כשראיתי אותו אצלי בדירה, יושב על הכורסא בסלון וצופה באיזה
משחק כדורסל לא מעניין. בדיוק כשיצאתי מהאמבטיה עטופה במגבת,
עדיין רטובה מאזור הרגליים ומטה, וקלטתי אותו בזווית העין מגרד
ברקתו ומכחכך בגרונו. ממש ברגע שהבחנתי בהתלהבותו על הסל שנקלע
משלוש נקודות והוא שיחרר צעקת שמחה בסגנון "יש!!" מלווה בתנועת
יד חזקה לאות נצחון. בדיוק שניה לאחר שקלט אותי וביקש בחיוך
שאביא לו כוס מים אם אני בדרכי למטבח.. בדיוק אז, ממש ברגע
ההוא, פתאום הבנתי בהכרה מלאה שיגיע היום והוא כבר לא ירבוץ כך
על הכורסא. לא יחייך בחמימות ולא יבקש ממני עוד שום דבר. פתאום
אז קלטתי שהחבר הכי טוב שהיה לי אי פעם, יחמוק מבין אצבעותיי,
יעזוב אותי ואת כל זכרונותינו המשותפים מאחור ו.. ימות.
גל חום התפשט בגופי. סנתרי רעד. נשכתי את שפתי התחתונה.
עיניי כאילו התמלאו מבפנים ולחלוחית גדולה וכבדה צפה ועלתה
למעלה. עדיין עמדתי שם. נשענת על משקוף הכניסה לסלון. מחבקת את
מתניי. משתדלת להתכרבל בתוך המגבת שאולי תצליח להעלים אותי.
שיערי הלח כיסה מחצית מפניי, שהחליפו את גונם לאדמדם בהיר.
"מה קרה, מה שכחת?" הביט בי בחצי עין. עדיין עסוק בתוצאות
המשחק.
"כלום" עניתי מיד ומשכתי באפי. מה אני עושה, בוכה? מולו??
השתגעתי?
"רצית כוס מים, לא?" הסטתי את שערי בתנועת ראש חדה, ופניתי
בצעדים מהירים לכיוון המטבח.
"כן, אבל זה יכול לחכות. תתלבשי קודם שלא תתקררי" הוא ראה.
ידעתי שהוא ראה.
לא היסס אפילו לרגע. מיד קם ומיהר אחריי למטבח.
"היי," חיבק אותי מאחור בזמן שמלאתי מים בכוס "מה קרה?"
לחש.
"כלום. רצית מים, הנה." הסתובבתי בתוך חיבוקו והגשתי לו את
הכוס בחיוך מאומץ ובעיניים לחות.
"עיזבי את המים" הניח את הכוס חזרה על השיש. ידיו נכרכו סביב
מותניי, ואני כמעט מחוסר ברירה שקעתי בתוך חזהו, כובשת פניי
בידיי. זו היתה טעות טקטית איומה, אבל לא יכולתי להתאפק.
ההתפכחות הזו נחתה עליי ברגע. ידעתי שהוא חולה, וידעתי שעל
העתיד אין מה לדבר כי לא ישאר פה. לא יהיה פה כדי לממשו.
דיברנו על זה לא פעם. בהתחלה ניסיתי להתנהג כאילו הכל בסדר.
שכולם טועים. הרופאים טועים והבדיקות טועות. הוא בריא לגמרי.
מעולם לא היה חולה ולעולם לא יהיה. היינו מדברים על ילדים,
לאו-דווקא משותפים אלא באופן כללי. היינו משחקים ב'נדמה לי'
ומעמידים פנים שנתבגר ונתחתן וכל אחד יקים משפחה אוהבת וחמה...
בולשיט!
הוא היה משתף פעולה. אבל אחר כך, כשהמצב הלך ונעשה רציני כבר
הפסיק להשלות את עצמו ולא דיברנו עוד על העתיד.
יש לו איידס. בחור בן 27. יפהפה. מקסים. חלומה הרטוב של כל
נערה מתבגרת. כל סטודנטית מאוהבת. הוא הספיק להיות נשוי במשך
שנה. לסיים תואר ראשון בכלכלה. להתחיל תואר שני ולעשות מין לא
בטוח בפעם הראשונה בחייו.. ובפעם האחרונה. איפשהו בדרך הגעתי
אני. אולי במהלך ה-B.A. אולי לפני. זה לא ממש חשוב, אבל אני
זוכרת שעדיין היה נשוי. נישואים מאוד לא מאושרים. חתונה אחרי
הכרות של חודש וחצי. הם אומנם היו בשיא אהבתם בחתונה, אך מאז
חלה אך ורק ירידה. הפתרון הטוב ביותר היה גירושים כמובן.
גירושים נקיים ושקטים. בלי ילדים. בלי רכוש. אחרי הכל הם היו
זוג צעיר שנאבק בכוחות המודרניזציה של ימינו ובמציאות שהכתיב
ויצר סופה של המאה ה-20 במדינתנו הקטנטונת.
אני חושבת שמידיי פעם הם עדיין מדברים פה ושם. מאחלים
'יומולדת' ואולי גם 'חג שמח'. אינני יודעת מה מעשיה בימים אלה.
אולי מנסה לבנות חיים חדשים במקום אחר, אולי במדינה אחרת. גם
זה לא חשוב.
הכרנו בסופרמרקט. כמה אירוני. גרנו שני רחובות אחד מהשני
במשך עשר שנים ולבסוף.. נפגשנו בסופר. אפילו לא בסופרמרקט
השכונתי, אלא של צומת קרית-אתא. אני חזרתי מחברה. הוא חזר
מחבר. שנינו קפצנו לקניות 'דחופות' במקום הקרוב ביותר. הוא היה
צריך שמנת מתוקה. אני הזדקקתי בדחיפות לאיזו 'נפולאון' משובחת
עם שום-שמיר.. והעגלות שלנו התנגשו חזיתית בקול פיצוץ לא נעים
לאוזן.
"סליחה" חייך.
"זה בסדר" עניתי.
"אני מחפש כבר שעה איזו שמנת מתוקה. יכול להיות שאין?" עיניו
עדיין עברו על מדף מוצרי החלב בשקיקה וביסודיות.
"שמנת מתוקה? חייב להיות.." הבטתי שמאלה. אולי סמוך לקצפת
שקלטתי מקודם.
"הנה" הגשתי לו אחת.
"אני לא מאמין. איך עשית את זה?" לקח מידי ובחן את פניי.
"אני קוסמת" עניתי ושבתי לחיפושיי אחרי ה'נפולאון' שלי.
"מה את מחפשת?" החליט להצטרף לחיפושיי.
"גבינת נפולאון. עם שום ושמיר."
"הנה. גם אני אוהב אותה" הושיט לי מצידו הימני של מדף
הגבינות התחתון.
"תודה. גם אתה קוסם?" הנחתי אותה בעגלתי.
"לא. אבל, יש לי חושים על-טבעיים". ענה בחצי חיוך ובגבה אחת
מורמת.
"אני קוראת מחשבות" אמרתי.
"אני יכול לראות דרך חפצים אטומים"
"אני יכולה לראות גם דרך חפצים שקופים.." הוא צחק קלות
והושיט את ידו ללחיצת יד. ידו היתה מעוצבת להפליא. אחיזתו היתה
איתנה ואצבעותיו הקיפו את ידי במין חמימות שכזו. למרות לחיצתו
החזקה, לא לפת את כף ידי בכוח. מגע ידו העביר בי זרם נעים
בגוף.
"נעים מאוד. דניאל" הציג את עצמו.
"מייק" לחצתי את ידו.
"מייק? מ'מייקל'?" הופתע מהשם הגברי.
"ממיכאלה, אבל אל תגלה לאף אחד" לחשתי קרוב אליו.
"מבטיח" עשה שבועה צופית באצבעותיו.
לעת עתה העניין הסתיים. לא קבענו להפגש שוב. אני מיד הבחנתי
בטבעת הנישואין שעל אצבעו. שום דבר מעבר לא בא בחשבון. זה היה
מפגש מיקרי ומושלם בחביבותו. לא היה צורך להוסיף או לשנות. אני
המשכתי בחיי והוא בחייו.
"רוצה לראות סרט?" הציע תוך כדי שקיעתי בחולצת הטריקו שלו.
"היום?" הרמתי עיניים אדומות, מכורבלת בתוך חיבוקו.
"עכשיו" ענה.
"בקולנוע?" השענתי עליו את לחיי.
"כן" הנהן בחיוך קל. אלא איפה?
"איזה?"
"איזה שתרצי. אני מבטיח. נלך לאיזה סרט שיתחשק לך" הרים את
פניי לעברו. לא חייך. היתה לו ארשת פנים רצינית-שקטה. רק הביט
בי. עסוק בעוד אלף ואחת מחשבות אחרות. אבל את זה לא ראיתי. את
זה ניחשתי. כנראה שהזמן בכל זאת עושה את שלו. למדתי להכיר אותו
אולי טוב ממה שהכיר את עצמו, או אותי.
מבטו נע מעיניי לשפתיי לסירוגין. נשיקה נדמתה כרחוקה
מהמציאות. סתם, חסרת מטרה. ללא תכלית.. סתם.
אגודלו החליקה במורד לסתי על קו הקיפול. מכיוון האוזן עד
הסנתר ועלתה מעט לעבר שפתי התחתונה. דמעה יבשה כמעט נחה שם.
ניגב אותה. פניו היו כה קרובות אל פניי. שפתיו היו ממש מעל
שפתיי. זה לא היה נכון. זה לא היה נבון. הצעד הזה לא יתן כלום.
מה הוא מנסה לעשות? הרי כבר ניסינו פעם. זה לא התפתח כפי
שקיווינו. למה הוא מנסה להחיות דבר שכבר נכשל בעבר?
"אולי כדאי שקודם אלבש עליי משהו" התנערתי ממנו בעדינות. הוא
הרפה מגע.
יצאתי מהמטבח לכיוון חדרי. היה לי קר. הוא צעד אחריי עד חצי
הסלון. בדק שאני נכנסת לחדרי ושב להתישב מול מקלט הטלויזיה
להמשך משחק הכדורסל.
נעלתי את החדר. נשענתי על הדלת ובמגבת בלבד, החלקתי על הרצפה
ופרצתי בבכי. איך אני יכולה לשמור על הכל כשהיה? איך אוכל
למנוע ממנו להיות חולה יותר? לדאוג שיהיה בריא יותר? שלא יקרה
לו כלום. הוא יושב אצלי בסלון ואני כבר מתגעגעת אליו.
החנקתי את קולות הבכי שלי. כיסיתי את עיניי בכפות ידיי
ורציתי לאמץ אותו אליי. אני לא חושבת שהוא מודע למידת אהבתי
אליו. מה אעשה אחרי שהוא יצא מחיי? הרי אני מתגעגעת אליו כשהוא
עדיין בביתי, מה יקרה אחרי שילך. אני אצא מדעתי. אני רוצה
לעשות שירגיש טוב. שיבריא. שיהיה מאושר. רוצה להחזיר את הגלגל
לאחור. אני רוצה לצעוק. להרביץ. לקלל את הדבר הזה שנמצא במרום
וקורא לעצמו אלוהים. איזה מין עולם זה? למה אנשים טובים וחפים
מפשע צריכים למות בעוד שרשעים, שונאי התרבות האנושית קמים כל
יום ומנסים להרוס את העולם הזה. איפה הצדק, איפה ההגיון? כנראה
במקום שכתוב: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ידעו על מה מדובר
וכמה נכון הדבר.
כשהיה מגיע אליי בערבים, בימים שהיה רב עם אקס-אישתו, היינו
יושבים ומדברים על כל מיני אימרות שפר שנאמרו. היינו ממש דנים
בסוגיות שונות. טוב, לא כמו חז"ל או רש"י, אבל היינו מדברים על
אלוהים. האם יש חיים לאחר המוות. על גורל. ואפילו על דברים
קטנטנים ופחות חשובים שהטרידו אותנו, כמו למשל, מי המציא את
העניבה או את הסבון הנוזלי. דברים רבי משמעות, כאמור. בסוף
תמיד היינו נרדמים זה לצד זו סחוטים ממחשבות עמוקות ומהסברים
לא הגיוניים על דברים מוזרים.
תמיד כשהיה רב איתה, היה מגיע אליי. אהבתי לארח אותו, גם אם
היו לי תכניות אחרות. הוא היה נשאר אצלי כל הלילה. יוצא לעבודה
בבוקר וחוזר אליה אחר הצהריים. שניהם ידעו שזה קרוב להסתיים,
ולכן זה לא ממש הטריד אותם.
כשהופיע אצלי בפעם הראשונה, הייתי בהלם. אבל לאחר שדברנו על
כך, והוא הסביר לי, זה היה רגע שאפילו חיכיתי לו. אני יודעת
שזה נשמע אנוכי. אך, זה לא שרציתי שיריבו - פשוט רציתי שיבקר
אותי לעיתים תכופות יותר. דבר שלא קרה, אלא אם רבו.
אני זוכרת שהם רבו ביום הולדתו ה- 24. לא ציפיתי לראותו
באותו יום. תיארתי לעצמי שהם יצאו, למרות חילוקי הדעות, ויעשו
קצת שמח. אבל במקום זה היא התנצלה בפניו על עיסוק חשוב אחר
שנקבע לה. הוא נעלב. היא התנצלה שוב. לו לא היה אכפת. היא כעסה
שאינו מוכן לדחות את החגיגה למחר. הוא שלח אותה לעזאזל. והיא
יצאה. עשרים דקות מאוחר יותר הוא היה אצלי.
"שלום לך, ילד יומולדת" בירכתי אותו בחיוך רחב.
"היי" חייך עצוב. נכנס פנימה ולא מצא לעצמו מקום.
"מה קרה? מי הרגיז את הבחור הכי חשוב היום?" הגחתי מאחוריו.
"ענת לא יכלה להקדיש לי שעתיים מזמנה לכבוד היום"
"למה?"
"הבוס שלה קבע פגישת עסקים או משהו כזה. זה מרתיח אותי. אני
הייתי דוחה את כל הלימודים שלי בשביל לעשות לה טוב ושמח. למה
היא לא יכולה לעשות את אותו הדבר בשבילי?!"
"או.קי. הקשב היטב. תשכח מזה עכשיו. אנחנו הולכים לעשות כיף
חיים. יש הבנה?" הוא הביט בי בחן.
"כן, המ'פקד!" הצדיע והמשימה יצאה לדרך.
"מייק, את מתלבשת?" שאל סמוך לדלתי. בתנועות זריזות נעמדתי,
חטפתי חולצה אדומה וז'אקט ועניתי שכן.
"מה בדבר סרט? את עדיין מעוניינת או שכבר לא?"
"כן, כן. אני רוצה. מצאת משהו מעניין?" השחלתי על רגליי
מכנסיים שחורים.
"מקרינים היום בסנימטק את 'חובבים'. מה דעתך?"
"אני אשמח" הבטתי במראה. פניי היו אדומות. הוא יבחין מיד
שבכיתי. מרחתי קרם לחות. בחנתי את עיניי. הן הצטמקו מהבכי.
מתחתן הלכו וצמחו להן שקיות גדולות שלא התכוונו להעלם בקרוב.
אפי היה אדום. לא היה סיכוי להעלים את הבכי שלי. אפילו לא תחת
מייק-אפ. אולי כדאי שאצא כפי שאני. אין טעם להסתיר שבכיתי, הרי
מיד ידע. תמיד קרא אותי היטב, גם כשהרמזים היו קשים לפיענוח.
אין עוד איש שידע לקרוא אותי כמוהו. לא הייתי צריכה לומר מילה
והוא כבר היה יודע איך להקל או איך לשמח. מה יקרה אחרי-
שוב התחלתי לבכות. קינחתי את האף והשפעת קרם הלחות נעלמה. כל
פעם שניגבתי דמעה, ירד גם חלק ממנו ואחרי מספר דקות לא נשאר
ממנו זכר.
"מייק, את מתארגנת?" עדיין סמוך לדלת.
"דניאל, אולי כדאי שנוותר. אני לא במצב תקין ליציאה" ניסיתי
להרגע בעזרת נשימות עמוקות ומריחת קרם באיזור האף והעיניים.
"מה קרה?"
"אני נראית נורא" סירקתי את שערותיי לאחור. פניי בערו מהבכי.
היה לי חם והיה לי קר. אפילו להתלבש לא סיימתי.
"מה את מדברת, הרגע ראיתי אותך ונראית בסדר גמור. הפסיקי.
בואי. את הרי יודעת שתהני. שנהנה יחד"
לבשתי חולצת בית מסמורטטת.
"דניאל" הבטתי לעבר בבואתי. מצבי לא השתנה. עיניי נפוחות,
אדומות וקטנות. אפי אדום, ולחיי בוערות. אני לא יוצאת ככה!
"אני מוותרת".
"תני לי לראות" עמד על כך. פתחתי את הדלת ונשענתי על המשקוף
מולו כך שיוכל לראות את כל הדר פניי.
"את באה!" קבע.
"אני לא" נכנסתי חזרה לחדר.
"את מוכנה לספר לי מה קרה לך? דקה אחת היית בסדר ובדקה השניה
כבר בכית נהרות. מה קרה?" התקרב מאחוריי. ליטף את שערי, אבל
השאיר לי הרבה מרחב נשימה. מרחב שהייתי זקוקה לו.
"אני לא רוצה לדבר על זה" עניתי.
"אם לא תדברי, זה לא יעבור." כמובן שהוא צדק. כמו תמיד.
"אז שלא יעבור. אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו" התרחקתי
ממנו.
"אז מתי?" עקב אחריי במבטו.
"אולי מחר. אולי אחרי הסרט.. אולי לעולם לא. לא יודעת"
"מייק, את הרי יודעת שלא אוותר לך בקלות כזו. אני רוצה
שתספרי לי וזו פקודה" למה הוא עושה לי את זה? למה הוא מכריח
אותי לספר לו דבר כזה. הרי זה ידכא גם אותו. אני לא רוצה לעשות
לו את זה. למה הוא מכריח אותי??
"דניאל-" הסתובבתי אליו בסיבוב חד "די! אני לא מספרת לך
וזהו."
הוא נאנח.
"את מוכנה לסרט?" פנה לצאת מהחדר כאילו לא קרה כלום.
"לא.." מה הוא לא רואה שלא?
"הזדרזי. עוד רבע שעה אנחנו יוצאים" קרא מהסלון. היה ברור
שלא יניח לי. אבל ידעתי שהוא צודק. תמיד זה ככה. אני מחניקה
ומדחיקה והוא גורם לי לפלוט הכל החוצה גם אם זה בכוח. זה תמיד
עובד. אני לעולם לא מתייאשת מהנסיון להדחיק שוב. מי יוציא ממני
דברים בכוח אחרי ש- פלטתי טון בכי חד קצר ובלתי נשלט וכיסיתי
את עיניי. רטטתי כולי. לא יכולתי להפסיק. הצילו, אני טובעת..
"מה קרה?" מיהר אליי מבוהל. כנראה שמע.
"כלום" חיבקתי אותו חזק חזק ולא רציתי לעזוב לעולם.
"ששש.." הצמיד אותי אליו וליטף את שערי.
"אל תלך" מלמלתי ובכיתי כמו שלא בכיתי כל החיים שלי. חיבקתי
אותו ונצמדתי אליו ואם רק היה אפשר, הייתי עוצרת את הזמן
ומקפיאה אותנו כך לנצח. שישאר צעיר ואנרגטי. חייכן, יפה
ובריא.. יחסית למה שעוד יבוא. אני לא רוצה שיעזוב אותי עם
זכרונות. אני רוצה לראות איך פניו מתקמטים. איך גופו נעשה כפוף
מזיקנה. איך שערותיו מלבינות.. איך ילדינו גדלים..
"מייק," ניסה להתנתק ממני בעדינות.
"לא.." לא, עוד לא. אני עדיין לא מוכנה. אל תעזוב אותי. אל
תלך עדיין. לא, בבקשה לא..
"מייק." הצליח לתפוס את מבטי במבטו. הדבר היחיד שיכולתי
לעשות היה להמשיך לבכות. המילים לא יצאו לי. הרגליים לא החזיקו
אותי. הדמעות לא פסקו לי. הידיים רעדו לי. הכוחות לא עמדו לי..
אל תלך. אל תלך. הישאר.
"אלוהים אדירים, מה קרה?" מעולם לא ראה אותי במצב נורא כזה.
חלש כזה.
"מייק, דברי איתי. ספרי לי מה קרה" הוא ממש תמך בי. לולא הוא
הייתי נופלת על הריצפה מאפיסת כוחות. הבכי הזה לקח ממני כל
שביב שריר-שהו.
"אני לא רוצה שתלך" מלמלתי בצורה לא ברורה.
"מה?" לא הבין.
"אל תלך.."
"אני לא הולך לשום מקום. אני פה. אני איתך"
"אתה לא, אתה לא" הוא לא מבין. למה הוא לא מבין? כל רגע
שעובר, כל דקה שנגמרת, כל קליק שעושה מחוג השניות מקרב אותו
לרגע שבו יאמר לי שלום וילך. הוא לא מבין את זה. הוא לא רואה.
הוא לא מבין. תבין! דניאל, תבין!!
"תן לי בבקשה 'ידיעות אחרונות'" עמדתי באחד הקיוסקים באיזור
וחיפשתי כסף קטן. זו היתה שעת ערב מאוחרת. אחרי יום סידורים
ארוך, כל מה שרציתי היה להגיע הביתה, לשים רגליים למעלה, לקרוא
קצת עיתון וללכת לישון.
"'ידיעות אחרונות' בבקשה" נעמד לידי מישהו.
"אני מצטער," אמר מוכר הקיוסק לאיש שלצידי "זה העיתון האחרון
שלי. הגברת היתה פה קודם" מסרתי למוכר את הכסף ותוך כדי העפתי
מבט חטוף וקצרצר בעומד לידי. הוא נראה לי מוכר..
"מצטערת" לקחתי את העיתון ושלחתי חיוך מתנצל. גם אני הייתי
מוכרת לו.
"הקוסמת.." נזכר.
"ממ.. מה?" קוסמת?!
"הקוסמת שיכולה לראות גם דרך חפצים שקופים.." הוא כנראה באמת
זכר אותי. הרגשתי לא נעים. על מה הוא מדבר?
"אני לא-" זוכרת אותך. מצטערת.
"נפוליאון עם שום ושמיר" ניסה שוב.
"שמנת מתוקה" הבחור מהסופר. איך יכולתי לשכוח בחור חמד
שכזה?
"נכון" שמח שנזכרתי.
"סלחו לי שאני מתערב," הפסיק אותנו מוכר הקיוסק ממש ברגעי
שיא הנוסטלגיה "אבל אתם נשמעים בדיוק כמו האנשים שמשתדכים דרך
מודעות בעיתון: 'לב ענוג' ו'שפתיים חושקות'. 'נפוליאון עם שום
ושמיר' ו'שמנת מתוקה'" צחק.
החלפנו מבטים מגחכים. זו היתה הפעם השניה שנפגשנו. הוא היה
מקסים כמו בפעם הראשונה. חיתוך דיבורו שבה אותי (שוב) וגם מחוש
ההומור לא שבעתי. שטף דיבורו היה מרתק וקשה היה לי להזיז ממנו
את עיניי. היתה בו התלהבות שלדעתי נעלמה מן העולם. אנשים
שהכרתי היו שקולים ורציניים, חשבו פעמיים לפני שהוציאו משפט
מחייב מהפה. ואילו הוא אמר את הדברים בפשטות. בקלילות. היתה בו
חכמת חיים אחרת. השקפת חיים שונה. זה ריתק אותי.
הלכנו זה בצד זו עד סוף הרחוב, מיישמים את הכימיה החדשה
שנתגלתה בפנינו ותוך זמן קצר, בלי לשים לב מצאנו עצמינו על אחד
הספסלים בפארק, קוראים את העיתון היומי בשקיקה, מחליפים מדורים
מאחד לשני, מביעים דעות ובעיקר מעבירים קטעים מחדשות החוץ:
"הובא למעצר לאחר שקרא בקולי קולות 'קוקוריקו'".. הזמן על אותו
ספסל טס. דיברנו שלוש או ארבע שעות. רק דיברנו. על מה שבא.
הרגשתי ערנית לידו. לאות היום נעלמה כלא היתה וגם הוא נראה
רענן למדיי. כנראה שכבר אז הוצאנו את הטוב זה מזה. הוא סיפר לי
על מערכת היחסים שלו עם ענת, אישתו ד-אז. אני סיפרתי על בחור
שהכרתי באוניברסיטה ועל משחקי הכבוד ששיחק איתי בסגנון 'להתקשר
או לא להתקשר'. השיחה פשוט התגלגלה לכיוונים שונים ולא אמרנו
די. אחר כך עברנו לשבת בבית קפה קטן שהיה לא רחוק משם ובסביבות
חצות נאלצנו, בלית ברירה, להפרד לשלום. כידידים. תמיד כידידים.
הוא היה נשוי. לא העזתי להעלות בדעתי אחרת.
שבוע מאוחר יותר הופיע בפתח דירתי, לאחר מריבה קשה עם ענת.
בבית הקפה החלפנו כתובות וקבענו להפגש, למרות שלא האמנתי שזה
יצא לפועל. השעות הנעימות ההן על הספסל ובבית הקפה נידמו למחרת
כחלום בלבד. 'היה טוב וטוב שהיה'. לא יבוא המשך. מסוג המשפטים
של 'נשאר ידידים' לאחר מערכת יחסים סוערת ומלאת התלהבות יצרים
שלא עלתה יפה, וכאשר עמד בפתח דלתי, כמעט הודהמתי. הוא אמר
והתכוון לכל מילה. אני אוהבת את התכונה הזו בבן-אדם. חשבתי שלא
אפגוש עוד אדם כן. 'כנות' אינה מצליחה לשרוד בקלות, ולאתר אותה
כבר מזמן הפסקתי.
"היי" חייכתי מאוזן לאוזן.
"היי" נעשה נבוך פתאום.
"מה שלומך?" החיוך הטפשי עדיין לא ירד משפתיי.
"ככה.." לא, הוא לא נשמע טוב.
"היכנס" הורתי לו בתנועת יד ארוכה וסגרתי אחריו את הדלת.
"תודה"
"שב. תרגיש בנוח"
"תודה" המשיך לעמוד.
"קרה משהו?" חשדתי.
"אאממ.. כן, בערך.." עמד מולי. עדיין נבוך, עדיין לא בטוח
לשם מה בא.
"הכל בסדר?" זה כבר היה מדאיג.
"אני לא בטוח ש-" לא מצא לעצמו מקום.
"מה?"
"אני לא יודע. חשבתי שארגיש אחרת אם אבוא אלייך"
"למה אתה מתכוון?"
"אני זקוק לקצת חביבות"
"יש לי הרבה, בדיוק חזרתי מהסופר" רציתי לגרום לו להרגיש
נינוח. רציתי לומר שהוא יכול לסמוך עליי, שאשמע כל מה שיהיה לו
לומר לי. אך הוא נראה כל כך נבוך שפחדתי לגרום למבוכה גדולה
יותר.
"אני-" לא הביט בי, גם לא בשום דבר ספציפי אחר. עיניו שוטטו
בחוסר נינוחות על חפצים בסלון כשראשו מורכן מעט מטה.
"מה?"
"אולי כדאי שאני.. שאלך.." כבר פנה לדלת.
"דניאל, הפסק. אמור לי מה קרה?" נגעתי בזרועו.
"רבתי עם ענת." הצעד הראשון הקשה עבר.
"על מה?" התיישבתי. אולי זה מה שיגרום לו להתיישב.
"זה מטופש למדיי" העיף מבט אל הדלת.
"דניאל, ספר לי מה קרה" ביקשתי בשקט.
"רבנו על חמוצים" נשאר עומד.
"חמוצים? כמו.. מלפפונים?!" בבקשה תשב..
"כן."
"????!!!" פניי הביעו סימן שאלה אחד גדול. איך אפשר לבסס
מריבה על מלפפונים חמוצים?
"זה היה הקש ששבר את גב הגמל" התיישב סמוך אליי. הללויה.
"האגואיזם שלה מוציא אותי משיווי המשקל לפעמים. אני חושב
שלקפוץ לקנות מלפפונים חמוצים בדרך הביתה, לא צריכה להיות
בעיה. נכון?"
"נכון" הסכמתי.
"אז למה היא עושה את זה? בגלל ששכחתי להוציא את התמונות שלה
בשבוע שעבר? אני נשבע לך ששכחתי. בחיי. חזרתי מהאוניברסיטה
אחרי יום ארוך ומייגע ופשוט פרח מזכרוני. זה קורה. אני רק
בנאדם."
"מייק" שפתיו נגעו באוזני כאשר לחש את שמי. לא עניתי. ניסיתי
למתן את נשימתי לאחר אותו בכי נורא. מידיי פעם נשימתי קיפצה
וביקשה אוויר נוסף. ישבנו על הריצפה צמודים זה לזו. הייתי
שקועה בו. מכורבלת בתוך חזהו ופללתי שלעולם לא נצטרך לשנות
תנוחה.
"מייק, אנחנו לא נשארים פה. אנחנו יוצאים. אני לא אתן לך
לשקוע בזה עוד יותר. אם את לא רוצה לומר לי, לא אכריח אותך, אך
גם לא אאפשר לך לטבוע בתוך זה" עדיין לחש. שפתיו נעו באיטיות.
מסביב שררה דממה. השקט שאחרי הסערה. הוא הרים את פניי לעברו
ונשק ללחיי הבוערת. הביט בי. בחן כל תו בפניי, כל קמט, כל
נקודה, כל תזוזה, כל הבעה. כאילו מנסה לשנן את פניי שלא ישכח.
אצבעו נחה על סנתרי. עיניו לא משו ממני, בדיוק כפי שעיניי לא
משו ממנו. גם אני בחנתי בו כל קמט, כל מבט, כל קו, כל שערה, כל
עיפעוף, כל נקודה, כל זיף, כל תו. למדתי את פניו בעל פה. למדתי
היכן נמצא כל קמט, כל קו, כל נקודה, כל שערה וכל תו בפניו.
למדתי לזכור אותו גם בלי להביט בו ישירות. שיננתי אותו. זכרתי
אותו. וכל כך אהבתי אותו.
"דניאל.." החנקתי את פרץ הבכי הבא וכרכתי את ידי סביבו.
"לא, לא. אני לא אתן לך. לא. את קמה עכשיו, ואנחנו הולכים"
התנער מחיבוקי בתנועה חדה.
"לא אכפת לי מה את לובשת או איך את נראית. תנעלי נעליים,
ונצא" נשמע תקיף וחד משמעי. לא, הוא לא יוותר לי. אין טעם
לנסות ולמחות.
"לאן?" שאלתי תוך כדי נעילת נעליי התעמלות ישנות. לחלוחית
גדולה הציפה את עיניי, אבל הוא לא איפשר לי לבזבז עוד זמן יקר
על בכי. אני חושבת שזה אפילו הצליח להלחיץ אותו. סירובי לספר
לו, גרם לדמיונו לפרוח, וכשדמיונו פורח.. השמיים הם הגבול. הוא
מדמיין את הדברים הנוראיים ביותר שעלולים לקרות, האסונות
הכבדים ביותר והבשורות הרעות ביותר. זה בלתי נשלט אצלו. אני
חושבת שזה היה המצב גם עכשיו. הדרך היחידה לגרום לי לשכוח ו/או
לגרום לדמיונו להאט בקצב היתה לצאת ולאוורר את הראש. שנינו
ידענו מה היא הדרך הטובה ביותר לזה - סרט.
"'חובבים'. אנחנו הולכים לראות את 'חובבים'." גרב את שרוולי
המעיל על ידיו וחטף את המפתחות מעל הטלויזיה, המקום היחיד שלא
עובר יום מבלי שנביט בו. הוא בחן אותי שורכת. אני מניחה
שהדמיון המשיך לעבוד אצלו שעות נוספות, אבל עדיין לא היה בי
הכוח לספר לו את האמת. העדפתי להניח לו לחשוב מה שירצה, רק שלא
אצטרך להסביר מה מתחולל בתוכי. אני אנפך את נישמתי מגודל
האובדן. עוצמת הכאב של הרצון שישאר תהיה גדולה מיכולתי לשאתה
ואני אתפוצץ בתוך עצמי. אפילו צווחה לא תספק את המועקה שבי.
לא. בהחלט עדיף שלא אספר. כן, בהחלט עדיף שלא.
"בואי. הנה המעיל" דיבר בשקט ופרש את המעיל כך שאוכל להשתלשל
לתוכו בקלות.
"חם לך? לא יהיה לך קר בחוץ?" דאג.
"אני בסדר. תודה" תודה שאתה פה. תודה שאתה דואג לי. תודה
שפגשתי אותך. תודה שנתת לי להכיר אותך. תודה על הימים הבאים
ותודה על מה שהיה. פשוט, תוד- אל תלך. לא, לא, לא לבכות.
אסור. די. נשימה עמוקה.. שששש..
"מייקל, אתמול קנינו קמח?"
"בטח. מה לא?"
"הייתי בטוח שכן, אבל אני לא מוצא אותו" ראשו טחוב בתוך
הארון הצדדי במטבח, ואני במסע חיתוכים ארוך ומייגע לארוחה
הסינית שתכננו לערב. יום שישי, 14 בפברואר, 'ולנטיין דיי'.
ארבעה ימים לפני יום הולדתי ה- 23. דניאל היה ממש על סף חתימת
חוזה הגירושים. גר איתי כמעט באופן קבוע וה'מין לא בטוח' היה
עדיין לפניו.
"אולי, בלי כוונה, שמת אותו בארון למעלה?" שאלתי. הפלפל
האדום סרב להיגמר. חתכתי וחתכתי והוא לא נגמר.
"יכול להיות" נעמד והציץ בארון שלמעלה. הללויה, נמצאה
האבדה.
"אז כמה אנשים מגיעים בסוף?" נעמד לידי והתחיל לחתוך את
הגזרים לחתיכות ארוכות ודקות.
"עשרה אנשים. כולל אותנו." עניתי.
"אני מקווה שאת אלון לא הזמנת"
"לא, לא הזמנתי אותו. אבל אני רוצה שתדע, שאת דנה אני מאוד
מחבבת" דנה היתה בת זוגתו של אלון. אלון היה חבר מימיי בית
הספר של דניאל, ודניאל לא סבל אותו. כל פגישה איתו היתה
מסתיימת בתדריך מחודש ל'איך לעשות כסף' בצורה הפשוטה ביותר,
המהירה ביותר והשטנית ביותר. דניאל לא יכול היה לסבול את זה.
לי אישית זה לא ממש הפריע, פשוט כי לא התיחסתי לזה ברצינות.
דניאל לקח אותו הרבה יותר קשה ממני.
"ענת תקפוץ הנה אחרי הצהריים כדי לקחת את המפתחות לדירה"
"הדירה שלכם?" דניאל כאמור עבר לגור איתי עד שימצא דירה
משלו. סיימתי עם הפלפלים ועברתי לבצל.
"כן. היא רוצה למכור אותה. כניראה שתרד מהארץ"
"תתחלקו בסכום חצי-חצי?" הבצל צרב בעיניי.
"כן. הבצל שורף?" הבחין במצמוצים המעוותים שלי.
"שורף מאוד.." עצמתי חזק עיניים ומשכתי באפי. אחר כיסיתי את
עיניי באמת-ידי הימנית. זה ממש שרף.
"רגע. בואי, אתן לך נשיקה" הניח את הסכין מידיו "עיצמי
עיניים" לקח את הסכין מידיי ונשק לעין שמאל ולעין ימין.
"טוב יותר?" בחן את הבעתי.
"לא. אולי שוב.." הצעתי. הוא נשק לעיניי פעם נוספת, אך לא
ניתק ממני. שפתיו לא נפרדו מעורי. פתאום שמעתי רק את נשימותיו
ואת תנועות שפתיו האיטיות אשר כיסו את לחיי בנשיקות חטופות
סמוך לשפתיי. גופי הוצמד לגופו. הצריבה כמעט נעלמה, אך עדיין
לא פקחתי עיניים. זה היה נעים. זה היה משכר. זה לא הרגיש כמו
מציאות.
נשיקה, לא יותר. נשימתו היתה שקטה וכל משב אוויר שנגע בעורי
הורגש כליטוף. כרכתי את ידיי סביב צווארו. עדיין לא נוגע
בשפתיי.
"אתה מנסה לשגע אותי?" לחשתי.
"זו שיטה חדשה. שיגוע עצמי תוך כדי שגעון הסביבה"
"איך תוציא אותנו מזה?" חלף עם שפתיו על שפתיי.
"לא הגעתי לזה עדיין" וטעם אותי. שפתיו היו רכות וחמות.
יכולתי לטבוע בהן. תנועותיו היו איטיות, אך לא מהוססות. גמענו
זה את זו והפעם לא במדע, ולא בלשון. הפעם זו היתה פיזיקה
טהורה. כימיה נקיה. ביולוגיה לשמה. השארנו את הירקות כמו שהם
ואת הבלגן כמו שהוא. לא שבענו. התשוקה היתה גדולה, הקצב היה
איטי. נצמדנו והתרחקנו להוריד חולצות. נצמדנו והתרחקנו כדי
להיפטר מהמכנסיים. ונצמדנו שוב. שנינו עם בגדים תחתוניים
וגרביים. בדיעבד לא יכולנו להפסיק לצחוק על זה. במיטה, מתחת
לשמיכה, כל מה שרצינו היה להשאר אחד. כרכתי את רגליי סביב
מתניו ואימצתי אותו אליי. לעזאזל האוכל, לעזאזל האורחים,
לעזאזל החג, לעזאזל העולם. אני רוצה אותו.
"אני שלך" לחש.
"תזכירי לי שוב למה אנחנו לא זוג" ביקש בדרך לקולנוע.
"כי התחלנו להתעלק אחד על השני." עניתי בשקט. הרחובות חלפו
מול פניי ומחשבותיי נדדו הרחק הרחק. העפתי לעברו מבט חטוף. נהג
בשלווה. יד אחת על ההגה והשניה על מוט ההילוכים. אחר הדליק את
הטייפ והאוויר התמלא בצלילי "Bonny M", קסטה שזכה בה באיזה
תשבץ-נוער שפתר והתגאה בו מאוד.
"ולא מצאנו פתרון להתגבר על המכשולים?" ניסה להציק לי עוד
קצת.
"לא. אתה יודע שלא" חזרתי לבהות ברחובות הנוסעים. הוא ידע
שניסינו הכל. אפילו ניסינו לא לדבר שבוע כדי להרגע. ניסינו
להפתיע וניסינו להיות מופתעים, אבל זמן הידידות בינינו היה
כנראה ארוך מידיי. ידענו את כל הסודות ואת כל הטריקים.
כשהתחלנו לצאת, הכל קרס. הכרנו, ידענו וזה בעצם מה שהכשיל
אותנו. או שלא.
"ראית כבר את הסרט הזה?"
"לא"
"את תאהבי אותו" נגע בברכי.
"דניאל," שילבתי את אצבעותיי באצבעותיו "אני אוהבת אותך."
"אני יודע." אמר בחיוך חם ובהידוק אחיזת אצבעותיו
באצבעותיי.
"אני מקווה שהסרט יסיח את דעתך מעט. אני לא יודע מה קרה, אבל
הלב נשבר לי כשראיתי אותך מתפרקת לי בין הידיים"
"אני פשוט-"
"לא." קטע אותי "לא עכשיו. אחרי הסרט. נסי לגמד את זה. גם אם
את לא יכולה וגם אם זה בלתי אפשרי, נסי." איך אני יכולה לגמד
אותך? איך אני יכולה לעשות את העניין חשוב פחות, כשעכשיו אני
מרגישה שזה סוגר עליי, שזה חונק אותי. שזה לוקח ממני את
אנרגיית החיים שפיתחנו יחד וטיפחנו יחד? איך אתה יכול לבקש
ממני להמעיט מערך היותך לידי? הרי אתה האדם החשוב לי ביותר
עליי אדמות ואני אמורה לדלג על זה כי זה 'לא מספיק חשוב'???
לגמד אותך? לגמד אותך?? גם אם זה רק לזמן הסרט, איך אני יכולה
לא לחשוב על זה? דניאל!!
"מה, מה קרה? מה אמרתי?" נגע בשערי כשהסטטתי את פניי חזרה
לכיוון הרחוב ויבבתי בשקט תהומי.
"אני לא יכולה לגמד אות-" בלעתי את המילה האחרונה.
"מה?"
"אני לא יכולה לעשות את זה. לגמד את זה? לגמד?? הרי זה כל
כך- אתה לא יודע מה אתה מבקש ממני. תחשוב על הדבר שהכי מעיק
עליך, שהכי חשוב לך והכי יושב עליך. יושב עלייך בגודל של..
פלנטה, ועכשיו תנסה לגמד בחשיבותו. איזו מן בקשה מוזרה זו? אתה
הרי בכלל לא מבין על מה אתה מדבר! דניאל!" הטרסתי בו וחזרתי
לחלון. למפלט שלי. לבכי שלי. למועקה שלי. לעצב שלי. ולמחשבות
עליו.
"אני מתנצל. את צודקת. אני לא יודע במה המדובר. סליחה" לקח
את ידי ונישק אותה בשפתיו החמות "סליחה" אמר שוב והניח אותה
לטובת חניה.
התרחקנו מהמכונית יד ביד. היה לי קר. הוא צדק, המעיל לא
הספיק, אבל שתקתי. השורש ג.מ.ד הסתובב לי בראש בכל הוריאציות
האפשריות ולא נתן לי מנוח. עלו בי כל המילים הנרדפות וכל
המילים הקשות. המילים שאיתן עדיין לא ידעתי איך להתמודד. מילים
כמו מוות, גסיסה, פרידה, אבידה, בדידות.. ואפילו אהבה. סרט, מי
רוצה לראות עכשיו סרט? כל מה שאני רוצה זה לחבק אותו. להצמיד
אותו אליי ולעולם לא לתת לו ללכת. להקפיא את הזמן, להקפיא את
הרגע, להקפיא את החיוך המקסים שלו ולא לתת לזה להשתנות. לא לתת
לרגע לעבור ולקחת איתו את היקר לי מכל.
דניאל ניגש לקופה לקנות כרטיסים ואני הבטתי סביבי. אנשים
הביטו עליי מוזר. כאילו אני איזה בנאדם מסכן ומנודה. יכולתי
לראות בעיניהם את הסלידה להביט בי. אולי אני מגזימה. אולי אני
מגזימה מאוד, אבל כך הרגשתי. יכול להיות שכך גם ניראתי. הייתי
מסמורטטת בלבוש, בתספורת ובהבעה. עיניי נפוכות ומצומקות כאחד
מהבכי, החיוורון תפס שטח נרחב מפניי וכן משפתיי. אולי ניראתי
חולה, אולי ניראתי מכורה, אני לא יודעת, אבל ניראתי כמו
שהרגשתי.
"בואי, נכנס" דניאל כרך סביבי יד גדולה ובריאה. כמה אירוני.
הוא הבריא, החסון והחזק ואני החולה, החיוורת והנידפת ברוח.
"קר לי" מלמלתי בשקט. אולי כדי שהוא לא ממש ישמע.
"אני רואה. בואי אליי. קרוב" חיבק אותי. התכרבלתי בתוכו. היה
לי חם. חיבקתי אותו ביד אחת. נכנסנו לאולם והתישבנו באחת
השורות באמצע. מקומות לא מסומנים. כשהיינו קטנים זה היה מובן
מאליו שאין סימון, ואילו בימינו זו ממש פריווילגיה. אנחנו לא
יודעים להעריך משהו, עד שלא לוקחים אותו מאיתנו. אבל זה לא
נכון. תמיד ידעתי מה נמצא בחלקי. תמיד ידעתי להעריך את היותו
עימי.. תמיד. ופתאום לאחר התפכחות היום, פתאום שום דבר כבר
אינו משנה. פתאום לא הצלחתי למצוא את היתרון והעליתי עוד ועוד
חסרונות. למה אני לא מצליחה להביט על החצי המלא של הכוס?
..איזו כוס, לעזאזל, איזה חצי? מה חיובי פה? איזה טוב יש בכל
החיים האלה, ברגע שאתה מגלה שנולדת בשביל למות? אה? איפה האושר
הזה שכולם מחפשים אותו בכזו נחישות? איפה? אולי פספסתי משהו,
אולי דילגתי עליו בלי לשים לב? מה, מה עוד צריך לעשות כדי לקבל
קצת יחס חיובי בחיים האלה, אה אלוהים, מה עוד??
התייפחתי חרישית אל תוך חזהו, אך הוא לא אמר מילה. רק ליטף
אותי. רק נישק את שערי כאב דואג. האולם החשיך, כמו כל תקווה
שהיתה לי ביום הזה.
דניאל הרים את פניי אליו. הוא נשק לעיני השמאלית ולעיני
הימנית, ממש כמו אז, ולחש כל כך סמוך לעורי, כך שלא הייתי
צריכה לשמוע אותו, רק לחוש את תנועות שפתיו.
"לא אתן לאיש לפגוע בך. אני אוהב אותך יותר מאהבתי לחיים.
תזכרי את זה." ניגב דמעה גדולה שגלשה במורד לחיי ונשק לשפתיי.
"More than life itself" חזר על סוף המשפט המקורי באנגלית
וציווה עליי להתרכז בסרט. בחנתי אותו עוד רגע קט כשהוא מביט בי
ובמסך הגדול לסירוגין, התיישרתי על משענת הכסא וניסיתי להתרכז
בסרט.
למרבה הפלא, גם הצלחתי. מאוד נהניתי, כפי שחזה דניאל. שעתיים
לא הייתי חלק מעולמי. שעתיים לקחו אותי הרחק אל עולמם של אנשים
טובים יותר וטובים פחות. שעתיים הייתי מנותקת מהכל. לא חשבתי
מה יקרה. לא חשבתי מה צפוי ומה טומן בחובו העתיד. מה יקרה אם
כן ומה יקרה אם לא.. הייתי נתונה כולי לסרט. לא סרט מצחיק
ומשעשע. לא צחקתי עד דמעות או בכיתי עד אליהן. ישבתי ונהניתי
מכל משפט שנאמר, מכל תנועה שנעשתה, מכל דיאלוג שהתפתח. ידעתי
שדניאל בוחן את הבעתי ותגובתי הכללית לסרט, אבל זה לא הפריע
לי. הייתי מרוכזת ובאמת התחברתי לכל רגע.
כשהסתיים הסרט, הקרדיטים עלו והאורות הודלקו, הבטתי עליו.
ידי בתוך ידו, עוד מתחילת עשר הדקות האחרונות. פתאום רציתי
לומר לו כל כך הרבה, ולא ידעתי איך. פתאום רציתי לספר לו מה
קרה לי, מה נשבר בי, מה התחולל, ולא ידעתי איך. כבר לא היה
אכפת לי לספר לו ולפרוש בפניו את האמת שלי, להסביר עם תנועות
ידיים גדולות ובטון דיבור קולח וכואב את הרצון העצום שלי, הכבד
מנשוא, לעשותו המאושר באדם, ולא ידעתי איך.
"תודה" אמרתי לבסוף, לוחצת את ידו ומלטפת את פניו.
"בעד מה" לחש ולא ביקש תשובה.
יצאנו מהאולם עדיין אוחזים יד ביד. כשהאוויר פגש את פנינו,
ריח הגשם נשאף עמוק ורוח חורפית חגגה מסביב הרגשתי שזה
הזמן.עכשיו אני מסוגלת לספר לו. סוף סוף יש בי את הכוח לשתף
אותו במתחולל בתוכי. בסערה שבי שאינה שותקת מאז אותו רגע של
אחר הצהריים.
לחצתי את ידו. שלח אליי מבט דומם. הגענו לאוטו.
"דניאל," סרבתי לשחרר את אחיזתי מידו כדי להכנס פנימה.
"מה?" התיישר.
"אני-" ובכל זאת איך? נשענתי על צד המכונית. הוא התקרב.
"היום," התחלתי, אבל זה לא היה בדיוק מה שרציתי להגיד.
"כשראיתי אותך-" לא גם זה לא מדוייק. מה יהיה? איך אסביר זאת
במילים הכי פשוטות?
"אני פשוט לא רוצה שתלך" הבטתי על חזהו שנפרש מולי והיה מוכן
להגן עליי
מפני כל.
"שאלך לאן?" לא הבין.
"שתלך. שאני אשאר עם כל ה-" להיות חזקה. אני חייבת להיות
חזקה. אם החלטתי לספר, אז שלפחות אהיה חזקה.
"זכרונות?" שאל בשקט ופרצתי בבכי.
"אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. זה מכה בי שוב ושוב.
לעולם לא אסבול את הפרידה ממך. דניאל, אני רוצה להעניק לך את
השמיים. אני רוצה לתת לך בשתי ידיים את הבריאות ואת האושר שיש
בעולם. את כולו. אני רוצה להגן עליך בגופי אם אוכל. אני רוצה
להזקין איתך, אני רוצה להוליד את ילדינו, אני רוצה לחיות איתך
ולמות איתך בגיל מאה.. ואני לא יכולה. אני לא יכולה!" הבכי
שלי היה חזק וכואב. טבעתי בחזהו והדבקתי אותו אליי. מה, תגידו
לי מה אני יכולה לעשות ואני אעשה את זה. אני אעשה הכל. הכל!!
"מייק," חיבק אותי בעיניים עצומות. ליבו פעם בחוזקה.
הרגשתי.
"מייקל, הביטי בי" נשק לשערי וניתק אותי כמעט בכוח. היה לו
קשה. עיניו נצצו בחשכה. פיו חתום ושיניו התוחנות מהודקות,
כאילו ניסה להתגבר על דחף בלתי נשלט להתפרץ. לבכות. לצעוק?
"מייק, אנחנו חובבים, בדיוק כמו בסרט. מה אנחנו יודעים באמת
על מה שקורה סביבנו? הרי זו הכל עבודה חובבנית. אנחנו מתכננים
את חיינו לשנים הבאות, ובעצם אין לנו מושג מה ילד יום. אנחנו
סתם כליי משחק. אנחנו יודעים איך זה התחיל, אנחנו יודעים איך
זה יגמר, ובכל זאת נשארים וחיים ועושים הכל כדי להבין את
המשמעות שעומדת מאחורי הנס הזה שנקרא 'חיים'"
"מה?" על מה הוא מדבר?
"מייק, כבר בתחילת הסרט סיפרו לך שהוא מת. נכון?" הנהנתי.
"אז מה, אז קמת ויצאת כי ידעת את הסוף? אז זרקת את הכל
לעזאזל כי גילו לך? הרי זה דבר שידעת. זה דבר שאת מוכנה לו
מהרגע שיצאת לאוויר העולם הזה. אני יודע שיבוא היום וכבר לא
אהיה פה. שאחלה, שארזה, שאעבור את שבעת מדורי הגיהנום כדי
להמשיך ולחיות עוד יום ועוד יום.. אז מה, בגלל זה אני צריך
מעכשיו לשים לחיי קץ? בגלל זה אני צריך מהיום להרים ידיים
ולומר נואש? הרי זה יקרה בלאו הכי גם בלי העזרה שלי. את מצפה
שאצא מהסרט שלי כי אני יודע מה הסוף? הרי הסוף ידוע וברור
לכולנו. זה אמצע התהליך שאותו אנחנו צריכים לגלות, לפענח
ולחיות בצורה הטובה ביותר. בצורה שתשאיר את יקיריי ליבנו עם
הזכרונות המאושרים האלה." דמעה גלשה על לחיו והפעם הגיע תורי
לנגבה. המבט שנשקף מפניו היה בחלקו מלא תקווה ובחלקו מלא כאב.
הוא אחז במותניי ברפיון, ורגע מאוחר יותר הסיט מבטו לצד ומשך
באפו בתנועה גסה.
"דניאל שלי," לחשתי סמוך לאזנו "חס וחלילה. אני לא יוצאת
מהסרט שלך, ולא אתן לך לצאת ממנו. המחשבה על כך קרעה אותי
מבפנים. לא ידעתי איך להתמודד איתה"
"את לא צריכה לעשות את זה לבד. בשביל זה אנחנו יחד. בשביל זה
אנחנו מתחלקים לזוגות, כדי שלא נתמודד לבד עם דברים של שניים"
"אנחנו נעשה את זה. נתמודד" נשמתי את ריחו ושקעתי בו כפי
שהוא שקע בי ונשם את ריחי.
"זה יהיה קשה"
"אני יודעת, אבל זה כבר לא משנה. אנחנו שניים"
מייק, - דניאל. זוכרת אותי?
לפני מספר דקות סיימתי לקרוא את מה שכתבת. אני מניח שלא
תאהבי את הרעיון שקראתי ללא רשותך, אבל לא יכולתי שלא. ישבת
מול המחשב שש שעות רצופות והקלדת. שמעתי אותך בוכה, ושמעתי
אותך מצחקקת, וכמעט התחלתי לדאוג. לא קמת אפילו פעם אחת במשך
כל הלילה. השעה הנוכחית היא 07:12 בבוקר. הלכת לישון לפני שעה
בערך. ראיתי שהוקל לך מעט. אני לא יודע איך לומר לך את מה
שרציתי, אולי באמת המילים הפשוטות יעזרו לי.
זיכרי שבסך הכל אנחנו באמת חובבים בחיים שלנו. אף אחד לא
יודע באמת מה יקרה מחר, שלא לדבר על עוד שנה. בהנחה שגלגול
נשמות אינו רלוונטי לחיינו הנוכחיים, הרי שאנחנו חיים רק פעם
אחת וסביר להניח שזו הפעם היחידה שנכיר את עצמינו כעצמינו.
נצלי את החיים האלה ועשי בהם מה שאת יודעת שיעשה אותך מאושרת.
קחי את זה מאחד המודה על כל יום נוסף שעולה והוא עדיין כאן.
אני אוהב אותך יותר מאשר את החיים עצמם, בדיוק כפי שאמרתי לך,
ואני אוהב את החיים!
את שארית ימי אני רוצה לבלות עם שני הדברים האהובים עליי: את
והחיים, כך שאוכל להעניק לך את הזיכרונות היפים ביותר שאוכל,
אם לא בשר ודם. ילד. |
