צחקתי. צחקתי, כי היא הצחיקה אותי. ובזמן שהצחוק עוד התגלגל
אני  פתאום הבנתי שיש פה משהו. הצחוק הזה היה אמיתי, הוא לא
נבע מנימוס.
הסתכלתי עליה מחייכת למול הצחוק שלי והבנתי שאני נהנה כאן
והבנתי  עוד הרבה דברים אחרים.                              
           

היא יכולה להיות 'ההיא'. היא כנראה באמת 'ההיא'. היא זו שתהיה
לצידי תמיד, שתרחיב לי את האופקים, שתיקח אותי לכל המקומות
שאני עדיין לא מכיר, שתצחיק אותי, שתסקרן אותי, שתנשק אותי
בבוקר, שתנסה  איתי את כל התנוחות שנשארו, שתעשה איתי חיים,
והם יהיו בלונדיניים וחמודים ולא יבכו בלילה.

הסתכלתי אל תוך העיניים שלה וניסיתי לראות אם היא נהנית באותה
מידה, אבל לא יכולתי לראות. העיניים שלה היו תקועות בצלחת שלה
עכשיו, בוחרות את הפריט הבא מתוך המנה שלא הבנתי את שמה,
כנראה בגלל שאני לא יודע צרפתית. אז אני לא אדע אם היא נהנית
איתי, אז מה? ממילא לא הבנתי נשים מעולם.

"הייתי רוצה להציג לך מצב היפותטי", אמרתי לה והיא הנהנה
קלות.

"נניח שהיינו קובעים פגישה שניה", אמרתי וחיכיתי קצת, "לאן
היינו  הולכים?"

היא חשבה קצת ואמרה "אני חושבת שסרט זו אופציה סולידית."

"נכון, זו באמת אופציה סולידית, אבל דווקא בגלל זה הייתי מוותר
עליה."

"במצב ההיפותטי", היא העירה.

"נכון."

"לאן היינו הולכים לפי התיאוריה שלך?"                        
   

"ללונה פארק", אמרתי בלי לחשוב יותר מדי.                    
   

"טוב, אולי הלונה פארק הוא אופציה מעניינת יותר", היא הסכימה.

חייכתי לעצמי. "ובפגישה השלישית?"

"מה עם הפגישה השלישית?"

"במצב ההיפותטי", אמרתי, "היית באה איתי לראות את השקיעה
מהטיילת?"

"אני חושבת שכן".

"ומה היינו עושים אחרי זה?", שאלתי.

היא לקחה לעצמה כמה שניות ואז אמרה "אני חושבת שבמצב ההיפותטי
היינו הולכים לאן שהוא אחרי זה."

"הגיוני", אמרתי, "הדירה שלך היא מקום מתאים?"

"כן, למה לא?"

"או.קיי.", הייתי די מאושר מהתגובות, "ומה הייתי צריך להביא?"


"יין אדום או פרחים, אני חושבת."

"בסדר, הייתי מביא לך גם יין וגם פרחים", אמרתי, "ומה עוד?"  
היא לא הבינה מה אני רוצה.

"הייתי צריך להביא איתי..." אמרתי והוספתי מין נפנוף קל ביד.

"היית צריך, כן."

מרוצה מאוד מעצמי לקחתי את הכוס ליד ולקחתי לגימה ארוכה, והיא
עשתה  אותו דבר, רק מהכוס שלה.

אחרי שתיקה קצת ארוכה מדי אמרתי לה שיפה, אבל נעזוב עכשיו את
המצב  ההיפותטי, ובואי נקבע זמן לפגישה השניה.
היא משכה מפית אל הפה ונגעה בו קלות מכל הצדדים ואז אמרה לי:

"זה רק נדמה לך שבמציאות תהיה לך פגישה שניה. תלמד קודם לחשוב
מהראש ולא מהמכנסיים. אני לא צריכה עוד חרמנים כמוך שימררו לי
את החיים. אני אפסיק לחפש, כי אתם כולכם בהמות. בהמות. איך אתם
בכלל  חיים עם עצמכם?"                                      
         

ואז היא קמה, סימנה למלצרית שתביא את החשבון, הפנתה אליי את
הגב  ויצאה מהמסעדה בצעדים נמרצים.

המלצרית הגיעה והגישה לי חשבון של מאה עשרים ואחת שקלים.
לעזאזל, במצב ההיפותטי זה היה עולה לי ארבעים ושניים עשרים
וחמש, ועוד היו מעגלים לי את זה למטה.