"שקר וכזב!", התרעם עידן. "אין אלוהים! אתם שומעים את מה שאני
אומר לכם?! אין אלוהים בשמיים!".

היה זה עוד אחד מאותם ערבים קבוצתיים, כפי שנהגו לכנותם במשרד.
כל הצוות הבכיר היה מתאסף פעם בשבוע אצל עידית בבית, על כמה
בירות וסרט טוב. הם היו צופים בסרט, שותים ומקטרים כל אחד על
חייו הוא.
לעיתים נדירות, השיחה נסבה סביב דברים אחרים,"רציניים" יותר,
וכך היה המקרה באותו ערב.
עידן אהב את הערבים הללו יותר מכל. כשהשיחה הייתה סוטה מכיוונה
המקורי ומגיעה אל מחוזות נידחים, כמו אלוהים לדוגמא, לא היה
מישהו שיכול לו.
בפעמים האלו, כושר הביטוי, הכריזמה והרעיונות המוצקים שלו
רוממו אותו מעל השאר.
אם להתעכב לרגע על עידן, הוא היה אדם שונה מאז שזכר את עצמו.
החיסרון הגדול ביותר שלו היה ששאלות ללא תשובות לא נתנו לו
מנוח. הוא היה חייב לחקור ולהרים כל אבן אפשרית על מנת למצוא
את התשובה. ורק אז נפשו יכלה לשקוט. וזה כמובן מוביל אותנו
ליתרון הגדול ביותר שלו - מודעות. הוא היה מאוד מודע לעצמו:
לרעיונות, לדעות, לאידיאולוגיות, לפילוסופיות ולאמונות שלו. לא
הייתה בנמצא שאלה שהטרידה את מוחם של גדולי הפילוסופים מימיה
הראשונים של האנושות, שלעידן לא הייתה תשובה עליה. אותו הדין
חל גם לגבי אלוהים. עבור עידן, אלוהים היה המצאה ותו לא. הוא
היה אתאיסט בכל רמ"ח אבריו, ושמח מאוד בהזדמנויות המתאימות
לשכנע אנשים מתלבטים בדעותיו.
אנשים כמו חבריו לצוות הניהול, שאותם ניסה כעת להעביר לצד שלו
בחריפות נפש.

הדיון ביניהם התנהל בצורת שאלות ותשובות, כאשר כל אחד שואל את
מה שעולה בדעתו ועידן בתורו נותן את התשובה, את האמת שלו.
הוא קטל אותם אחד אחרי השני. השאלות היו קלות לפיצוח כמו
גרעינים בשבילו. מובן שאף אחד לא השתכנע, למעשה אף אחד גם לא
שמע את מה שהיה לעידן להגיד.כולם עשו עצמם  מקשיבים, אבל לא
ממש שמעו.
לאחר זמן מה הויכוח נדם וחבריו התפזרו בזה אחר זה לביתם, וכך
גם הוא.
פרט נוסף ששכחתי לציין בתחילה הוא שעידן היה טיפוס חייכן. הוא
מאוד אהב לחייך, וברגעים שלאחר היציאה מביתה של עידית וסיום
הויכוח עם חבריו, הוא חייך חיוך רחב במיוחד.
כהרגלו, הוא עשה את דרכו לעבר הרכבת התחתית.
הוא נכנס לרכבת, חצה מספר קרונות והתיישב על אחד הספסלים. עידן
אהב לנסוע ברכבת התחתית על אף הסכנה הכרוכה בדבר, בדרך זו תמיד
היה לו זמן לעצמו ולמחשבותיו, זמן שלא היה לו כאשר הוא עבד
במשרד. מחשבותיו החלו נודדות חזרה לאותו הערב שבו השתתף.
משחזרות את האירועים ואת המילים המדויקות שיצאו מפיו. הוא תמיד
אהב לשמוע את צליל קולו הסמכותי, ולכן קיבל סיפוק  להיזכר בו.
קול גברי ועדין מצידו השמאלי העיר אותו מעולם המחשבות שבו שקע
- "למה אתה מחייך, בחורצ'יק?".
הוא נבהל, נסוג לאחור מעט והכניס את ידו לכיס הפנימי של מעילו,
שם הרגיש את ידית האקדח שהיה ברשותו. הוא ידע שכל עוד הוא נוסע
ברכבת התחתית בשעות הלילה המאוחרות, הוא יזדקק לו מתישהו.
לאחר ההלם הראשוני, הוא בחן את האיש המזוקן בעיניו והחליט שלא
נשקפת לו שום סכנה. הוא הוציא את היד מכיס המעיל ופתח בדברים -
"אני מצטער. לא שמתי לב כלל שאני מחייך. זה מכורח ההרגל".
"אין צורך להתנצל", אמר האיש, והחזיר בחיוך משלו. ומיד לאחר
מכן הוסיף,
"זה פשוט די חריג פה בנוף. אתה מבין?"
"מבין, מבין", ענה עידן, בעודו נרגע.
הם החליפו עוד משפטים מספר על נושא החיוכים, ומשם עברו לנושא
האושר, וכך מבלי לשים לב למתרחש האיש המזוקן ועידן שקעו בשיחה.
עידן שמאוד נהנה משיחתו עם האיש, שבבירור ניתן היה להבחין שהוא
אדם מלומד ומשכיל, כלל לא שם לב שהנה והוא הגיע לתחנה שבה הוא
צריך לרדת.
"בתחנה הבאה אני יורד", הוא אמר לאיש.
"אין דבר! גם אני!", אמר לו האיש.
כשעידן ירד מהרכבת הוא הבחין שהשעה היא כבר שעת לילה מאוחרת,
והוא החל לחוש בעייפות המכרסמת בראשו. הוא הסתובב והחל לצעוד
לכיוון ביתו כשלפתע  האיש שאתו הוא דיבר כל הנסיעה, אחז בכתפו
וביקש ממנו לבוא ולשבת איתו על ספסל בקרבת מקום על מנת שהם
ימשיכו את השיחה. עידן, שמאוד נהנה מהשיחה ברכבת, שבע מלדבר
ובנוסף לכך רצה לישון.
"אני באמת חייב לדבר עם מישהו", אמר האיש בעוד משפיל מבטו.
למרות שעידן היה טיפוס אנוכי כשהדבר נגע לנוחיותו שלו, הוא
נענה לבקשתו.

"יש לי וידוי", אמר האיש מיד לאחר שהם התיישבו.
"מה?", שאל אותו עידן.
האיש הרים את ראשו. הביט בעיניו של עידן ואמר, "אני אלוהים".
עידן חיכה כמה שניות, ואז פרץ בצחוק היסטרי. לפליאתו הרבה האיש
אפילו לא נעלב. הוא חיכה בסבלנות שעידן יסיים לצחוק ואז פתח
בדברים וסיפר לעידן את הכול מבראשית. הוא סיפר שהוא הוא זה
ה-"אלוהים" שכולם מתכוונים אליו, ושהוא למעשה אורגניזם חי עם
יכולת ניצול של כל אנרגיה שקיימת, ולכן הוא "כל יכול". הוא
סיפר שהוא זה שיצר אותנו אבל רק בגלל שהוא היה ממש משועמם. הוא
נתן לנו להתפתח בכוחות עצמנו אך תמיד התערב בשעת הצורך. היינו
הבידור שלו. הוא ציין שאנחנו לא לבדנו ביקום הגדול ושביחס לשאר
הציווילזציות אנחנו מאוד מפגרים. הוא אמר שבזמן האחרון הוא לא
היה נוכח בגלל שליחות מאוד חשובה שהוא היה צריך לבצע, אבל
עכשיו כשהוא חזר, הוא ישיב אותנו לתלם.
כל אותו הזמן עידן הקשיב בדממה, שואל שאלות מדי פעם, והאיש
מספק לו תשובות מדוייקות. הם ישבו על הספסל ודיברו תקופה
שנראתה לעידן כנצח. הם דיברו על הכול ולפעמים אפילו על סתם
שטויות. האיש סיפר שעכשיו כשהוא חוזר להשגיח עלינו, סוף סוף,
האמונה באלוהים תעלה שוב (לאחר שצנחה משמעותית בשנים שהוא
נעדר), ושהכול יתנהל כמתוכנן בתוכנית שתוכננה מראש לפני שנים
רבות. בסוף השיחה האיש התנצל בפני עידן על כך ששפך את הכול
בפני עובר אורח תמים. הוא סיפר שהוא פשוט לא יכל לשמור את כל
זה לעצמו במשך כל כך הרבה שנים, ושהוא היה חייב לשתף בן אנוש.
הוא הבטיח לעידן שברגע שהם ייפרדו הוא ישכח את הכול, ויחזור
לחייו הרגילים. עידן הבין שהאיש אינו משקר (רק לשם ביטחון הוא
ביקש לחזות בכמה נסים, ואכן חזה בהם). לאט לאט החלה לחלחל
לתוכו ההכרה הכואבת שכל חייו הוא חי בשקר. הוא קם להיפרד
מהאיש. הוא הודה לו על השיחה המרתקת ביותר שהייתה לו בימי
חייו. כעת הוא כבר לא ראה שום אפשרות נוספת. בעודו מחייך הוא
שלח את ידו לכיס מעילו הפנימי, הוציא את האקדח וכיוון אותו
לרקתו שלו. זרמים של אמת חלפו דרכו באותם רגעים. המחשבות
והרגשות זרמו לתוכו באוויר הלילה מאיימים להציף אותו לחלוטין.
באותו רגע נדמה היה לו שהוא והיקום הם אחד. הוא הרגיש את הכול,
והבין את הכול. הוא היה מואר. לאחר שניה הוא הוריד את האקדח.
לאחר שניה נוספת הוא כבר כיוון אותו בין העיניים של אלוהים.

ולחץ על ההדק.