[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא עומד במטבח כהרגלו, אל תסתכלו עליו ככה, הוא לא שפוט, הוא
טבח, הוא נהנה להכין אוכל, הוא נהנה לראות אנשים אוכלים את
יצירות המופת שלו.
הוא חותך את הבצל, דמעות זולגות מעיניו, סיון באה מאחוריו
ומחבקת אותו "אתה לא צריך לבכות יהיה בסדר" היא צוחקת, היא
עוזבת אותו ופונה למקלחת, הוא מרגיש את לחץ המים משתנה פתאום.
הוא מביט בחלון ממול, הולך אליו, אולי הרוח מבחוץ תגרום לדמעות
להפסיק לרדת. הוא ניזכר באיך הוא הביט בירדן עוזבת אותו, מה
הוא חושב על ירדן בכלל עכשיו, הרי סיון נמצאת שני מטר ממנו,
והוא חושב על ירדן, זו שהחליטה יום אחד שדי הספיק לה והלכה.
הוא חוזר לסירים, ירדן חוזרת איתו, לפחות בלב שלו, הוא מחייך
לרגע נזכר, איך אז היא באה וראתה אותו מבשל וצחקה עליו, איפה
הכל התחרבש, הוא כבר שכח, מעניין מה ירדן עושה עכשיו.
סיון סיימה את המקלחת, המים הפסיקו לזרום, היא יוצאת עטופה
במגבת ורודה, מגבת עליה רקום "לדובי שלי באהבה ירדן", אם ירדן
היתה רואה את זה היא בטח היתה מתחרפנת, הוא מגחך לעצמו, הן כל
כך שונות, ירדן אמוציונלית, סיון רציונלית.
סיון ניגשת אליו ואומרת "אתה יודע שאתה לא צריך להתאמץ כל כך
בשבילי" והוא שומע את ירדן במחשבתו צועקת עליו "מה זה כל מה
שהכנת???", סיון נושקת לו, אומרת תודה ומתיישבת לידו, והוא
חושב איך ירדן היתה מתעצבנת שהיא לא היתה מקבלת את האוכל
למיטה.
הרי עברו שנתיים הוא לא יודע מה הוא חושב על ירדן פתאום כל כך
הרבה, מה עובר עליו?, לא יכול להיות שזה הגעגועים כי אפילו את
הפרצוף שלה הוא כבר כמעט לא זוכר.
סיון באותם צהרי יום שישי הולכת ממנו, היא צריכה לסדר כמה
דברים באוניברסיטה, הוא מחליט להתקשר אל ירדן, הוא חייב לשמוע
את קולה, משהו קשור בינהם חזק ממנו.
הוא מתקשר
"את ירדן בבקשה" הוא מבקש
"זו טעות במספר" עונה הקול הגברי
לרגע שתיקה, צעקות מהצד השני של הטלפון...
"את מי מחפשים??" הוא שומע קול של בחורה, הקול הגברי עונה לה
"הוא מחפש איזה ירדן" והיא צועקת "תן לי אני אענה"
היא עולה על הקו
אומרת "שלום...מצטערת בעלי לא מכיר אותה אבל אני כן"
הוא עדיין שותק מחפש הסבר והיא ממשיכה
"היא עברה דירה לפני שנה"
"את יודעת לאן??" הוא שואל
"חכה שניה רשום לי הטלפון החדש איפשהו"הוא שומע אותה מעלעלת
בניירות.
"הנה מצאתי" היא צוהלת ומוסרת לו את המספר.
הוא מתקשר למספר החדש "המספר שחייגת אליו איננו מחובר".
הוא מחליט לשכוח מזה, מה יש לו לחפש אותה, הרי לא רע לו בחיים,
אפילו טוב לו מאוד.
לא עובר שבוע מאז אותו יום זכרונות שלו, הוא כבר שוב שכח אותה,
הולך לקנות מצרכים בסופר שהוא פוגש חברה שלה, הוא אומר שלום
ואז נזכר "תגידי מה עם ירדן?" הוא שואל את החברה, והיא המומה,
מביטה בו "מה אתה לא יודע??" שואלת בפליאה.
והוא מביט בה במבט תמים, מחכה שהיא תספר "ירדן... ירדן... אולי
זה לא המקום המתאים לספר לך...בוא נלך לבית קפה ממול אני אספר
לך"
הוא עוזב את המצרכים, גם היא והם צועדים יחד אל בית הקפה,
הסכינים דקרו בו, הוא כבר היה סקרן, והחברה מתחילה לספר את
הסיפור.
"חודשיים אחרי שנפרדתם, גילו לירדן סרטן, היא ניסתה להתקשר
אלייך, אבל ענתה בחורה והיא ניתקה, לא היה לה נעים להפריע לך,
וכשאני רציתי להתקשר אלייך היא עצרה אותי, אמרה לי שאני אתן לך
להמשיך הלאה אני הבטחתי לה שאני לעולם לא אספר לך "
"חכי שניה" הוא אומר, "איזה סרטן? מאיפה? ממה"
היא מחייכת ואומרת לו "ירדן תמיד היתה עונה על זה - זה לא אתה
בוחר את הסרטן זה הסרטן בוחר אותך"
הוא מגחך לרגע כל כך מתאים לה להגיד כזה דבר, כל כך מתאים לה
לסחוב את כל העולם על הכתפיים שלה, הוא כל כך היה רוצה להיות
לצידה עכשיו, סיון לא עוברת לו בראש לשניה.
החברה ממשיכה לספר.
"היא סחבה את הסרטן שנה, בין טיפולים לטיפולים, הכימותרפיה
הרגה אותה, היא לא יכלה לשרוד את זה, ההקאות, נשירת שיער, היא
אפילו עליי היתה צועקת שהייתי באה לבקר אותה, על כולם היא
צעקה, ההיא הרחיקה את כולם אחד אחד, אנשים לא רצו להיות לידה"
כמה מתאים לה, להרחיק את כולם, להבריח את כולם ממנה.
"אתה תשמח לשמוע שהיא ניצחה את הסרטן.."
והוא מחייך, כמובן שהיא ניצחה היא פייטרית אף אחד לא יכול
עליה, "אני באמת שמח לשמוע את זה" הוא עונה, "אז איפה היא
עכשיו, אני רוצה לשמוע אותה קצת"
החברה משפילה את מבטה אל כוס הקפה המונחת מולה, מביטה לו שניה
בעיינים.
"אתה לא יכול לדבר איתה" אומרת בלחש.
"למה?" הוא שואל קצת המום.
האוזניים שלו לא רצו לשמוע, גם הלב שלו לא, היא תמיד היתה חלק
ממנו, כמה מוזר זה, כן הוא אוהב את סיון, אבל הוא אהב גם את
ירדן והוא בחיים לא יכול לשכוח את זה.
הוא הרגיש דקירות בלב, כשהוא הביט בעינייה של חברתה שבוכה
מולו.
"היא מתה לפני שלושה חודשים.."היא מסננת מבין השפתיים הרועדות
שלה. מנסה לגרום למייתרי הקול לא לרעוד, "נתנו לה עירוי דם
בבית חולים, עירוי נגוע באיידס, ואתה מבין היא היתה חזקה, אבל
כמה בנאדם יכול לסבול בחיים שלמים??!!"
הוא מביט בחברתה עדיין לא יורד לסוף דעתה עוד המשפט 'היא מתה'
מהדהד לו בראש..
החברה ממשיכה, "היא לקחה את הרובה של אבא שלה וירתה בעצמה"
שוב הוא חוזר אחורה ליום שהיא הלכה ממנו, נישקה אותו והלכה, כי
ככה היא, היא לא תשאיר מישהו עם טינה, ואיך הוא הביט מהחלון
כשהיא הולכת ולא מביטה אחורה, כל כך חזקה היא היתה, כל כך
חיה.
הוא חוזר לביתו, סיון צריכה להגיע, היא מצלצלת בפעמון הוא הולך
ופותח את הדלת ומחבק אותה חזק חזק "וואו" היא אומרת עם חיוך
"כל כך התגעגעת אליי??".
בבוקר הוא קם, סיון שוכבת לידו, הוא נושק לה, הולך למקלחת עטוף
במגבת הורודה "לדובי שלי באהבה ירדן". המים זורמים על פניו,
הדמעות יורדות מעיניו, הדובי שלה לא היה שם שהיא היתה צריכה,
והדובונית שלו הלכה לה לפני שהוא ספיק להגיד לה שלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם אני שונאת את
יונה וולך!



בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/12/01 5:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טיפטיפונת קטקטים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה