את באה לבכות על ברכי,
מנסה למצוא הרגעה בכאבי,
ועד מתי לגרום לי לכאוב את כאבך תנסי?
איני מזדהה כי לבך אינו לבי.

אני יודעת שהוא עזב אותך שוב,
ואת בוכה וקוראת לו "אהוב",
מסתכלת בי עם מבט עצוב,
ומקבלת חזרה מבט קצת עלוב.

זה לא שאני לא רוצה לעזור,
זה פשוט שאת לא עומדת בתור,
וכאבך עוקף את כאבי מאחור,
מנסה לצאת לפני מהבור.

אני מבינה שקשה לך ואת באה אלי,
אבל אני צריכה גם לחיות את חיי,
ולמרות שאת נשמעת ממש אבודה,
יש לי מספיק כאב משלי - אז לא, תודה.