הצורך לחשוף מחלחל גם בי,
מנסה לשחזר את רגע השיא.
מודעות רוחנית, חוויה נטולת עצמי
תמיד תאבד מקסמה בשנית.
אני יכול להתבונן על המחשבות בתוכי, בתוכי- מה קורה, כשלא
מספרים.

אבל,
כמו דבר של מה בכך חלף המצב,
וחזר בסיפור כבדרך אגב.
אבל האמת שבו כבר אינו אמיתי,
והרגע ההוא נהווה ריקני.

תישמע, הוא אמר לי, החיים שחוזרים בתוכי ובך,
כך חגים במעגלים של שיתוף וחזרה.
והרגע הקסום, שהלך ואבד,
רק הולך ונמוג,
בשיחזור
בדיעבד.


וגם כשהשיתוק הרגעי תופס בגופי,
ועוזר לי לחלוק את זה -רק- עם עצמי.
הצורך לחשוף -משנה חוויה.
החיים כשיתוף, מאבדים כוונה.





הממממממ
הממ..


אה,
סליחה..  אממ

אפשר שניה?
רגע,, א רציתי להציע שאם במקרה

רגע, הלו!
אתה קורא אותנו במקרה?
כן זה אנחנו... מילים.... צירופים של מרווחים בין קוים, סתומרת
בין אותיות.. חחח אתם המצאתם את המילה המצחיקה הזאת, אצלנו עצם
קיום החיים מהווה אנטיטזה לשם עצם . אתם!

אבל אנחנו, המילים,  אנחנו לא סתם המילים. אלא, של האיזור
התחתון של המסך שלך.  וזה אומר שאנחנו יותר קרובים לאלוהים
מהמילים שלמעלה. עכשיו, שיט
אני לא יודע מה אני מרגיש כלפי השיר הזה עכשיו, אבל מה שבטוח
מאוד מהנה אותי לשתף את עמוד האינטרנט הזה גם במחשבות אלו,
הפאראדוקס פשוט קורץ לי. לדבר פנים אל פנים עם עמוד אינטרנט
ולשתף אותו בזרימת מחשבותי דווקא בשיר הספציפי הזה (כמובן שאם
יש פה גם קוראים, כלומר, בני אדם, קוראים, אתם יודעים, אינטרנט
וזה.  ואם במקרה עובר פה גם איזה קורא מזדמן. דע  , כי החלק
הזה, הוא בשבילי, אבל, ושים לב, פה טמון אלמנט מטאפורי של סוד
החיים, השארתי גם לך, הקורא המזדמן, צ'ופר, שי.. על כך שאתה
קורא מילים אלו.  
לזכותך תישמר היכולת להתמוגג על הפלצנות.
המילים עצמן כבר מזמן לא מרגישות את הכאב, אני פשיט מטיח אותם
אל עבר הקיר. הן מתות.
סתם.
מתות עלי

מה זה בעצם?

מע -ע