אני  עדיין יכול לראות איפה הכל התחיל, ההלויה הראשונה של חבר
טוב, אהרון קוראים לו... הלויה המונית, היה נראה כאילו כל
העולם בא לחלוק לו כבוד אחרון.
כבוד... איזה כבוד ואיזה עציצים, זה היה מעין כנס זילזול ענק ,
אפילו חברים שלי ישבו על פגוש של מכונית והריצו קטעים. אני...
שתקתי, והסתכלתי עליהם, על ה"איכפתיות" שמפגינים. עברה בערך
חצי שעה, אז הגיעו רכבים. הסתכלתי על אחד הרכבים וראיתי את כל
המשפחה, ואז על רכב אחר, שחור וארוך שכנראה הוא לקח איתו את
הארון של אהרון. מיד כשנראו הרכבים כולם פתאום השתתקו ונהיו
עצובים... נצבעו בשחור, ופנו אחרי הרכבים לבית הקברות.
הרכבים נעצרו כשההמון סובב אותם , כשאני נעמד במעין קרחת ביער
הקהל ומסתכל לכיוון הרכבים, מחכה שהמשפחה תצא כשמשקפי שמש על
עיני. בגלל ההמון לא יכולתי לראות מה קורה בין הרכבים, כולם כל
כך מיהרו לשורות הראשונות, אבל שמעתי... שמעתי את זעקות הכאב
של אבא של אהרון "אהר'לה שלי! איפה אתה? בוא הביתה!" לא יכולתי
פשוט להקשיב יותר, הלב שלי פשוט כאב, כאב באמת, אבל הקשבתי בכל
זאת, כשפתאום עייני מתחילות להתמלא נוזלים שעד מהרה נשפכו על
משקפי השמש, כאילו היו מים שהסכר כבר לא יכל להחזיק בעומס שלהם
יותר.

בערך חודש אחרי, ההלויה השניה, של קרוב של חבר טוב שלי, לא
הכרתי אותו, אבל היה לי חשוב לחזק את החבר שלי בהלויה. הסתכלתי
על הרבי בזמן שזרקו את האפר לתוך הבור שבו שכב הארון. הוא
הסתכל על הארון בשביעות רצון, כאילו שמח שהאדם הזה מת, מחשבה
שגרמה לליבי לבעור מכעס וכאב, ושוב... הדמעות.
כך עברה הלויה אחר הלויה, באיזשהו שלב פשוט עמדתי וחיכיתי בפתח
בית הקברות להלויות, לא משנה אם זה של מישהו שאני מכיר או לא,
פשוט הייתי חייב לבכות. בכל הלוויה ראיתי את הזילזול הזה,אני
זוכר אפילו שבהלויה אחת מישהו גנב לי את המשקפי שמש שלי. אבל
למען האמת כבר התרגלתי לזילזול, ואפילו באיזשהו הפכתי להיות
חלק ממנו. וכך, שיגרת החיים המשיכה, אני נשען על פגוש
המכוניתומריץ קטעים עם חבריםמרגיש שבע אחרי כל דמעה שנופלת
לאחר עוד ארון שמתכסה באפר.

יום אחד קרה דבר נורא, היה פיגוע התאבדות במרכז קניות
ברעננה,אדם אחד נהרג, זאת הייתה אמא... לא ידעתי איך להגיב,
ראיתי איך אחותי בוכה ואבא כל הזמן הסתגר בחדר. ניסיתי לבכות,
להזיל דמעה... אבל לא הצלחתי... זה נהפך לשיגרה.
אני זוכר בהלויה , כשישבתי במכונית שנכנסה לבית הקברות, אני
זוכר שראיתי שלושה ילדים יושבים על פגוש של מכונית... הם ניראו
כל כך שמחים, כאילו היה זה יום רגיל, אולי? שאלתי את עצמי.
כשירדנו מהמכונית בבית הקברות, נשענתי על מכונית והקשבתי לסבא,
כיצד הוא מתייפח ובוכה על הארון. הסתכלתי על ההמון שסבב אותנו,
ואז עייני נעצרו בנקודה, ריקה מכל אדם, חוץ מאדם אחד שנראה לי
די מוכר, אולי בגלל שלבש משקפי שמש בדיוק כמו שלי. ראיתי
ניצנוץ של דמעה על משקפי השמש שלו למרות המרחק ממנו. הרגשתי את
מבטו ננעץ בי למרות שעיניו היו מכוסות. מבטו הכאיב לי, צרב לי
בלב, כאב שלא הרגשתי עוד מההלויה ה-11 מלפני שנה. ברגע שהתחלתי
להרגיש את הכאב פשוט נעמדתי והתחלתי לרוץ לעבר שער היציאה.
חלפתי על פני אלף מצבות ונעצרתי מול השער. לאט לאט התחלתי
לפסוע החוצה כשלאט לאט עייני מתמלאות בנוזלים, התחלתי ללכת
הרחק מההלויה האחרונה בחיי.

יום אחד, נכנסתי שוב דרך שער בית הקברות, הפעם  בתוך סוג של
ארון, מרופד כזה... אני לא זוכר איך נכנסתי אליו אבל זה לא כל
כך משנה כבר. יכולתי לשמוע בפעם האחרונה צחוק של ילדים בבית
הקברות, יכולתי לשמוע בפעם האחרונה את אחותי בוכה, יכולתי
להרגיש בפעם האחרונה את האדמה, יכולתי לעוף בפעם הראשונה. ממעל
יכולתי לראות בפעם האחרונה את הרבי מסתכל השביעות רצון על
הארון, יכולתי לראות בפעם האחרונה את המצבה של אהרון, יכולתי
לשמוע את אבא בוכה בפעם הראשונה. אך דבר אחד משך אותי במיוחד,
אותו איזור בודד שבו עמד אדם אחד, מרכיב משקפי שמש כאילו
להסתיר נוכחות, שהייתה שם הכי חזקה, הוא הביט לשמיים, אליי,
כשדמעה זולגת מעייניו, ואני הבטתי בו... בוכה באלף הלויות,
מכסה אלף ארונות, וחולף על אלף מצבות.

אני מקדיש את סיפור זה לאבי רמי יפה שנהרג בתאונת מסוק
ב-29.2.2004
שנתיים בדיוק לאחר שכתבתי את סיפור זה