הדבר היחידי ששמר על השפיות באותו חורף אפור היתה העמדה הלבנה
והנסיך השחור. איזה איש עם פלאפלים ואולי חרבות בכתף ופקידה
בשרנית עם שפתיים אדומות מתוקות, ומזגן מחמם, ושק"ם החליט
שהגוף שלי צריך להיות כאן על ההר הקרח הזה כדי "להגן על ישובי
עצפון".
הגוף הזה, כמו חומה אנושית במשחק כדורגל לפני בעיטת העונשין,
עמד חסר אונים, והידיים סביב הביצים. כי למות לא אכפת לי אבל
לחטוף רסיס לביצים? זה אני לא מוכן.
הנסיך הקטן לא בא אלי לצפון הרחוק. היה חורף ושלג וקר והוא אמר
שהוא מגיע רק למדבריות חמים. וחוץ מזה הוא בא רק לטייסים ואני
חפ"ש סתם וזה לא מספיק איכותי בשבילו. הוא מסר גם שכנפי צניחה
זה לא כנפי טייס והוא לא איזה נסיך קטן תמים שיתבלבל בין הנהג
והנוסע שאפילו אין לו מספיק נימוס לסגור את הדלת כשהוא יוצא.
אפילו כשציירתי כבשה על הקיר של הלבנה הגדולה הוא לא בא.
במשך רוב החורף האפור הגדול נכלא גופי לפי רשימה בדיו ירוק על
דף צהוב בלבנה הגדולה. לבן זה צפון בצבא (מטאפורה. לבן=צפון
צפון=לבן. מדהים. בכלל, הצבא מדבר פרוזה ולא יודע). לפעמים היה
רעש בחוץ אמרו פצמרי"ם אבל ללבנה כמו בית אמיתי לא חדר רסיס.
לפעמים פתיתי שלג או מים מגשם, וזהו.
אחרי יום מצאתי תנוחת ישיבה על תנור סולר גדול וחום. העכוז
מתחמם ואת ריח הסולר הבוער נשמתי לתוכי חזק, האדים הקיפו את
קרומי מוחי, חדרו אל עצבי, ולרגעים ספורים מצאתי הארה. אנשים
מתאמצים הרבה כדי להגיע להארה. אני לשלי הגעתי עם סולר. וקפה
נשיא (איזה נשיא? נשיא קולומביה?). ונובלס. על ימי ולילותי
השתלטה כהות חושים של ירח וחושך ואפור וגשם. ושלג. וקר...
אחרי חודש או יותר מצאתי אותו. עומד בפינה. שחור. קטן. מרובע.
כולה טלפון. מחובר לסליל אלגנטי. עם שפורפרת כבדה כבדה וחוגה
לצלצל. שער לעולם אחר. צריך פשוט להחדיר בננה של אוזניות לחור
הנכון מבין השמונה, לסובב החוגה, וזהו. האבא של האבא של הצ'אט.

הנסיך השחור.
נסיון ראשון. אני מחולל (עוד פרוזה במדים. מחולל. ככה קוראים
לסיבוב החוגה לשם יצירת זרם חשמלי המפיק צלצול מהנסיך האחר
בקצה החוט. אמרתי פרוזה? התכוונתי שירה. ממש ריקודי עם. מחולל
בטראנסים).
<הלו>
דני. מהצהוב.
<מה קורה איש?>
קר. עדיין נשאר חמצן בריאות. עייף.
<יאללה מעאסלאם>.

נסיון שני. מחולל.
<חמ"ל 305>. קול חם ומתוק. נימפה. היא עולה מן השלג.
זה אני מהלבנה בהרדוף (שירה. פשוט שירה. המוצבים פרחים.
הפצועים פרחים. שירת הנוער).
<מה אתה צריך?>
רוצה לדווח על אירוע

קר לי ולבד לי ועצוב.
<מה מה?>
קר לי. ולבד לי. ובקצות האצבעות של הרגליים כואב.
<רגע קוראים לי בנוכחי...>
נוכחי? נוכחי? אני נוכחי..... הלללוווווו נימפהההההההה
הלוווווווווווווו
<שתיקה>
<תגיד לי אתה בסדר?>
כל כך בסדר... בפעם הראשונה בלבנה הנשמה שלי הגיעה אל הגוף כדי
להסדיר את הנשימה שהפכה מהירה ושטוחה.
<מה?>
בבקשה אל תלכי.... דברי איתי. זה נכון שכשנימפות שרות החפש"ים
באים שוב ושוב בכל לילה בכוח קסמים?
<רגע.... המשני>
שתיקה
<חזרתי>
אפשר להציע לך סיגריה? אולי תדליקי איתי? נעשן יחד? מין
סיגרייה שלפני שכזו?
<אתה חצוף>
תודה.
<בסדר. צ'קשששששששש פפפפפפפפפ הפפפפפפפפפפפפפ>
אני משמיע אותם קולות. מביט בעשן.

וככה דיברנו בכל לילה. שעות. אני שוררתי ודיקלמתי מהזיכרון,
היא צחקה וסיפרה ודיברה, הכלא שלה היה גרוע אפילו משלי, מתחת
לפני האדמה נכלאה ואני הייתי העיניים שלה אל העולם. סיפרתי על
הכוכבים והירח כשהשתנה מדי יום ומתי יורד שלג ועל הצורה של
הפתיתים, על השמש הצהובה, ונביטה ירוקה ופרח אדום שצמח ממש על
שק החול של הלבנה.
ועל הפעם בה על הקיר טיפס לו עכביש קטן
וטיפטיפות הגשם גרשו אותו משם.
ואהבנו.
ובאתי אליה דרך נסיך שחור והידיים שהגנו על הביצים החלו לענג.
והרגשתי אותה חזק.
ואהבנו עוד....
והנשמה חזרה בכל פעם שהנימפה באה.

ושוב מחולל (הפעם וואלס באולם נשפים)
<חמ"ל 305>. קול גס. קורע. זכרי.
איפה הנימפה שלי? זה אני מהלבן בהרדוף.
<נסעה עם הסמג"ד>
מה? עם חצי מנה? לאן? מה? מתי?
<אנא עארף? היה חם עליה אש>
והרפתי מהשפורפרת.

והלילה שוב מחולל (הפעם ריקוד איטי ועצוב)
<חמ"ל 305> אושר גדול. הנימפה עולה שוב מן השלג.
אהובה? זה אני....
<כן.... אה...... אני מצטערת>
מה? (רטיבות בלחמית)
<הוא כאן.... ואנחנו לא מכירים באמת.... ואתה רחוק כל כך....
והיה נורא נעים אבל אני חושבת שלא כדאי שנדבר יותר>
מרפה מהנסיך.


אינני בוכה אף פעם
איננני תינוק בכיין
אז למה זה אמא למה בוכות הדמעות מעצמן?

שקט. הלילה שחור והשלג אפור. וקר.
"ועכשיו לשלאגר הגדול ביותר של שירת הצבא. שיר עתידנו. השיר
ששרים כולם. ממש קלאסיקה נצחית."

מכסנית הכנס.
נשק טען.
אש בזמני החפשי.
ודי

(מוקדש בהערכה לכל אלו שלקחו את הנימפות של אחרים)