כל כך קרובה וכל כך רחוקה.
המכונית הירוקה בחניה היא יודעת שהוא שם, היא מביטה בחלונו,
האור דולק..
לעלות?? היא שואלת את עצמה. ממשיכה הלאה כאילו לא ראתה, כאילו
העולם גדול מדיי בשביל להכיל את שניהם.
כל כך קרובה אבל רחוקה.
רק שתי שניות, כל הדרך היא מביטה עדיין באותו חלון לראות אם
הוא שם, היא מוותרת, ממשיכה בדרכה, הולכת לשתות קפה עם חברה
הכי טובה.
וממתי היא שותה קפה, רק מיילקשייק מוקה, ויושבות ומדברות,
והשעות חולפות, והיא חושבת האם כשתחזור בדרכה האור עדיין יהיה
דלוק באותו החדר.
הדיבורים נעשים לפסים אישיים, על למה היא עדיין שקועה עמוק כל
כך בפנים? למה זה מעניין אותה? למה היא לא מוותרת?
היא מסבירה שהיא ויתרה כבר, פשוט קשה כל החיים להיות second
best נמאס לה כבר, עייף לה כבר.
והחברה מנסה לעודד, מנסה להכניס לה קצת היגיון, והיא אין
הגיונית ממנה, היא יודעת בדיוק...
חוזרות חזרה למקום שהמכונית שלה עומדת, המקום הקבוע, האור
בחלון שלו כבר כבוי, המכונית הירוקה שלו עדיין שם.
היא שכחה כבר שאת הדרך היא מכירה בעל פה, היא שכחה כבר איך זה
להיות כל כך קרובה אבל רחוקה.
היא שוכחת אותו לאט לאט, מדיי יום ביומו.
חוזרת עם החברה לביתה, חושבת על כמה קשה להיות לבד שכולם סביבה
זוגות, חושבת על איפה איבדה את עצמה.
נוסעת שוב באותה דרך, שרה עם הרדיו, מחליפה אזורי חיוג ואיתם
תחנות ברדיו.
נעצרת לרגע, פונה אל שביל גישה לים,
מורידה את כל בגדיה
ורצה למים.
היא חיה שוב, הקור של המים חותך לה את הבשר.
כל כך קרובה אבל רחוקה.
היא ממשיכה ללכת לתוך הים,לא משנה לה כבר שהמים עברו את הפנים,
ושהגלים עוצרים לה את הנשימה.
היא לא מצליחה לנשום יותר, כל כך רוצה להעלם, אבל לא מסוגלת,
ושוחה חזרה לחוף.
היא יותר חזקה.
אבל היתה כל כך קרובה ועם זאת רחוקה.
שוב נוסעת על אותה הדרך
שוב שירי לילה מדכאים
שוב חוזרת הביתה
אל המיטה הריקה
וחושבת
על כמה היא באמת רחוקה.
לשניה אבל רק לשניה, היא רואה את הפנים שלו מולה, ושוב נרגעת
לרגע ונכנסת למיטה.