[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר צביק
/
השמש האחרונה - פרק ב

השמש האחרונה
פרק ב - "הקיסר הקטן"

טריש מיהר להיכנס לחדרו ב"דיג השמן", הברקים שהופיעו לפתע גרמו
להמולה לא קטנה. בוודאי תפרוץ לה סערה, והכל דואגים לאלו
שעדיין בלב ים. הוא הדליק עששית ואגף את החלון. התיישב על
מיטתו חולץ נעליו בהתרגשות רבה. כשהתיישב כשגבו לקיר הוציא את
הצרור שהראשון נתן לו. הוא לא העז לפתוח אותו בחוץ. צרור
מטבעות זהב. זהב! הוא עשיר, עשיר, עשיר! מעולם לא ראה כל כך
הרבה מטבעות במקום אחד. שרבלאן אמר לו שמעתה הוא עוזרו וכאות
אמון בו הוא נותן לו את כספו מראש. לא פלא שהיו לו כל כך הרבה
מטבעות. אם להאמין לסיפורים, הראשונים חיו נצח נצחים, ואיש לא
דרש מהם ולו פרוטה. טריש פיזר את המטבעות על מיטתו. הוא נדהם
לראות מטבעות שלא נושאים את סמל הקיסרות. כנראה הם מאותם
עולמות רחוקים שדיבר עליהם הראשון, אותם מקומות שהוא עומד
לנסוע אליהם. הוא ספר את כל המטבעות כעשרים פעם, הפך וערם אותם
בכל קומבינציה אפשרית. לבסוף החליט שאם זהו יומו האחרון
בקורדאהן, אין זה נכון לבלות אותם כאן, לבדו. כדאי שילך לבקר
את קטורנה, היא עובדת היום ב"ים הסוער". אח! איזה שם הולם. הוא
דמיין עצמו יורד במורד המדרגות ועובר על פניו של בעל הפונדק
הזה, משליך לאחור מטבע זהב ומבקש שיארזו את מטלטליו בהקדם.
עיניהם של הכל יוצאים מחוריהן והוא מתהלך לו כשורט'אן אל עבר
ברת המזל. אך הפונדק היה מלא למדי, גשם ירד בחוץ והמקום היה
מחסה נפלא מפני הגשם. בעל המקום רץ בין השולחנות ולא שם ליבו
אל טריש כלל. טריש אימץ לחגורתו את שקיק המטבעות ובחן את הקשר
האדוק. "קטורנה, אני בא" צחקק ויצא אל הגשם לים הסערה.

שרבלאן הרים מבטו מעלה אל עבר השמים הקודרים. "עננים" מלמל
לעצמו. הוא לא זכר שראה עננים לפני שעות מספר. אם הם הופיעו
ודאי נכון הדבר, חשב בקדרות. הוא המשיך לפסוע בשקט, על אף שידע
שדבר בואו כבר הוכרז למי שניסה להימנע ממנו. הוא ירד מהשביל
הראשי שהוביל לכניסה המפוארת של הארמון. לא לפני שהגניב מבט
אחרון לפסלו של קומאצ'י שורט'אן שהוצב לצד השביל, דמות אגדית
מימיה הקדומים של הקיסרות הארורה. קומאצ'י,  הוא זכר, היא איש
חביב להפליא. אבל זה היה בעידן אחר וכעת הוא בדרכו לסיים את
העידן הנוכחי. בפעם האחרונה שהיה כאן, בנו את הארמון הקיסר
החדש. זה היה לפני כמה מאות שנים. הוא לא זכר בדיוק כמה, אך זה
לא שינה דבר. מה שהיה חשוב, שהוא זכר את דלת הסתרים שהקיסר
השלישי הראה לו. האדמה לרגליו החלה להיות בוצית, אך שרבלאן
התעלם ממנה כשם שהתעלם מהגשם הזועף. הוא המשיך לפסוע לתוך
מעמקי הגן הקיסרי שהקיף את השביל עד לחומות. ריח קינמון עז בא
מכיוון עצי הנוי, אך הוא פנה דווקא לשיח הקוצים. קצת מאחורי
השיח היה מרווח קל בין קיר הארמון לשיח עצמו. היה זה מפלס
המשרתים. שרבלאן העביר ידו לאורך הקיר וחיפש את הבליטה. הוא
היה רטוב כולו, ואי הנוחות ורעש הרעמים הפריעו לו להתרכז. דבר
טוב אחד יצא מסופת הברקים, קצת אור בלילה החשוך הזה. בום! ואור
הברק האיר לשניה את הקיר. שרבלאן גישש באצבעותיו, מנסה בכל
כוחו לכסות שטח גדול ככל שניתן. ושוב החשכה חזרה. הוא עצם את
עיניו וניסה לאמץ את כל חושיו. "היכן זה" מלמל לעצמו. ועוד
רעם. ועוד אחד. רטוב עד לשד עצמותיו, שערותיו הלבנות נצמדות
לקרקפתו ושני ידיו מונחות על הקיר מלטפות אותו בעצבנות. מטהו
מושען כנגד שיח הקוצים. ועוד רעם, ועוד בזיק של אור. שרבלאן
פקח את עיניו, לא היה לו זמן לזה. הוא לקח את מטהו והניפו מעלה
"אור!" ציווה ולהבה ניצתה בקצה מטהו. הלהבה לא חרכה את מטה העץ
ולא את הלהב שהיה מוסתר במטה. עיניו של שרבלאן ריצדו לאורך
הקיר ולבסוף בחיוך מנצח לחץ בחוזקה על הקיר ופתח את הדלת
הנסתרת. הוא מיהר להיכנס פנימה וסגר אחריו את הדלת, נוטף מים
ותוהה לעצמו איך לא מצא אותה מיד. בוודאי ההתרגשות. כבר עבר
זמן רב מאז שהיה נרגש כל כך. רגליו היו כבדות, וליבו פעם
בחוזקה. רק עתה שם לב לכך שהוא רטוב כולו, וודאי ימשוך תשומת
לב רבה אם יסתובב כך בארמון. הוא עצם את עיניו, התרכז, הניף את
שני ידיו לצדדים והרכין ראשו מעלה. גל רוח חם צץ כיש מאין
וריצד סביבו. עתה היה יבש ושערו פרוע קמעה. "אין זמן" מלמל
ופסע לצאת למסדרון מהמעבר הסודי. המסדרון היה שומם. וגם אם לא
היה כך הדבר, בדר"כ היה נהוג להתעלם ממה שראו באזור זה של
הארמון. משרתים לא פצו את פיהם, ואם שורט'אן מבני האצולה היה
עובר בדרכו לחדרה של צוקא'ן כלשהי, איש לא ראה אותו. גם
שורט'אן שפגשו אחד את השני באזור זה, מצאו לפתע עיסוק שולי
שהצריך אותם להסב את ראשם, הידוק החגורה, התמונה הקודרת שתלויה
במסדרון. שרבלאן פסח בצעדי ענק על חדרים רבים והמשיך בלהט אל
עבר קצהו השני של המסדרון.
המסדרונות היו ריקים מאדם, שוממים. הדבר היה מפתיע למדי, הוא
ציפה שיסתובבו פה לפחות כמה משרתים רגוזים ורוטנים. אך מאום.
שקט, כמעט שקט. רק קול קטן וחרישי. הוא עצר מלכת לשניה. קול
צעדיו נדם, אך לא היה זה הדבר שחילל את השקט המאולץ. היה זה...
גניחה. ועוד אחת. אנקה של כאב. כאב. הוא כמעט ויכל להרגיש זאת.
שרבלאן אמד את המרחק לסוף המסדרון ואחר כך הביט ימינה אל עבר
מסדרון קטן יותר שחבר לזה שבו הוא צועד, אל עבר מקור ה... כאב.
כמה שניות לא יזיקו. הוא פסע חרישית לתוך המסדרון החשוך. והנה
נשמעה עוד אנקה. עוד צעד, וקול של מישהו מיילל. בכי. לא היה
אפשר לטעות בזאת. בכי חלוש. הוא החיש את צעדיו, ועם כל צעד
במעבר החשוך גברו קולות הסבל. לפתע נתקל במשהו מוצק. דלת! דלת
בשם השמשות. כל כך חשוך כאן שהוא לא ראה דלת. הוא אחז בידית
ודחף את הדלת.

טאם ישב לו במזח, הביט בספינתו בהנאה רבה, והפריח טבעות עשן
ממקטרתו. לפתע השמים התכסו בעננים. "לעזאזל" גידף. היה זה ערב
נפלא, הוא חיכה בקוצר רוח להסתלק מהמקום הארור וכעת זה. הוא
היה שנים רבות בים וידע לזהות סופה כשהחלה להתוות. הוא ינק
שאיפה אחרונה מהמקטרת החבוטה וכיבה אותה. "דב" צעק כשקם מכסאו.
"דב! קשור אותה גם לעמוד השני!" היתה לו תחושה רעה לגבי הכל.
בכלל, הקיסרות המוזרה הזו היא פתח לצרות. הוא לא היה צריך
להסכים להפליג הנה. מה עלה בדעתו? אה כן, הזקן ההוא שביקש
להעביר את סחורתו בבהילות במחיר מופקע. רעם הדהד במפתיע והגשם
לא איחר לבוא. טאם הרים מבטו מעלה והניד ראשו בשלילה. "דב" שב
וקרא לבחור המגודל. "תכין את הצוות לשהות ארוכה יותר". "אבל
בוס.." מחא הגבר הגדול בעל הקרחת והשפם השחור. "לכל הרוחות, זה
לא שאני יכול לשלוט בגשם המחורבן. גם אני מת לעוף מפה".
"כן בוס".

טריש צוק'אן היה מאושר עד הגג. בתחילה כשהראה לקטורנה את שקיק
המטבעות שלו גערה בו. "לאיזה צרה הכנסת את עצמך עכשיו טריש
צוק'אן?!". אך כמה כוסות שיכר טוב, והחלילן שניגן בחלל המסבאה
והוא הניף את קטורנה שלו לכל עבר, רוקדים לצלילי "בת הנפח".
המילים עצמם נאסרו לשירה ברחבי הקיסרות, אך הנעימה המתנגנת
הותרה. ולפי ההסמקות בטונים הנכונים, ניכר היה שכולם מכירים את
המילים ב"ים הסוער". קטורנה הביטה לתוך עיניו, וקפצה הצידה,
רוקעת ברגליה, מניפה ידה לצדדים ומוחאת כף, וטריש עמד כמו טווס
גאה, רוקע ברגלו ומסב ראשו אליה, מדי פעם אוחז במותניה ומניפה
מעלה. החלילן סיים לנגן את השיר. זה היה הריקוד החמישי שלהם
ברציפות והם יכלו להמשיך לרקוד שם עד שתפציע החמה. אך גרונו של
החלילן ניכר והוא ביקש הפסקה קלה. כמה קולות מאוכזבים מהולים
בצחוק ושמחה נשמעו מהקהל אך אלה מיהרו להזמין עוד משהו לשתות
עד שהוא יחזור. טריש שם לב שהוא עומד למול קטרונה, והיא טומנת
ראשה בחזהו ומחבקת אותו. "קטורנה" אמר בנימה מהוססת. "כן טריש"
אמרה מבעד לחזהו ואחר כך חזרה להביט בעיניו. "יש משהו שאני
חייב לספר לך".
"זה בסדר טריש" חייכה את חיוכה הגדול ביותר.
"אני יודעת".
טריש כיווץ את עיניו, איך היא יכולה לדעת. לא. וודאי חושבת על
משהו אחר.
"לא קטרונה. זה משהו אחר, אני לא יודע איך לספר לך את זה".
"אולי ככה?" הציעה והצמידה את שפתיה שלה לשלו.
טריש הסמיק.
אולי ככה...

חריץ נפער בין דלת החדר מלא הכאב והמסדרון החשוך, צעקות
חרישיות הפכו ליללה רועמת. שרבלאן דחף ראשו פנימה בשקט והביט.
בתחילה לא הבין מה רואות עיניו. הוא היה בטוח שזהו תעתוע של
חושך ודמיון. אך כעבור רגע מצמרר אחד הבין שהוא מביט בגידם
קשור למיטה. קשור כדי שלא יוכל לפגוע בעצמו. עיניו של שרבלאן
סקרו את החדר וגילו עוד מיטות. איש קטוע רגלים נוסף ואחד בלי
אוזן. אחד שעקרו את עיניו ואחד שחתכו את אצבעו. חלומות רעים.
סיוטים תקפו את שרבלאן ברגע אחד. הוא ידע מה הוא רואה. כאב.
יסוריים. דברים שאפילו הזמן לא ירפא. הוא הכיר את הסכין שחתכה
כל חלק וחלק שחסר. הוא ידע את היד שהיתה מאחורי הכל. לא היה
לאלו תקווה רבה. הוא ידע מה עליו לעשות. היה זה הדבר הנורא
ביותר שהיה עליו לעשות. הדלת נסגרה מאחוריו ומבעד לחריציה
הופיע אור לבן ובוהק למשך שניות ארוכות. היללות החלושות פסקו.
ורק קולות נשימתו של שרבלאן נשמעו מבעד לדלת. כשהיא נפתחה
בשנית, יצא שרבלאן מן החדר למסדרון החשוך. עיניו כבויות וריח
מוות נוטף ממטהו. "הפעם אני חייב להצליח" מלמל לעצמו, מתנשף,
"חייב!".

"אדוני, אדוני!" רץ טורקיז בצורה חסרת כל חן, אל עבר חדרו של
דומאורט, ונקש על הדלת בחשש מה. שום תגובה לא נשמעה מהצד השני,
ובדיוק שניה לפני שהחליט לנקוש שוב פתח דומאורט את הדלת, לבוש
בחלוקו ושיערו פרוע. ככל הנראה קץ משנתו במפריע. "מה העניין
טורקיז" אמר ברוגז. "אדוני" קד טורקיז, "הראשון נכנס לשטח
הארמון"."מה!" פער את דומאורט את עיניו. "לעזאזל!" הוא חזר
לחדרו ולבש במהירות חולצה קצת יותר הולמת, "הזנק את המשמר, יש
להביאו מיד למשרדי!". "כבר ביקשתי זאת אדוני" השיב טורקיז ואז
המשיך בהיסוס מה ".. ברגע שימצא". דומאורט הביט במשרתו ברוגז
רב וניגש לחגור את חרבו. "אדאג להודיע למשרתים להכין תה
במשרדך" אמר, קד ואץ לדרכו.

20 שומרים, 20 שומרים על דלתו של הקיסר. שרבלאן נד בראשו
בשלילה. הוא לא ציפה לזאת. לא היתה לא הרבה ברירה, היה עליו
לעבור את דלת האבן הכבדה שעליה שמרו. הוא היה חייב להגיע
ל"קיסר הקטן" כפי שנקרא. רגוז, כעוס ומתוסכל נשען שרבלאן על
הקיר, מוחו קודח ומחפש מוצא. מתחמק מהדרך היחידה, חייבת להיות
דרך אחרת, אך הזמן דוחק בו. עוד רגע ויטפח על שכמו מאחור ויאמר
"זמנך אזל". "אין ברירה" מלמל לעצמו. "אין ברירה, הכל מקדש את
המטרה". לאחר ששכנע את עצמו, לקח שאיפה ארוכה ויצא ממחבואו.
בשלושה צעדים נעמד מול השומרים המופתעים וקרא בקול  "20 איש הם
קורבן קטן לעתידה של הקיסרות והעולם בכלל, צר לי". הם הביטו בו
בהשתאות, מבולבלים ומנסים להבין את פשר דבריו. הוא עצם את
עיניו והניף מטהו מעלה "צר לי" מלמל בעצב. "צר לי"...

שרבלאן אימץ את כל כוחו ודחף בחוזקה את דלת האבן. היא זזה אך
רק מעט. הריח, הריח שנדף מהחדר היה ריח נבלה. ריח מוות מרקיב.
לא היה זה ריחם של השומרים. הם, הוא קיווה, יתעוררו, לפחות
רובם. כך זה שעושים דברים בחופזה ולאנשים רבים, לא תמיד הדברים
עובדים כפי שכיוונת שיעבדו. החדר הגדול שהשתרע מעבר לדלת האבן
האפורה היה חשוך כמעט כולו. רק עששית אחת הייתה תלויה  במרכז
החדר והפילה צללים לפי תנודות הרוח שפלשו מן הפתח שבו עמד.
קולות נחירה גסים בקעו מכיוון מיטת האפיריון של הקיסר הקטן.
שרבלאן פסע צעד אחד קדימה, ידו מתהדקת על מטהו. עוד נחירה.
ועוד צעד. עוד נחירה ושקט. הקיסר הקטן ניסתר מעיניו של שרבלאן,
ישן מאחורי הפרגוד, רק צלילתו משנה גודלה, כפופה למצוות הלהבה
הבוהקת. לפתע פסקו הנחירות. "אתה שם?" קול מעוות ורועם עלה מן
מיטתו של הקיסר. קול כה רשע עד כי רק האזנה לו היתה יכולה לטמא
כל טהור. שרבלאן חשק שפתיו וצעד צעד נוסף. "אההה" המשיך הקול
הנורא. "אתה".
"אני" השיב שרבלאן בטון יציב ונחוש.
"לא חשבתי שתמצא אותי כאן".
"אבל מצאתי".
"כן, ססס... מצאת.."
שרבלאן נאבק בקול הנורא. הוא ידע, שדי להקשיב לו בכדי להפוך
עבד לקול.
"אתה חלש, חלש ממני בכוחך יצור כסיל".
"אולי" השיב שרבלאן, "אולי".
"אהה.. סססססס.... לבחון אותי באת?"
עוד צעד, והוא כבר צעדים ספורים מהמיטה בה נמצא "הקיסר".
"לא... אני מריח נחישות.. להרוג אותי, להרוג אותי באת, ארור!"
"עוללת מספיק רוע לזמנך יצור נתעב!"
"לא... עוד לא... אני חזק ממך, אנצח אותך בקלות.. בוא... שב
לצידי..אתן לך כל שתרצה אהפוך אותך ל.."
"שמור הפצרותיך לשומרי השאול" קטע אותו שרבלאן.
יד קטנה הופיע מבעד לוילון האפיריון. יד רקובה. האצבע הארוכה
שביד נתפרה בגסות לפני זמן קצר למדי. גוונה היה כהה יותר. הוא
הסיט את הוילון מעט, מספיק כדי להביט לעבר הראשון.
שרבלן הצליח לראות פסיפס חלקי אנוש. אוזן נשית מהודקת לקרקפת
צהובה. עין כחולה ועין שחורה.
"לבד...ססססס.. לבדך..... אתה לא מתכונן לגבור עלי בכוח".
"לא, לא בכוח" השיב שרבלאן.
הוא קרב עוד צעד לחיה הנוראית שישבה על מיטת הקיסר הקטן.
שפירקה את גופו של הקיסר והרכיבה עצמה מחלקים אחרים, עד שתצבור
מספיק כוח בכדי להתגבר על כוח החיות שעזב אותה לפני שנים רבות
כל כך. שרבלאן אחז את מטהו בשני ידיו. סיבוב אחד שלו וחלקו
העליון ניתק, שרבלאן השיל את מעטפת החרב שאחז בידו במסווה של
מטה. היצור פער את עיניו, ואילו יכל להחוויר היה עושה כן. ריח
עז של צחנה מהולה בפחד נטף ממנו. "לא! סססס... עוד לא....
ססס.. כמעט הצלחתי,... ססס.. חכה... עוד לא !.ססססס.... אתן לך
הכל...סססססס... הכל!....ססס... ביחד נוכל לעשות הכל! הכל!
ססס.. אח! ססססס." שרבלאן הניף את חרבו מעלה והנחיתה בכל כוחו,
בעוצמה שמעולם לא ידע, הוא ניתק את ראשו היצור מגופו וזה
התגלגל על הריצפה לידו. חרבו נטפה דם שחור. שרבלאן דקר את הגוף
הנתעב. פעם ועוד פעם. הוא חייב להצליח הפעם. אסור לו להיכשל.
ואז צץ להב מעוקל מחזהו שלו. שרבלאן שמט את חרבו והביט בחזהו.
ליבו...פסק.

דומאורט חילץ את חרבו מחזהו של שרבלאן. הוא הגיע מאוחר מידי?
מביט בגופתו הרקובה המבותרת של הקיסר הקטן. תר אחר ראשו, הנה
... על הרצפה לצד הראשון, הראש הנורא הביט בו וחייך. "מהר!"
קרא אליו. "מהר שוטה! מצא לי גוף מהר! לא נותר לי זמן רב".
דומאורט היסס. הוא המשיך להביט בראש הכרות שדיבר אליו. "למה
אתה מחכה יצור נחות! מהר ומצא לי גוף". דומאורט הנהן. הוא פסע
צעד לאחור והניף את חרבו המעוקלת. קול פקיקת עצמות מחריד נשמע
כשחרבו ניפצה את הראש הרקוב.

"אדוני?" פילס טורקיז את דרכו מבעד לשומרים שעל הריצפה.
"אדוני?" עבר בהיסוס את דלתות האבן הכבדות. דומאורט ישב על
כיסא מביט בגופת הראשון והקיסר. "איחרתי" אמר בשקט. עיניו של
טורקיז ריצדו ברחבי החדר סוקרות כל פרט קטן. ראשו מהנהן לחיוב
וידיו מתחככות זו בזו. "כן אדוני" אמר. דומאורט היה בטוח שהוא
כבר הבין מה קרה. "אסור שאיש ידע טורקיז". "כן אדוני".
"הראשון..." המשיך דומאורט.
"הראשון הסתובב עם צוק'אן מסויים".
"מצויין! מצא אותו, שלח חיילים להביא אותו, ואת אנשי הספינה
שבה הגיע".
"כבר נעשה אדוני, כבר נעשה".
דומאורט חייך לרגע קט ואז שב להביט בראשון ובקיסר.





השמש האחרונה - פרק א
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אדוני, במקלחת,
אתה הסתבנת?






התובע במשפט
אייכמן


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/12/01 13:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה