אומרים שהכל התחיל כשאורן מת, שמאז הרגע ההוא לפני תשעה
חודשים, אנחנו לא מצליחים לחזור, כאילו נשארנו תקועים שם, בחצר
של הקולנוע הנטוש. "אנחנו", דרך אגב , זה אני, רותם וטל, ביחד
עם גשם היינו בלתי נפרדים, ארבעה אנשים שכל כך טוב להם ביחד,
שהם לא צריכים אף אחד אחר. זה לא התחיל כשאורן מת, זה התחיל
יומיים קודם.

פעם ראשונה שעישנו גראס הייתה ביום של הלוויה. אני כבר לא זוכר
מי הביא ומאיפה, יכול להיות שזה אפילו אני, כבר תשעה חודשים
שאני לא זוכר כלום כמו שצריך. בכל מקרה, עישנו את זה קצת לפני
הלוויה, אני זוכר את הרבי מדבר את התפילות, כמו סצינה מסרט
סטודנטים, ואת המספידים מדברים על "התאונה המצערת" ואיך
שאלוהים לקח להם את הילד, את הילד המוצלח שלהם, הטוב שלהם. זה
היה שקר. אורן אף פעם לא היה ילד טוב, למעשה, הוא עמד על סף
נשירה מבית ספר וכבר חודש בקושי החליף מילה עם ההורים שלו. אבל
רק אני, רותם וטל, עומדים מסטולים בשורה הראשונה, ידענו עד כמה
השקר גדול.

שלוש שנים הסתובבנו ביחד, כמעט כל לילה, מאז שנפגשנו בכתה ט',
לא הייתה כמעט חוויה שלא עברנו ביחד. זה לא היה "ביחד" עוצר
כזה, אנחנו התפתחנו ביחד, ניזונו אחד מהשני. לאף אחד מאיתנו לא
היו קשרים רציניים עם מישהו אחר, לא היינו צריכים מישהו אחר.
"אנחנו" היה כל העולם שלנו, לא הסתרנו דבר אחד מהשני, הגענו
למצב שהייתה בינינו דמות נוספת, שנוצרה מתוך החוויות המשותפות
שלנו, שהייתה המרכז שלנו.

פעם אחת, בקיץ בין י' ל-יא' , רציתי לנסות לצאת מקבוצה למשך
תקופה מוגבלת, לבדוק איך אני ארגיש אם אני אתנתק מהחבורה.
הסברתי להם את הרעיון, והחלטנו שנעשה את זה ביחד, אסור לאף אחד
מאתנו לראות את האחרים במשך שבוע. היום הראשון עבר בסדר, כל
אחד מאיתנו כבר בילה יום אחד או שניים בנפרד מהאחרים, עד כמה
שניסה להימנע מכך. עד סוף היום השני כבר הייתי בדיכאון, לא
יכולתי לישון, לא רציתי לאכול, הייתי אבוד. ביום השלישי בבוקר
כאבה לי הבטן, הגרון שרף, העיניים נפוחות. רצתי לשירותים
והקאתי. ניסיתי להחזיק עוד זמן,  לא יכולתי, יצאתי מהבית
והתחלתי לרוץ לכיוון הקולנוע הנטוש, שהיה הבית שלנו במשך
שנתיים אז,  שניקינו, שהכנסנו לתוכו ספות, שסילקנו ממנו את
הנרקומנים, שלא נתנו לאף אחד להיכנס לתוכו. כשהגעתי ראיתי את
טל, רותם וגשם מגיעים מכיוונים שונים. נעצרנו, הבטנו אחד בשני
וידענו שכל אחד מאיתנו חווה בדיוק את אותו הדבר. נפלנו אחד על
השני בהקלה, צוחקים, בוכים ומחובקים, מחובקים חזק, בעוצמה
שמכור אוחז את המנה שלו. באותו לילה כבר חשתי,  בתחתית הבטן,
שהחברות שלנו תפיל אותנו, אבל לא חלקתי את התחושה הזו איתם,
כנראה שלא ידעתי כמה עמוק ניפול, או שידעתי שאם ההרגשה הזו
תקבל ביטוי מוחשי יותר, היא תפרק את הקשר שלנו שאני הייתי מכור
לו כמו כולנו. אולי הכל התחיל כבר אז, בפעם הראשונה שמישהו
בינינו הסתיר את מחשבותיו מהאחרים.

בחודש הראשון אחרי שאורן מת המשכנו להיפגש, אבל זה לא היה אותו
הדבר, הסדקים בתוכנו ובינינו לא התאחו, הם רק התרחבו, בגסיסה
איטית וברורה. רוב הזמן פשוט רבצנו, שיכורים או מסטולים, בלי
לדבר, כל אחד יושב וחושב, לבד. כבר לא היה בינינו תיאום כמו
שהיה רק לפני פחות מחודש, הדמות שהייתה בינינו, דעכה ונשאבה
לתוך החור השחור שהיה פעם אורן. כל פעם שמישהו פתח את הפה
התחיל ויכוח, וכל ויכוח הוביל חזרה אל אותו הלילה, לקרע
הנוראי, פועם כמו פצע פתוח, מזדהם. אחר כך ראיתי אותם רק
במסדרונות בית ספר, אומר שלום בלי להסתכל. אחרי שעזבתי את בית
ספר לא ראיתי אותם יותר, אך בשרידי הישות המשותפת אני חש שגם
הם שותים יותר מדי אלכוהול, מעשנים יותר מדי גראס, סגורים
בעצמם, מנסים לשחות נגד הזרם שמושך חזרה אל הגשם האחרון, על גג
הקולנוע הנטוש.

אני זוכר איך התחילה האלימות, זה היה בסוף הסתיו. כבר כמה
חודשים שאלכוהול היה הקטע שלנו, אבל באותו לילה הרגשנו כולנו
שהשתייה מיצתה את עצמה. עברנו על פני הפיצוציה בלי לעצור
והמשכנו ישר בלי לפנות לקולנוע, לכיוון החלק האפל של אזור
התעשייה. פנינו לתוך איזה רחוב צדדי, כשפתאום שמענו קול של
סטירה, מלווה בצעקות, מגיע מהמשך הרחוב, מיהרנו קדימה בשביל
לראות בחור צעיר, בערך בן 25, ענק, לפחות מטר תשעים וחמש גובה,
שוקל לפחות 120 קילו, מכניס  עוד סטירה לבחורה הקטנה שעמדה
מולו ומפיל אותה לרצפה. שנייה אחת עמדנו שם, מסתכלים, ובשניה
הבאה כבר שעטנו קדימה. בזעם מטורף קפצנו עליו כולנו, מכים
בעיוורון ובכוח. הוא היה חזק אבל לא חזק מספיק בשביל ארבעתנו,
ותוך כמה דקות הוא נפל ולא זז. הבטנו אחד על השני, מחייכים,
ואחרי כמה שניות המשכנו  בצעד מהיר במורד הרחוב החשוך. רק
עכשיו אני קולט שבכלל לא העפנו מבט  לכיוון הבחורה.

באותו הלילה ירד הגשם הראשון, ובמשך כל אותו חורף היינו יוצאים
בגשם, בשביל להכניס מכות. היינו מסמנים אנשים שחשבנו שמגיע להם
לחטוף, אבות מכים, אנסים, כל מיני חלאות שכאלה. היינו לומדים
אותם ואז אורבים להם באיזו פינה, תמיד בגשם. נעשינו יצירתיים,
צחקנו עליהם והשפלנו אותם. שיחקנו אותה לוחמי צדק אבל בעצם לא
שמנו זין, הסימונים היו בשביל להשקיט לנו את המצפון, עשינו את
זה בשביל הטריפ של הכוח, בשביל להרגיש כמו אלוהים. בכל מארב
עמד לכולנו הזין,  פעם אחת אפילו גמרנו במכנסיים. וככה זה
המשיך כל החורף, כשנגמרו האנסים והאבות המכים, טיפלנו
במשת"פים, אפילו שלא עישנו גראס. כוסאמק, הקורבן האחרון שלנו
היה הערס הראשי של בית ספר שחוץ מלהיטפל קצת למנודים של בית
הספר, לא ביצע שום פשע.

בסוף החורף כבר לא הצלחנו לחשוב על אף אחד להיכנס בו, הסתובבנו
בעיר בלי מטרה, ונכנסו לאיזה מפעל נטוש. הסתובבנו  שם קצת עד
שמצאנו סולם שעולה לגג, טיפסנו בו את שלוש הקומות, עד למעלה.
איך שעלינו  ועמדנו על הגג, יצאה מבין הצללים בחורה צעירה,
כמעט ילדה, יפה, מאוד יפה. היא התחילה ללכת לכיוון אורן בצעדים
איטיים ומהוססים, היא הסריחה מוודקה זולה וגראס, בצעד האחרון
היא מעדה ונתלתה על אורן בשביל לא לפול, אורן תפס אותה, חייך
לעברנו, ואז, בתנועה פתאומית,  אותה לכיוון רותם. היא חייכה,
מן גיחוך שיכור כזה. כשרותם דחף אותה אל טל, הזין שלי התחיל
לעמוד. טל העביר אותה אלי, היא הפסיקה לחייך. הדפתי אותה חזרה
אל אורן, שהתחיל עוד סיבוב, ממנו אל רותם, מרותם אל טל ומטל
אלי, כל דחיפה מזרימה עוד דם לכיוון הזין , שפיתח זקפה קשה עד
כאב. כשזרקתי אותה חזרה אל אורן, ראיתי את הבהלה בעיני האיילה
הגדולות שלה , וצחקתי. טל התכונן לזרוק אותה שוב אל רותם ואז,
במפתיע, העיף אותה חזרה אלי, לא הייתי מוכן לזה, היא נתקלה
במשהו, נפלה  והתגלגלה מעבר לקצה הגג, היא אפילו לא צעקה.
היינו בהלם, הזקפה שלי נבלה כמו בית בהדף של פצצת אטום. עמדנו
רגע אחד בפיות פעורים, ידענו שאין סיכוי שהיא שרדה את הנפילה,
ואז, בטירוף מבוהל, רצנו לסולם, ירדנו בו הכי מהר שיכולנו,
דורכים אחד על אצבעות השני, ויצאנו מהמפעל. התפזרנו, כל אחד רץ
כאילו היא חזרה לחיים ורודפת אחריו בשביל לנקום.

חזרתי הביתה ועליתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ונשכבתי על המיטה.
לא יכולתי להוציא את העיניים המבוהלות שלה מהראש, לא יכולתי
להפסיק להרגיש את הגוף השברירי שלה בידיים שלי, להריח את הריח
הקלוש של השמפו מבעד לגראס והאלכוהול. בבוקר אמרתי להורים  שלי
שאני לא הולך לבית ספר כי אני חולה, מה שהיה לגמרי נכון. לא
הפסקתי לרעוד, היו לי סחרחורות וחום גבוה. את אמא שלי פטרתי
במלמולים על "וירוס של עשרים וארבע שעות" ו"לא, אני לא צריך
רופא". כל היום ישבתי בחדר, הברכיים מכונסות לגוף ומחובקות על
ידי הידיים, וחיכיתי שניידת תעצור מול הבית.

אחריי עוד לילה בלי שינה ירדתי למטה, חטפתי את העיתון של
הבוקר, וחזרתי לחדר, דפדפתי מהר בעיתון ובעמוד הלפני אחרון
מצאתי את מה שחיפשתי. קראתי את הכתבה במהירות, קראו לה יפעת
שוקרון, לפני יומיים היא עזבה את הבית, משאירה מכתב על זה שהיא
שונאת את העולם והולכת לעזוב ולא לחזור. כשמצאו הגופה שלה
ושלבו בזה את ההיסטוריה של הילדה, היסטוריה שכללה אם גרושה
פעמיים, אב מכה, משפחה חורגת יותר גרועה משל סינדרלה וניסיון
לא מוצלח להרוג את עצמה, המכתב הפך למכתב התאבדות, וזה מה
שהמשטרה רשמה בדו"ח הפתולוגי, כנראה מתוך נוחות. הלב שלי החל
להאט, הרעד בידיים נרגע והחום ירד. קראתי את הכתבה עוד כמה
פעמים, ולאט לאט הבנתי שאנחנו בטוחים, שום ניידת לא תעצור מול
הבית של אף אחד מאיתנו.

עד הערב הרגשתי מספיק טוב בשביל לצאת, הלכתי ישר לקולנוע
הנטוש. בדרך עברתי בפיצוציה וקניתי בקבוק וודקה. כשהגעתי, טל,
רותם ואורן חיכו לי שם, גם הם בדיוק הגיעו,  גם הם קראו את
הכתבה וגם הם החזיקו, כל אחד, בקבוק וודקה ביד. עלינו לגג
והתחלנו לשתות, כל אחד מהבקבוק שלו. סיכמנו שאם רק נשתוק נהיה
בטוחים. כולנו נורא מצטערים על מה שקרה אבל זו הייתה תאונה,
ואין שום טעם לחטוף בגלל זה. אמרנו ולא האמנו למילים שבפינו,
כולנו חשנו חרטה, אבל לא יכולנו לנקוט בשום דבר שיוביל לפרוק
החבורה. שתינו בדממה, בלי לחשוב. היינו בערך באמצע הבקבוקים,
פתאום אורן עיווה את פניו והטיח את בקבוקו ברצפה. הוא נעמד
מולנו וצעק
"זה לא בסדר, אתם יודעים שזה לא בסדר!"
רותם הביט בו ואמר בשקט "זאת הייתה תאונה, אין מה לעשות, שיט
הפנס."
"גם כן תאונה" השיב אורן בטון סרקסטי "לגמרי בטעות שיחקנו בה
מסירות."
"לא התכוונו להרוג אותה" אמרתי אני.
"מה בדיוק התכוונו לעשות לה?" הוא הסתכל על כולנו "אני בטוח
שאני לא היחיד שחשב על אונס באותו לילה."
נעמדנו מולו והתקרבנו, הוא עמד מולנו והסתכל בנו, אחד אחד.
"חוץ מזה, אתה זה שהתחלת לדחוף אותה" אמר טל.
אורן הביט בו קשות- "אתם יודע טוב מאוד שבינינו, אף אחד לא
"מתחיל" שום דבר, אנחנו עושים את אותו הדבר באותו הזמן."      
 
"עד עכשיו" אמרתי בקול נמוך.
"כן, עד עכשיו" אורן הינהן, ואז בקול יותר תקיף "ועכשיו, אני
הולך לתחנת המשטרה, ומספר להם מה בדיוק קרה שלשום!" בסוף המשפט
הוא כבר היה על סף צעקה.

סגרנו עליו,  הוא צעד לאחור, שלוש ידיים נשלחו לתפוס במעיל
שלו, הבהלה שלו ניכרה בעיניו. פתאום הבזיק ברק, ומיד אחריו
התגלגל רעם, בשאגה מייסרת. אורן נרתע לאחור, והידיים שלנו,
במקום לתפוס את המעיל, פגעו בחזהו והדפו אותו עוד אחורנית.
בהבזק של הבנה מאוחרת קלטנו שאנו נמצאים  בקצה הגג. אני זוכר
איך ניראו העיניים שלו כשהוא נפל, הן ניראו בדיוק כמו העיניים
שלה.

רצנו למטה ויצאנו לחצר הקולנוע, התחיל לרדת גשם, בטיפות גדולות
וכבדות. רותם התכופף לבדוק את הדופק, ואחרי מספר שניות פנה
להביט בנו ועשה "לא" עם הראש. טל הסתובב אלי ואמר
"תתקשר להזמין אמבולנס, תגיד שהייתה תאונה".

ככה עמדנו, בגשם האחרון של אותו החורף, מביטים באדמה, וכנראה
שאנחנו עדיין נמצאים שם, ברובנו. את החוקרים הצלחנו לשכנע
שאנחנו לא זוכרים הרבה בגלל האלכוהול, שזו כנראה הייתה תאונה
מתוך שיכרות. בשביל המשפחות שלנו אנחנו בדיכאון בגלל מותו של
החבר הכי טוב שלנו. וככה משכנו עד עכשיו, הגוף זרוק בחדר, מלא
באלכוהול וגראס, הראש בסוף החורף שעבר, עושה תחרות מיצמוצים עם
שני זוגות עיניים מבוהלות.


אני שומע  תיפוף חלוש על החלון שלי, יורד גשם, החורף הגיע.
התודעה המשותפת חוזרת לחיים, אני שומע את הנקישה של דריכת
האקדח שבידיו של טל, אני מרגיש את האצבעות של רותם קושרות את
החבל, אני יודע שהם טועמים את מרירות כדורי השינה בפי, כולנו
מריחים את היורה, ורואים זוג עיניים מבוהלות.