אני הולכת בשבילי העפר. לא יודעת להיכן בדיוק.
מרחוק נגלה אלי עורב. בפיו הוא אוחז פקאן. מטיל אותו בפראות על
הקרקע. חוזר ואוסף אותו במקורו ושב להפילו.

תהליך זה נמשך עד אשר נתבקעה קליפתו העבה של אותו אגוז והוא-
אותו עורב- אוכל אותו בתאווה שלמה.
כך אני מרגישה. חשה את סבלו של הפקאן.
מפצח אגוזים גדול ותובעני רוצה לפתוח את ראשי.
מכל כיוון הלחץ שובר אותי, פותח בי עוד בקע, עוד סדק, שמוסיף
למכאובי. מקשה עלי.

לתהליך של התפוררות אני ניגשת, כמעט בלי מאבק.
עוד נשאר בי שריד אחד של כוח. נשאר בי עוד ניצוץ קטן של אמונה.
אבל גם הוא לאט נעלם...

הגלים הפנימיים שבי סוחפים אותי.
לכיוון שלא ברור. למקום לא נודע.
מתרחקת מהכל.
חשה את איבריי נלקחים ממני בפראות. נחטפים כמו לחמניות טריות.
נקטפים כמו פרחים בשדה קוצים.
הבשר נקרע מהעצמות.
משאיר את שלד הגוף עומד בדד.
עומד חשוף.
אך בתוך אותה קליפת שריון, בתוך אותו כלוב הצלעות, נמצא לו לב
קטן, ממש קטנטן, שקוף למחצה- שממאן להיכנע.
מסרב לותר לאותו יצור נורא.

והיצור הזה הוא המוח שלי, יצור האשליות.
מנסה להכניע את ליבי. מנסה לפרק אותו כמו שיותר.
נותן הסברים מדויקים. מי צריך להישאר בחיים. אומר שזה לא אני,
כי אין לי אושר בחיים.

וליצור הזה אני נכנעת.
ליצור ההיגיון והשכל הישר אני מוותרת.
ליצור הזה אני נכנעת,
ורואה איך גם ליבי נכנע איתי.

רואה אותו מתבוסס בדמו--בדמי.
רואה אותו מושיט את ידו לעבר גרוני...
וחונק אותי.