מאור התיישב על המיטה, והסתכל על רון ושיר, שעון הטוויטי הקטן
של שיר תקתק לו באיטיות. הוא חייך.
'זוג אוהבים מושלם,' חשב. 'מעולם לא ראיתי שתיים כאלו...'
שיר ורון הסתכלו אחד על השני. הם הביטו לרגע על מאור. מאור קלט
את הרמז.
"אה... אני הולך אה... לקחת לי משהו לשתות." אמר מאור, קם
מהמיטה הססגונית של שיר, והלך לכוון המטבח.
הוא סגר את דלת החדר, והלך לאורך המסדרון העבה שהוביל לחדרה של
שיר. הוא הביט סביב. הוא ראה את הקירות הצבועים בסגול-עמוק
שכזה, ועל אחד מהם תלויה תמונה מעניינת של איזשהוא אמן מפורסם,
שמשום מה מאור לא הצליח לזכור את שמו. בקיר הנגדי היה שטיח-קיר
סרוג יפה. הוא ניסה להתרכז במשהו שהפריע לו בעיצוב של הבית.
מאור נאנח עמוקות. 'הלוואי ולי הייתה מישהי כמו שיר.' חשב
לעצמו בעוד הסתכל על הכורסא הקטנה שהייתה ליד הכניסה לחדרה של
שיר. הוא תהה מה יעשו בה שם.
הוא נכנס למטבח. הוא פתח את ארון העץ המעוצב, ושלף כוס זכוכית
גדולה במיוחד. הוא פנה אל המקרר, וחיפש אחר משהו מעניין לשתות.
נראה שהסתפק במיץ הפטל ששכב במקרר. הוא לא היה צמא, אבל הוא
רצה להעביר את הזמן איכשהוא. הוא שתה את המיץ, מסתכל על העיצוב
של המטבח. כל המטבח היה מלא בארונות קטנים מעץ מעוצב ויפה,
צבוע בלבן. במרכז חדר המטבח היה שולחן אוכל גדול מעץ אלון, גם
הוא מעוצב ויפה, וכעת אמה של שיר הייתה עסוקה בלהעביר סמרטוט
על השולחן. אחת. הוא הלך לכוון החדר של שיר שוב, עם כוס המשקה
ביד, לוגם מהמיץ באיטיות. הוא כמעט פתח את דלת העץ, ואז חייך
לעצמו והתיישב על הכורסא שהייתה במסדרון.
הוא בהה בתמונה התלויה על הקיר למשך זמן מה. היא הייתה מעניינת
ביותר, משתמשת בכל היתרונות של הציור ותלת המימד. בתמונה נראה
מפל, שמימיו זורמים אל האופק, ולפתע פונים אל מעלה המפל בשנית.
מאור ניסה לעכל את עניין הציור.
לפתע הוא שמע צעקות מדאיגות מכוון חדרה של שיר. הוא חשב ששיר
ורון כבר הגיעו לעסקים, אבל הצעקות התחזקו. נראה שהדלת של שיר
בלמה את רוב הקול, כי הוא שמע את הקול בדהייה בלבד.
הוא היסס.
הוא הניח את ידו על ידית הדלת, וחיכה רגע. עוד צעקה נשמעה. הוא
מיהר לפתוח את הדלת. הוא מצא את רון הערום, מנסה לתפוס את שיר,
אשר הייתה ערומה בחלקה העליון בלבד, וידה האחת כבולה באזיקים
מסוג כלשהוא,ורון מנסה להפשיט אותה ממכנסיה.
מאור צעק אל רון, ונתן לו את האגרוף של החיים שלו. רון נפל על
הרצפה. מאור התיישב על גבו, תפס את ידיו של רון, צילב אותם
מאוחריו ותפס אותם בכוח.
"את... התלבשת כבר?" שאל מאור במבוכה, מנסה שלא להביט לכוונה
של שיר.
אף קול לא נשמע. לפתע קול של אזיקים נפתחים נשמע, ואז קול
ריצה. הוא הסתכל לכוון שבה הייתה שיר. הוא ראה אזיקים מחוברים
למיטה מצד אחד, ופתוחים מצד שני. הוא קשר את רון, לקח איתו את
המפתח, וזרק לרון את מכנסיו. הוא רץ החוצה, מחפש אחר שיר.
הוא ידע לאן היא תלך, הוא הכיר אותה. היא תלך לים.
הוא יצא החוצה. השעה הייתה ממש לקראת שקיעה, והשמש התקרבה אל
הים.
הוא נכנס אל החורשה. עצי האלון הגבוהים הטילו עליו צל, צבעם
הכהה הזכיר במעט את צבעו של שולחן האוכל שבמטבח. הוא במהרה חצה
את החורשה, והגיע אל צוק גבוה שהשקיף אל הים. הוא ראה דמות
נשית יושבת למול הים.
הוא צעד לכוונה באיטיות. הוא ראה את שיערה החום מתנפנף לאיטו
ברוח. התמונה הזכירה לו את הסרטים, האישה היפהפה, למול השקיעה
באופק, שיערה מתנפנף ברוח.
הוא צעד באיטיות והתיישב ליד שיר.
היא הסתכלה עליו בתסכול, עיניה אדומות, ולחייה עדיין רטובות.
היא טמנה את פניה בידיה.
"ל-למה?" היא שאלה, מתייפחת, "למה זה קורה לי? אני כל כך אהבתי
אותו..."
מאור טפח על גבה.
"הייתי כזאת טיפשה... הוא רצה, ו.. ולא נתתי לו, אז הוא
התעצבן, ו..." היא בכתה שוב.
"שיר..." לחש מאור.
"ואז... הוא הוציא מאיפה שהוא אזיקים.."
"שיר..." לחש מאור בשנית.
"וכל כך אהבתי אותו..."
"שיר.."
שיר הביטה אל מאור.
מאור חייך קלות והצביע על השמש. היא נשקה למי הים, מאיימת
להכבות במימיו.
שיר השעינה את ראשה על כתפו של מאור.
מאור ליטף את שיערה החלק והחום. הוא הניח את ידו על כתפה.
"בלי מילים..."


...אין ג'נטלמן מושלם...