רציתי שיכאב לו. רציתי שיכאב לו לפחות כמו שכואב לי. שירגיש את
הכאב עמוק עמוק בפנים. שיחלוק אותו איתי כמו שחלק את האהבה, את
האושר שהיה לנו. רציתי שיבכה כל יום, שישנן לעצמו כמה ירידות
טובות על איזה דפוק הוא שזרק אותי ואיך עכשיו הוא לא יכול
לחיות בלי האהבה הגדולה שהייתה לו. איך שעכשיו הוא מוכן לעשות
הכל כדי לחזור אלי.
ועכשיו הוא ישלח לי זר פרחים ארגמניים, כמו שאני אוהבת, כל
בוקר עם שליח, עד לדירה שלי ויכתוב בפתק שיצרף: "מצטער, אני
אוהב אותך". והוא יתקשר כל יום ואני לא אענה, אני אהיה שקועה
בחבית של גלידה, אבל הוא ישאיר הודעה במזכירה. כל שלוש שעות.
בקול הכי דיכאוני שלו -"תתקשרי, אני מתגעגע".
רציתי שהכאב יהיה הדדי. אם הולכים יחד אז עד הסוף, שלא ינוח
עכשיו המניאק. שיבוא וישיר לי סרנדה עם גיטרה כל יום מתחת
לחלון, כמו בסרטים. שישיר עד שהשכנה מלמעלה תצרח עליו ותתחיל
לקלל אותו במרוקאית, אבל הוא לא יתייאש ויצעק לי מחוץ לחלון
בקול רועד: "אני אוהב אותך! תחזרי אלי!".
ואני אבכה, כמה שאני אבכה. אבל אני לא אצא לחלון, שירגיש מה
זה, שגם לו יכאב קצת, שנבכה ביחד.
ושידבר עם כל החברות שלי, שישכנע אותן שהוא ראוי להיות איתי,
שהוא רוצה אותי בחזרה. שיספר להן עד כמה הוא אוהב אותי ואיך
שהוא מוכן להוריד את הירח בשבילי. והן יספרו לי כמה שהוא
מתגעגע והן יגידו לי לחזור אליו וכמה שנועדנו להיות אחד עם
השניה, אבל אני לא אחזור אליו, שירגיש מה זה, שיסבול גם הוא,
שנסבול שנינו.
ושרק אחרי כמה חודשים טובים שהוא מתפתל בפני, מתחנן שאני אחזור
אליו ומצטער עד עומק נשמתו שהוא זרק אותי, רק אז הוא יתייאש
ויבין שהוא צריך להמשיך בחיים רגילים ולמצוא לו מישהי אחרת.
אבל הוא עדיין ידבר עלי כל הזמן ויזכור אותי כמעין געגוע
כואב.
וגם לי יכאב, כמה שאני אתגעגע ואני ארצה לחזור אליו, ואני לא
אחזור. שיתחנן עד מחר, אני לא חוזרת.