אז הנה שוב אני מוצאת את עצמי כותבת..
כמה זמן כבר לא הרגשתי צורך לכתוב.. כל הזמן הדברים נשמרו
בפנים ולא הראו שום רצון לפרוץ החוצה, אבל כנראה שבסופו של דבר
נגמר המקום בפנים ומשהו היה חייב לצאת, אז עכשיו אני דולפת
לנייר.
כן כן, אני דולפת, גם זה לא קרה הרבה זמן. אני חושבת שמשהו עצר
אותי, אני לא יודעת מה זה ואיך להגדיר אותו אז אני פשוט אקרא
לו משהו.
אני חשובת שעדיין "משהו" עוצר אותי, אני בוכה אבל בלי דמעות.
העיניים מתמלאות דמעות אבל הן מסרבות לצאת החוצה. אולי הן
מפחדות מהעולם החיצוני או אולי הן סתם לא רוצות להיחשף לעיני
הציבור, הרי הן כל כך ערומות הדמעות, כל כך רגישות ועדינות,
שרק נגיעה אחת קטנה והן מתנפצות לרסיסים קטנים, ובכל רסיס
מתחבאת מילה וכל הרסיסים יחד יוצרים משפט שמסביר את הדמעות..
וכל כך קל לקרוא אותן - את הדמעות, כי ברגע שהן יוצאות מהעין,
הן עוזבות את הנשמה ואת הפרטיות והן חשופות לעיני כולם.
בסוף התפרצתי..
|