הדיפרסיה התחילה אצלי בגיל צעיר מאוד. אולי אפילו נולדתי עם
זה. כששאלתי את אמא מתי זה התחיל היא אמרה שבבטן. כל הזמן
התלוננתי בתוך הבטן של אמא, בעטתי כמו משוגעת ואחרי תשעה
חודשים יצאתי בוכה. מעולם לא התנצלתי בפני אמא על הסבל שהיא
עברה בגללי באותם חודשים ובכל השנים שאחרי. למה להודות לה? הרי
היא בחרה להביא אותי לעולם... היא כנראה חשבה שאני אהיה מוצלחת
כמו האחים הגדולים שלי. אבל מהר מאוד היא התאכזבה - כשהיא ראתה
שעד גיל חמש לא הצלחתי להגיד ר' ואפילו את השם שלי לא יכולתי
לבטא. בכל אופן, הרי ברור שאנשים מביאים לעולם תינוקות למטרות
הנאה עצמית ולא, חלילה, להנאת התינוקות - לעולם כמו שלנו לא
צריך להביא תינוקות. אז בגיל כל כך צעיר התחילה אצלי הדיפרסיה
כי הבנתי שאני לא עומדת בציפיות של אמא. הייתי הכבשה השחורה של
המשפחה השמחה וטובת הלב שלי, לא יכולתי לסבול את המשפחה. ושלא
לדבר על בית הספר. בכל זאת הגעתי לתיכון בלי לפגוע בעצמי יותר
מדי. בכיתה י"ב חשבתי שהחיים שלי כל כך קשים. שום דבר לא הצליח
לשמח אותי. הייתי שמחה רק פעם אחת, תפסה אותי פתאום איזה רוח
שטות לפני שיעור ספורט אבל שיעור ספורט הרס את הכל, הריצה פשוט
גמרה אותי. אחרי אותו היום החלטתי שאני אשים קץ לחיי, למה
לסבול? גם ככה אף אחד לא יבכה בלוויה שלי... אבל ביקשתם שאני
לא אפגע בעצמי, אז לא פגעתי, כי ביקשתם, אבל יום אחרי זה שוב
רציתי, ושוב ביקשתם, ושוב נעניתי לבקשתכם. כמו עיוורת המשכתי
להענות לבקשות המגעילות שלכם. ואתם התחלחלתם ממני אבל ביקשתם
שאני לא אתאבד כי לא היה לכם נעים שאני אדע מה אתם באמת
מרגישים והייתם גם מרגישים אשמים על שלא תבכו בלוויה שלי אז
חשבתם: "ננסה לגרום לה לדחות את הקץ בעוד איזה שנה. כשכבר לא
נהיה איתה בקשר יומיומי". אבל בסוף בכל מקרה לא התאבדתי, ולא
רק בגללכם, אלא גם כי לא היה לי האומץ.
היום, ממרומי השנים, בגיל 47, אני מוצאת את עצמי בתפקיד של
קב"נ בצה"ל. החיילים שוב ושוב מספרים לי על כוונות אובדניות.
אוף... אני שונאת להקשיב לצרות של אחרים. לצרות שלי אף פעם לא
הקשיבו. ואני חושבת לעצמי: " אוי, החיים באמת יכולים להיות
יותר גרועים משהיו בתיכון..."