ז"ל -
כמה פעמים יוצא לאדם לחשוב על המוות של עצמו,
לתאר אותו, לדמיין את ההלוויה, איך שהמשפחה מספידים והשאר
בוכים, לי יצא יותר מפעם אחד לתאר את זה
לחשוב שכולם אוהבים, ואתה לא היית איש רע.
כאשר נהרגתי בתאונה, לא ידעתי שאני מת בתחילה, הרגשתי שקשה לי
לנשום ומשום מה אני לא רואה כל כך טוב, עד שאיזה מליון קולות
נכנסו בי ויצאו וכל השאר הפך למן הרגשה ממש לא נעימה. אז
נהרגתי, ועכשיו סביר להניח אני מת.
הרגע שלפני -
יום שני אחר הצהרים, לא יום מיוחד, סביר להניח שזה יהיה יום
שיגרתי, עבודה, חברים ואפילו משפחה.
לפעמים אני חושב שזה לא היום שאמור לעשות את שלו אלא דבר אחר,
כל הזמן אנחנו מנסים איך שהוא קצת לשבור את השגרה כדי שלא
נשתגע, אנחנו מחליפים דברים, קונים דברים חדשים, מנסים דברים
שפחדנו מהם, אבל בעיקר מנסים לא תמיד להיכנס לחיים שלמים של
שיגרה.
כדי לשבור את השיגרה של יום שני, רציתי אחרי הכול ללכת, לא
משנה לאן העיקר קצת לברוח, והיינה אני יושב ע"י ההגה מנסה
להבין לאן אני נוסע, מנסה לחשוב, מנסה לברוח מעצמי...
קול רדיופוני מאוד -
- "הכול בסדר ?" קול רדיופוני מאוד אומר
- " כן, אני מניח, קצת קשה לי לנשום, ולמה אני לא רואה כלום"
השבתי
- " כן כן, בעיה ידועה, אתה יודע מי אתה ? " קול רדיופוני
מאוד שאל
- " בטח...איזה שאלה...אני הוא...?"
- "אתה הוא, כמו כל אחד שהיה מגדיר אותך כ ז"ל"
הקול נסוג, התחיל להיות קר, והרגשה מוזרה שכבר הרגשתי אותה
בעבר,
מי אלו כל האנשים הללו קצת מוכרים בפנים חלקם זרים, ולמה הם
בוכים,
אני כל כך רוצה לעשן סיגריה, אבל קצת קשה לי לנשום אז אני
אוותר לעכשוו,
פרידה -
" הוא אהב את כל החיות בגן, ואפילו האכיל את הציפורים בכיכר
העיר..." - זיני שכל זה מה שהם.
" היה לו זיין גדול, גמרתי 4 פעמים כאשר הוא היה איתי בפעם
האחרונה..." - היא בכלל בתולה.
"היה תלמיד טוב, שקט, קצת שובב, היחיד שהבין שלימודים זה..."
מה בכלל יש להבין את הבגרות שלי עשיתי מיגללך רק אחרי הצבא,
וגם יא חתיחת...
"אני זוכר, אותו בא אומר משהוא לבחורה באוזן, אחרי כמה דקות
הוא קנה לה משקה, לא יותר משעה ביחד
הוא חייך אלי וביקש את המכונית, ובכלל לא היה לו רשיון, אני
יצאתי גבר ונתתי לו. הם נכנסו למכונית, נסעו כמה דקות הגיעו
לים, ואתם יכולים לתאר מה הם עשו כבר..." - צדיק אחד בסדום
אומר לפחות חצי מהאמת,
נסענו כמה דקות עצר אותנו שוטר, והיא גילת שאין לי רשיון וזרקה
אותו לטובת המניאק.
קול רדיופוני מכה שנית -
- אתה מבין עכשיו ?
- אולי, אני אמור להיות מת כביכול...
- כביכול אתה מת, אם אתה רוצה לראות את זה ככה, אז שיהיה.
- אז רגע, נסעתי במכונית ו ?
- זה לא חשוב במיוחד איך זה קרה, העיקר שאתה מודע לזה שאתה
ז"ל.
- ז"ל ?
- זכרונו לברכה.
- אהה, אז מה עכשיו עלי ?
- אתה מחליט זה המוות שלך לא שלי .
- מי אתה?
- אני רק קול אחד
- מה זה צריך להיות? אז אתה קול, אני מבין, אבל מה כל
העיקרון כאן, מה עושים הלאה, לאן הולכים, למה רק קולות היכן כל
הקטע יותר וויזואלי? - התחלתי להילחץ.
- אז ככה, אתה מת, מה יעזור לך וויזואליות, כמו שהגוף שלך
לא ממש איתך כי הוא לא יהווה לך שימוש, תנסה ליהנות ממה שיש לך
כרגע, יש כאלו שאין להם את זה. קול רדיופוני נועם.
משום מה, לא הרגשתי הרבה שינוי מאותו רגע, שהתחלתי לקבל עלי את
העובדה, שאני אחד שכבר איננו, ובטח לא אחזור לאותו מצב של חיי.
לא הרגשתי הרבה דברים שהיו מובנים מאליו, כמו זמן, רעב,
עייפות,
רצון למין...בהתחלה זה היה מוזר, אבל גם אז איבדתי את התחושה
של מה זה התחלה והאומנם זה סוף ?
מידי פעם, היו תקופות, שכן תמיד אפשר לאפיין תקופה, בשל הקבע
של הדברים, היו תקפות של הרבה חזרה להיכן שגרתי לאותם אנשים,
מן מבט על, על כולם מלמעלה...
החברה לשעבר -
בהתחלה היה לי קשה, להתרגל לרעיון שאין כאן נשים, או זוגיות,
הקול הרדיופוני אמר לי כאשר אני אהיה מוכן, אני אלך לאזור אחר
של...והוא עדיין מסרב להגיד לי להיכן אני בכלל נימצא, הוא טוען
עד שאני לא אשנה את הגישה שלי לחיים, כלומר האבין שאני ז"ל,
ולא בחיים, הוא ידע שאני מוכן להמשיך הלאה,
אז הוא מראה לי את כל הקטעים הללו של מטה מלמעלה,
ביום שנהרגתי, היא סירבה להאמין שאני מת, למחרת התחילה לבכות,
אחרי שבוע היא התחילה ללכת לתמיכה,
אחר כך, התחילה לשכב עם החבר הכי טוב שלי, אחרי שהוא הבין שהיא
סתם הייתה קטע של לשכב עם החברה לשעבר של החבר הכי טוב שלך
שנהרג וזה כנראה עשה לו את זה, אין ספק בזה, הוא אמר לה שזה לא
דבר הוגן כלפי המנוח ושחסר וחלילה שהמנוח לא ישכב למנוחתו אם
הם ישכבו יחד,
ומה אני צריך לחשוב, אני פשוט לא הרגשתי כלום, היה לי מוזר,
היה לי את הרצון להכאיב לשניהם, לתת לו איזה מקל בייסבול בראש,
ולה לחמודה לשכב אתה ולהגיד לה שהיא בדיוק מוצצת כמו אחותה או
אימא שלה,
אבל אחותה לא כמו אימא שלה גם נותנת מין אנאלי.
אחרי החבר הטוב, היא עברה לעוד כל מינה שמוקים קטנים, לא כבר
ממש לא היה אכפת לעקוב אחריה,
עד גיל 29 שלה, ברגע הזה הבנתי שהיא נועדה למשהו שנקרא, החיים
אחרי הרווקות, שמצאה איזה בעל מעולל ומעורער תעסוקה, שהיה נוהג
לשתות ולעשות לה את החיים קצת אלימים.
החבר הכי טוב -
עידן היה החבר הכי טוב שלי, ללא ספק, היינו ביחד מאז הזיכרון
הראשון שלי, ביחד בלימודים, ביחד במגורים, ביחד בזיונים( התברר
לי יותר מאוחר גם זה) היינו המון ביחד,
כאשר הסתבכתי במשהו הוא היה תמיד עוזר לי, לא היה שואל הרבה,
פשוט מחייך ואומר משפט שכולם היו רוצים לשמוע בעט מועקה -
"יהיה בסדר, אתה לא סומך עלי".
כאשר הוא שמע על זה שנהרגתי, הוא קילל בלב שלו, הייתי חייב לו
200 שקל, והוא נזכר שזה לא יחזור אליו
אף פעם, הוא גם התחיל לבכות מה שלא עשה בכלל.
כאשר סידרתי לו את הזיון הראשון שלו, הוא הודה לי בכמה בירות,
ומשחק סנוקר על חשבונו, הוא גם רצה לתת לי עוד מתנה אחרונה, על
זה שאני עכשיו השארתי לו חוב של 200 שקל, לא הספיק לו את החברה
שלי(לשעבר), הוא התחיל לזבל את המוח לאנשים אחרים שאחת מהבקשות
האחרונות שלו זה לתרום את הכסף שלי לאיזה קרן שתעזור לאיזה
נזקקים שלא נזקקים בכלל... משהו בסגנון ומי יכול להית יותר טוב
מאשר הוא בעל הקרן ויושב על כל הממון ועסקי הקרן...בן...ז...
הורי היקרים בלעו את זה, השקיעו כסף, את הביטוח ומה שנשאר
מהטביעות משפטיות על מותי, הוצאו עוד כמה מיליונים וככה עידן,
חברי היקר נהפך לאיזה תעשיין שעושה פול מאני, ממותי היקר. וגם
הוא שכב עם אחותי כאשר היית בת 16, ואת זה גילתי יותר מאוחר,
חשבתי שזה משהוא שאני מכיר, אבל למה הוא, וזה ממש היה מציק.
שאלתי פעם את הקול רדיופוני אם אני יכול להתערב בחיים של אלו
שחיים לשנות משהו, הוא ענה שאני יכול להתערב רק פעם אחת בכל
החיים של משהו שאני מכיר, ולא יותר, ושיש לשכול היכן אני דוחף
את האף ומה ההשלכות ושאחר כך אין לקחת בחזרה דברים.
אז על עידן כל כך התרגזתי, שחיפשתי משהו שידפוק אותו בחייו,
הגעתי למסקנה, שכל מה שאני רוצה
זה שכולם ידעו את האמת, ושיפסיק לשקר ולהיות צבוע עם אנשים כמו
שהיה איתי.
אז, תפסו אותו מלבין כסף שחור שעשה, דרך הקרן שהייתה על שמי,
כל רכושו הוחרם, ונתרם לקרן,
אישתו גילתה על המעשה, והושפלה ועזבה אותו עם הילדים שלו לטובת
שותפו לעסקים.
וכך היה, את האמת אחר כך כולם ידעו, שקרן, וצבוע כך עידן היה
וכך יהיה,
עידן נעלם, מכולם, אבל אני ראיתי אותו, הוא ניסה לקום לעסקים
אך נפל כל פעם, האמת רדפה אותו
לכול מקום, שקרן וצבוע, ואז איזה תקופה מסוימת לא הצלחתי לראות
אותו יותר,
הקול הרדיופוני אמר, שהוא לקח את חייו.
פגישה עם הקול הרדיופוני והחזרה -
בתקופה האחרונה, הרגשתי שאני הרבה נימצא במן שקט שכזה, הקול
נעלם, וגם לא הצלחתי לראות שום מציאות חייה שם למטה, הכול לא
היה מוגדר והיה בי מן המון מחשבות ותערובת של כל הדברים האחרים
שאני הכרתי מהתקופה שלי כ-ז"ל.
- אתה מוכן. קול רדיופוני
- למה ? שאלתי
הקול התחיל להסביר לי שאני כבר מבין שאני מת, ואין עוד צורך בו
או בכל המצב שאני נמצא בו, ושכן אני מוכן להמשיך הלאה.
הרגשתי מוזר, פתאום אני מתחיל לחוות דברים שהייתי חיי חוויתי
אותם,
כאב, הגשות, רעב, את האור בפעם הראשונה.
הכול כל כך גדול ומטושטש, למה אני לא מבין שום דבר, למה אני
מרגיש חסר עונים.
אני מת אחר הכול, מה קורה פה, מי כול אלה,
תחזירו אותי לאותו מקום שבאתי ממנו...
אימא ואבא -
אימא ואבא מאוד שמחו שנודע להם שנולד להם בן, הם לא הבינו
הרבה, אבא חייך חיוך של" עשיתי את זה"
ואימא הייתה מאושרת ולא משנה מה.
מידי פעם שמעתי את הקול הרדיופוני בראש, אבל עם השנים הוא
נעלם,
חזרתי בחזרה לחיים, הבנתי שאני כבר לא מי שאני, ורק אז נתנו
להזדמנות שניה.
בחדר ילדות היה עוד תינוק שנולד, גדלנו יחד, שמו דן, הוא החבר
הכי טוב שלי...
אז כמה פעמים יוצא לאדם לחשוב על הלידה מחדש של עצמו,
לתאר את עצמו, יוצא מהרחם אמו, מתחיל את תחילת דרכו.
לי יצא, תראו באמת שזה לא כל כך נורא, אני רק רוצה להגיד
על הכול, יותר מכול - תודה.
מוקדש לכול אוהבי, משפחתי היקרה,
חברי הטובים, ( לחברה ששכבה עם החבר)
מוקדש לזה, שלפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו לחיים
תדגישו את זה -אחרי הכול אנחנו יותר מסתם חיים.
אוהב אותכם רועי ברנר
|
