לא רוצה לכתוב עכשיו. בחוץ הגשם טופח על החלון, הוריי ואחותי
הלכו לראות את "שר הטבעות" ואח שלי שוב יצא, ללא הועיל, עם
חבריו הישנים (אם הוא לא ישנה את החבר'ה הוא לעולם לא ישיג
חברה), ואני נותרתי לבד בבית, האינטרנט לא מתפקד, יש 500
ערוצים ב - Yes  שמשדרים לי שום דבר ב50- שפות שונות, ואין לי
אף השראה לציור.

לא רוצה לכתוב עכשיו. הדיכאון פושה בעצמותיי, איני אדם של גשם,
של חושך, אני צריכה שמש כדי להאיר את נשמתי ולחזק אותה כמו
השפעת השמש על שריריו ויכולותיו של סופרמן.

לא רוצה לכתוב עכשיו. לא הייתי צריכה לשבת פה, עם העיפרון הזה
ולשפוך את מחשבותיי על הנייר, הייתי צריכה להיות בחוץ, אתו גם
תחת הלבנה יאיר לי בעולם כבשעות היום. אך לא, הוא איננו, לא
יכול היום, ואפילו טלפון לא השיב לי, ולכן אשב לי פה ואתן לאור
הסהר הקר לחדור כרנטגן דרך בשר ועור ושכבות עבות של בד, נותנת
לו להקפיא את עצמותיי.

לא רוצה לכתוב עכשיו, אבל אני צריכה לכתוב מאמר עמדה כי צריך
לדעת להתמודד עם זה, צריך לדעת להתמודד עם הכל, אבל הכל מונה
דברים רבים כל כך, יותר מדיי, ובלי השמש אינני יכולה להתמודד
עם כל כך הרבה.

לא רוצה לכתוב עכשיו, אבל יש לי סיפור שצריך לשכתב, הוא מחכה
במגירה כבר שנה וחצי, אבל גם אם אכתוב אותו עכשיו זה לא יעזור
ובמה לא יאשרו אותו ואפשר לדחות זאת, אבל ממילא אין מה לעשות
כי אין אותו או אינטרנט או טלוויזיה או כתיבה.

לא רוצה לכתוב עכשיו, כי האינטרנט עובד פתאום ויש שם E Mail
מחכה לי ממנו, וסרקתי עוד ציור וגם סיפורי שוכתב ועלה יפה,
וחיוך נפרש על פניי וחיוכי זה מנצח את הקור של אור-ירח, וכולם
מתחילים לחזור עכשיו הביתה והשקט הוא נשבר ואני כבר עייפה.

אבל אני אשב לכתוב, אשב לכתוב עכשיו, כיוון שהחיוך שלי קורן
ומאיר את הנייר באור בוהק, חיוור מן הלבנה אך חם, כה חם.

אני אשב לכתוב עכשיו, כי עכשיו מילים זורמות והגרפיט על הנייר
נראה פחות שחור, וטוב לי לכתוב על הדף המשובץ הזה בכחול ובלבן
כמו המדינה המסובכת בה תמיד חייתי ותמיד אהבתי ותמיד רציתי
לשרת בצבאה, גם בכיתה ח', בהיותי ילדה אובדת ואובדנית לא
העליתי בנפשי להתאבד לפני גיל 21, פן אפספס את שירותי בצה"ל.

אני אשב לכתוב עכשיו, כי עכשיו אני חושבת על עיניו והדברים
הקטנים שהוא עושה שגורמים לי לאהוב אותו כל כך, ואני קוראת את
הסיפור שהוא כתב לי, בו הבטיח מדליון קסום שיעניק לי חיבוק
וכתף תומכת ומיטה חמה, ואני לא צריכה מדליון קסום רק את
הזיכרונות ואת הסיפור שלו.

אני אשב לכתוב עכשיו, כי כמו שהוא כלא פיסה קטנה של חום ושל
חיבוק ושל נשיקה ושל אושר בסיפור של שני עמודים על נסיכה ועל
אביר גם אני אוכל לנצור, לשמור על הנייר את רגע האושר שלי.

אני אשב לכתוב עכשיו כי אחר כך שוב אהיה לבד ויהיה לי קר ואני
אהיה מדוכאת, ושוב לא ארצה לכתוב אך שוב לא אצטרך כי עכשיו
אוכל לקרא את סיפורי שלי (ואת שלו) והחום ייפשוט באיבריי ואני
אנצח.

אני אכתוב עכשיו, כדי לנצור את האושר שלי עבור ימים גשומים
מוכי ירח.

אני אכתוב עכשיו, ומחר אגיש זאת כמאמר, ואולי ייתקבל הוא אף
כמאמר עמדה, כי פה כתבתי את דעתי על התרפיה של הכתיבה.