מחוץ לדלת שמעתי פתאום רשרוש של מפתחות. לא זכרתי אם נעלתי
אחריי.
יצאתי מהמטבח ורצתי אל הדלת. שניה לפני שהיא נפתחה טרקתי אותה
וסובבתי את המפתח, שהיה רק חצי בפנים מהצד שלי.
מהצד השני של הדלת יכולתי לחוש בהפתעה. "נעמי?", הוא שאל.
"כן", אמרתי לו. השתדלתי להסוות את הרעד בקולי.
"נעמי, מה קורה?", הוא שאל בתמימות, אבל הוא ידע בדיוק מה
קרה.
"אתה יודע מה קורה, אל תגיד לי שלא."
"נעמי", הקול שלו היה רך פתאום, "נעמי, תפתחי."
התרחקתי לאט מהדלת, וחזרתי לכיוון המטבח. אני לא צריכה שהוא
ישכנע אותי עכשיו. לפי הקול שלו אני כבר יודעת שזה יקח הרבה
זמן...
"נעמי, אל תשאירי אותי בחוץ, תפתחי ונדבר."
"נמאס לי", צעקתי לו מהמטבח, "כדאי שתישאר קצת בחוץ, תחשוב על
כל מה שעשית."
"עשיתי מה שעשיתי, אבל אני יכול להסביר."
המשכתי לרוקן את הארונות מהדברים שלו. לפי כמות הסירים שלו
במטבח הזה, אפשר לחשוב שהוא אי-פעם עמד ליד התנור ובישל משהו,
הבן-אדם הכי עצלן שאני מכירה...
"נעמי...". זה נשמע כאילו חתול שורט את דלת הכניסה ומבקש
להכנס.
יצאתי חזרה אל הדלת ואמרתי לו "אני אורזת את הדברים שלך, תבוא
מחר לקחת."
"נעמי, את מדברת שטויות", עכשיו הוא התעצבן, "את לא יכולה
לעשות לי את זה. אין לי איפה לישון הלילה. תני לי להכנס
ונדבר."
"אין לנו מה לדבר יותר", אמרתי, "עכשיו כבר מאוחר מדי לדבר. לך
מפה, כי להכנס אתה לא נכנס יותר. נשבר לי."
"זה לא הפתרון", הוא אמר, "את חושבת שאת מענישה אותי ככה?"
"לא", אמרתי, "אני פשוט זורקת אותך. די, אני רוצה שתעזוב אותי
ותלך."
"נעמי..."
"די כבר!", צעקתי, "אם לא תלך אני אתחיל לזרוק את הדברים שלך
מהחלון!"
"את לא תעזי. תפתחי כבר." הוא עצבן אותי כבר יותר מדי.
לקחתי את הסירים שלו מהמטבח והלכתי לפתוח את התריסים בחלון.
הסירים נפלו על המדרכה למטה ברעש גדול.
"נעמי?" הוא צעק בבהלה.
"זה לא אני קפצתי, זה הסירים שלך."
כשהבאתי את החבילה הבאה מהמטבח הוא כבר היה למטה. למרות הגובה
והחשיכה יכולתי לראות את העינים שלו. הוא התאמץ מאוד להיראות
מסכן ועזוב, כמו כלב רחוב, אבל אני החזרתי לו מבט קר ועצבני.
"כבר מזמן הייתי צריכה לעשות את זה, אבל כמו מטומטמת נתתי לך
לשלוט בי, ואתה ניצלת את זה עד הסוף."
"את מגזימה", הוא אמר.
שכנים מהבניין ומהבניין שממול התחילו לצאת למרפסות ולחלונות
ולעקוב אחרי המתרחש.
"אני מגזימה? מאיפה עוד יש לך את החוצפה? אתה רוצה שנספר לכולם
עכשיו את כל הסיפור ונראה מה הם יחליטו?"
לא חיכיתי לתשובה, נכנסתי חזרה ופניתי לחדר השינה. ערמתי את כל
הבגדים שהיו על המיטה, כזה בלגניסט, ותוך שניות הם פוזרו
לאויר הרחוב.
נהניתי לראות אותו מתרוצץ מסביב לעצמו, אוסף את החפצים שלו.
חלק מהבגדים שלו נתלו על חוטי חשמל בדרך לרחוב, אבל לא היה לי
איכפת.
"נעמי..."
הטלפון צלצל. על הקו היה קול גברי נעים. "את נעמי בבקשה."
"מדברת."
מבחוץ נשמעה עוד "נעמי".
"אני מתקשר בקשר לדירה."
כמי שמורגלת בזה, נתתי לו את כל הפרטים, הרחוב, הקומה, השכנים,
המצב הטכני. אמרתי לו שאני רוצה 005 דולר לחודש, וחצי שנה
מראש.
הוא אמר לי שהוא לא יכול לשלם חצי שנה מראש ושאני מגזימה.
"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב", אמרתי לו, "אני בדיוק עכשיו מעיפה
מפה את הדייר הקודם. הוא חייב לי שכר דירה על יותר מחצי שנה,
אז אתה אל
תגיד לי שאני מגזימה. אני לא אתן שינצלו אותי יותר." סגרתי את
הטלפון מבלי לתת לו להגיב.
"נעמי..."
לא, את נעמי לא ינצלו יותר. |