כשהערב ירד, תחנת הרכבת ההומה התרוקנה מאדם. כי מה לאנשים
ולתחנת רכבת ישנה כשהערב יורד. אין רכבות שנוסעות דרכה בשעות
האלה וספק, אם היו מפעילים רכבת שכזו, שהייתה עוצרת בתחנת רכבת
ישנה וזניחה כמו זו. מן הסתם הייתה ממשיכה לה בדרכה וחולפת על
פני התחנה בכזאת מהירות, שנוסעי הרכבת בקושי היו מבחינים בה
וחלקם, השקועים במבט זגוגי דרך חלונות הרכבת וטרודים במחשבות
על עסקיהם או ביתם או שמא אף על עצם קיומם, היו תוהים לעצמם אם
אכן גם היא הייתה קיימת או שמא הימצאותה הוא פרי דמיונם הקודח
בלבד. אך אני הייתי בתחנת הרכבת הזו וצפיתי בה אט אט מתרוקנת
מקהל הנוסעים. אנשים עלו על רכבות, ירדו מהן והלכו לדרכן,
הותירו אותי ואותה להתייחד עם קולות הלילה. וכעת היא שוממת,
מתחננת לתשומתי, מביטה בי דרך אורות הניאון ואני בשמחה נענה
לה. מתרוצץ על הספסלים עם עיתונים של ספק היום ספק אתמול,
מנווט בין חתיכות תפוחים מכורסמות, דופק על הקירות ועל חלון
הכרטיסן, בועט במכונת המשקאות. תחנה זו שלי ואני שלה. נשארנו
שנינו להתמסר ולשעשע אחד את השניה. היא מביטה בי מכל פיסת
חלודה מנצנצת, ממסילות תשושות ומחצץ בוהק ואילו אני תופס מקל
שזרוק לו מיואש מתחת לצל מאיים ומעלה חיוך של חשיבות על פניו,
רץ ומקפץ בכל התחנה ומתופף על כל הבא ליד. והתחנה, התחנה הישנה
הזו מתעוררת לחיים ומחזירה לי מנגינת הדים משלה. וכשהשעות
נוקפות, חש אני בנשמתה שמנסה היא למתוח את הלילה, לשכנעו בדברי
מתיקות לדחוק את הזמן הקצוב. והנה השחר כמעט ועלה ועובדי המקום
מגיעים לתחנה, מנקים, מצחצחים, עושים סידורים אחרונים ומכינים
את תחנת הרכבת הישנה ליום המחרת. וכשרואה אני על פניה את
הייאוש המכריע של עוד יום חדש בעולם ישן ולהפך, נפרד אני ממנה
לשלום ועם ראשוני הנוסעים עולה על רכבת חדשה ומפליג הרחק משם,
בתחילה לאט ואז מהר, תוהה אם הייתה קיימת באמת או שמא הימצאותה
הוא פרי דמיוני הקודח בלבד. |