אני שותק יותר מדי זמן כדי שהוא לא יאמר כלום.
"אתה הקשבת לי בכלל?"
כן.
"מהתעלמות לא יצא לך כלום".
הקשבתי לך, אמרתי שהקשבתי.
"אם לא תקשיב לא עשינו כלום".
סבבה. אני מבין את זה. למה אתה לא קולט?
"טוב. תבוא שבוע הבא, ונדבר, כן?"
לא.
"להתראות שבוע הבא".
אני יוצא מהמשרד של הפסיכולוג שלי, ואני מרגיש הרבה יותר טוב.
היום דיברנו, כל אחד בדרכו שלו, עלי. הוא אמר שהחרדה שלי נובעת
מתסביכי נטישה, ואני הסכמתי. הוא אמר, אתה לא צריך תרופות
יותר. אני הסכמתי. הוא אמר, אתה מרגיש יותר טוב. הוא אמר לי
שאני מרגיש יותר טוב, והסכמתי.
הרבה יותר טוב.
הפסיכולוג שלי לא מעשן, והוא לא מרשה לי לעשן.
הדלקתי סיגריה בדרך החוצה, ולקחתי נשימה מתוקה של ניקוטין.
בתל-אביב, כל שאיפה של עשן היא אויר נקי יחסית.
אני עושה תרגיל קטן במדיטציה יישומית, ובוהה בעשן מעל הסיגריה
שלי. עשן עולה. עשן מתפזר. תנועה והתכנסות. שלווה ושקט.
אני עובר באור אדום.
הנהג צועק לי מהאוטו "זוז יא מניאק". אני צועק לו בחזרה סליחה,
והוא ממשיך.
אני מרגיש יותר טוב עכשיו. מה שלא הורג אותנו וכו'.
כמעט נהרגתי בתאונה. ניצלתי. מגניב.
גם הפעם לא הצלחתי לבכות. אצל הפסיכולוג, כלומר. ניסיתי, חשבתי
על כל הדברים הרעים שעשו לי, והם נראו פשוטים. חשבתי על החיים
שלי, והם טובים. חשבתי על ילדים רעבים בפאקינג רואנדה, וזה לא
עזר.
עברתי עוד רמזור אדום. בהצלחה. מגניב.
הידיים שלי מתקררות ואני מחפש בתיק זוג כפפות ולובש אותן.
זאת הליכה ארוכה הביתה.
הפגישה היום התחילה בזה, שהוא אמר לי שלום והסתכל עלי.
היא המשיכה בזה שהוא שאל אותי מה שלומי השבוע.
שלומי היה בסדר, והוא אמר לי מה שלומך באמת.
אז סיפרתי לו. באמת. הכל. ה-כל. באמת.
הכל חוץ ממה שהרגשתי.
"לא לזה התכוונתי. התכוונתי, אם היה משהו מיוחד, עוד התקף
חרדה, היה משהו כזה?".
ניסיתי לבכות, באמת שכן.
"כן, ביום חמישי לא יכולתי לצאת מהבית". שקרן שקרן שקרן.
"למה?"
"לא יודע. חרדה". הפסיכולוג שלי נראה מרוצה. מצאנו משהו.
אני חושש שאני מאוד משעמם את הפסיכולוג שלי.
"בוא נדבר על זה קצת".
דיברנו על זה קצת. הוא אמר לי דברים כמו, אתה לא רואה שזה הכל
נובע מ, והכל מתייחס אצלך ל, והכל ככה אצלך כי.
א' שווה לב' ויש גם את ג', לכן ד'. אוקי.
לא היה לי מה להגיד על זה. אם הוא צודק או לא, לא היה מה
לומר.
חשבתי על כל זה כשחיכיתי שהרמזור יתחלף מירוק לאדום.

חוסר אונות, הבקשה הקטנה שיניחו לך בשקט, זה מה שמפריע לכולם.
מסתבר.
אני חושב שהוא מפחד מהאפשרות שאני צודק. לכן אנחנו חייבים
לדבר לאורך כל הפגישה. כדי שתמיד יהיה מה לעשות.
הפסיכולוג שלי אומר, אתה מפחד לקחת שליטה על החיים שלך. אתה
מוותר מראש. אתה מפחד מאחריות.
ואני אומר, נכון. אז?
ואז לו אין מה להגיד. חוץ מההצהרה שלו, אין לך ממה לפחד, הוא
לא יכול לעשות שום דבר אחר.
אין לי ממה לפחד. אני יודע את זה. אני עושה את זה.
תנו לי לישון בחדר חשוך, האגודל בפה, תנו לי מרחבים ירוקים
שוממים, תנו לי חלל ריק, מרחף בין כוכבי לכת, סטטיות.
תנו לי לבהות בסיגריה שלי, שאיפה נשיפה, התפזרות והתכנסות, כאב
מטהר.
הוא שואל אותי, איך הידיים שלך?
אני מראה לו. חתך עמוק מגליד. פה הייתי מתוסכל. חתכים מאוחים
שהשאירו קוים אדומים. כאן היה לי בלגאן בראש, כאן היה לי ריב
עצבני. לכל אחד יש סיפור וסיבה.
הוא מכיר את כל הסיפורים שלי. אז הוא אומר "מה קרה הפעם?".
מה שקורה תמיד.
הוא אומר לי, תפסיק לכעוס על עצמך.
ואני אומר, אני לא. להפך. הוא לא מבין שכשאתה כועס, אתה לא
רוצה לפגוע באף אחד. אתה היחידי שנישאר.
הוא אומר לי, אם אתה לא כועס על עצמך, אז למה?
ואני מסביר לו. אני כועס על אלה שאני אוהב, אני כועס על דברים
שאני לא יכול לשנות, אני כועס על כאב של אנשים אחרים. כל זה
חייב ללכת לאנשהו.
הפסיכולוג שלי אומר, יש דברים שאי אפשר לשנות.
אני אומר, ואני אחד מהם.
הוא לא מאמין לי.
הרמזור התחלף לאדום ואני מנסה להשיג את המכוניות שבאות ממול.
כמה מהן מאיטות, וכמה מהן לא. אחת מהן פוגעת בי, כמעט. מגניב.
תנו לי מתכת מאיצה.
הדמעות שלי לא באו, לא משנה כמה ניסיתי. ישבתי מולו וניסיתי
לחשוב על דברים עצובים, לשחרר את המטען שהוא טוען שיש לי.
שום דבר. אפילו לא רטיבות קטנה. ניסיתי לנצל את נקודת המבט
שלו, לראות מה מציק לי, למצוא את הבעיה הגדולה שלי.
שום דבר. מגניב.
הוא שאל אותי, אתה רוצה לדבר על עוד משהו?
חשבתי, אם הוא יודע בדיוק מה הולך אצלי, אז אני לא אצטרך
לענות. אתה רוצה לדבר על עוד משהו? בהחלט. על המון דברים.
קדימה, אמרתי לו בלב, אם אתה כל-כך חכם אז יאללה. על מה אני
רוצה לדבר.
"אתה רוצה לדבר על אבא שלך?" כן.
"אתה הקשבת לי בכלל?" כן.
אני מוצא עוד רמזור אדום ומנסה לעבור אותו. הכביש רחב ולוקח לי
זמן להגיע לצד השני. מכוניות מאיצות לכיווני עם אורות קדמיים
בוהקים.
"אם לא תקשיב לא עשינו כלום". מכונית אדומה קטנה מתקרבת, ואני
לא יכול לזוז מספיק מהר כדי לברוח. הנהגת שמאחורי השמשה בטח
מרגישה אותו דבר כמוני. שנינו יודעים מה הולך לקרות, והיא
בולמת בכוח, בכביש עירוני, במהירות ארבעים קמ"ש, חמישה
סנטימטרים ליד הרגל שלי.
"טוב. תבוא שבוע הבא, ונדבר, כן?".