כמו כל בוקר אני נסחבת מהמיטה בלי שום כוח בלי שום רצון.
להתעוררת לאותה מציאות שברחתי ממינה אתמול. אילו ידעתי מה מצפה
לי הייתי משנה דברים. ובאמת למה אלוהים לא נתן לנו, לאנשים
להחליט את גורלם, מה העולם היה נראה יותר גרוע ממה שהוא היום?
יכול להיות יותר גרוע ממה שיש כיום?
טוב מה אני שוקעת עכשיו במחשבות, אני צריכה לפגוש את יותם עוד
מעט ואם אני לא אמהר אני האחר, שוב!
אחרי 10 דקות הייתי בחוץ, בדרך והגעתי בכמה דקות לפני הזמן
הנחוץ אז התיישבתי על ספסל שעמד באזור. אותו ספסל שאני ויותם
נפגשים כל בוקר והיינו מבלים שמה  את הלילות הכי מנחמים כשהכל
מסביב מלא יאוש וכאב.
התיישבתי פתחתי את התיק חיפשתי איזה שהיא סוכריה זרוקה בתוך
התיק. תמיד יש לי סוכריות בתיק סתם זרוקות שכאשר משעמם לי או
רע לי או שסתם אני צריכה סוכר תמיד יש. כל חודש ההספקה בתיק
הייתה מתמלא ויותם תמיד היה מנסה ליגנוב לי אותם. אני זוכרת
כשהיינו בחטיבה, יותם גנב לי את התיק או לפחות חשבתי שיותם
ניסה לגנוב לי אותו. לא ידעתי שזה הוא וחיפשתי בכל הבית ספר את
התיק שלי ולא מצאתי לא רציתי לחזור הבייתה בלי התיקל לא רציתי
לשמוע שוב את אותם צעקות שחוזרות על עצמם מפיה של אמא (לפחות
שתגוון קצת!), "איך עשיתי את זה", "איך את לא יכולה לדאוג
לחפצים שלך", "מה נראה לך שכסף גדל על העצים שאני יכולה לקנות
לך כל מה שאת רוצה". אז הלכתי לשבת בגן, איפה שאני יושבת עכשיו
וגם ישבתי בעבר. כשהגעתי לשמה ראיתי איזה שהוא בחור יושב עם
התיק שלי לידו רצתי לתיק שלי חטפתי אותו והתחלתי לצעוק על אותו
בחור, איזה הבעת פנים מפוחדת הייתה לו, לא פלא, אני צעקתי עליו
כל כך חזק שנראה לי שהדבר היחידי שהוא רצה לעשות באותו רגע זה
לקחת איזה שהיא גרב מסריחה וישנה ולתקוע לי אותה בפה כדאי שאני
אסתום כבר.  אחרי שכבר נרגעתי והבחור המסכן סוף סוף  השחיל
משפט. "תרגעי, אני בסך הכל מצאתי את התיק שלך תלוי בבית ספר
מאחורי החורשה. הורדתי ופתחתי אותו כדאי למצוא איזה שהוא רמז
לבעל התיק והדבר היחידי שמצאתי זה היה את הפתק הזה" והוא הגיש
לי חתיכת נייר שעליו היה כתוב "מאיה אני לא יכולה ללכת איתך
היום לקניות אני הולכת לגן ברחוב ביאליק אז אולי פעם אחרת, ביי
יולי." משמה כבר הכל התברר לי והתנצלתי בפני הבחור המסכן
והתיישבתי גם כן על הספסל וסתם התחלנו לדבר הוא הציג את עצמו.
שמו היה יותם כן אותו יותם שאני אמורה לפגוש ואם מדברים על
החמור הינה הוא מגיע.
-בוקר טוב יולי, איזה חידוש לראות אותך מקדימה.
-כן יותם, תתפלא, תמיד יש פעם ראשונה לדברים ראשונים.
אחרי דברי שלום אלה התחלנו לצעוד לכיוון בית הספר.
פתאום נעצר יותם והוציא מהתיק שלו איזה שהוא חפץ שהיה בעל צורה
מרובעת עטוף בנייר לבן.
-מצטערת על העטיפה הלא מושקעת אבל בכל זאת, מזל טוב!
וואי כל כך קיוותי שהוא ישכח אבל לא, יותם לא שוכח כלום. אמרתי
לו תודה חיבקתי אותו ולחשתי לו באוזן
- דווקא קיוויתי שתשכח
-לקוות זה טוב, אבל לפעמיים דברים לא קורם לפי איך שמקווים.
מה כבר יכולתי לעשות, לא היה מצב שהייתי מחזירה לו את המתנה זה
לא יפה זה פוגע! אז הכנסתי את המתנה לתיק והבטחתי ליותם שאני
אפתח את המתנה כשאני הגיע הבייתה.
-והינה הגענו לשערי גהנום.
ציין יותם. ואני התבאסתי איך כל המסע הזה נגמר.
יותם ליווה אותי לכיתה שלי ונפרדנו אני נכנסתי לכיתה ויותם עלה
קומה. התיישבתי במקום שלי ושמתי את התיק על השולחן. פתחתי את
החלון, ישבתי בדיוק ליד החלון. שמתי את הראש על התיק והלכתי
לישון אבל הפעמון צילצל והפריע לי בשינה וכבר לא היה לי רצון
לישון אז הוצאתי מחברת ועט והתחלתי לצייר. המורה נכנסה לכיתה
ועצרה כל פעילות שהייתה בכיתה כולם התיישבו במקומות שלהם
הוציאו ספרים והתחילו ללמוד.
-בוקר טוב.
-בוקר טוב גם לך מאיה.
מאיה, אותה אחת שציינתי מקודם יושבת לידי בכיתה. אנחנו "חברות"
מאז כיתה ג' ומאז אנחנו תמיד נתקעות באותם כיתות. עד לאותה
פגישה עם יותם בחטיבה עם התיק אני ומאיה היינו חברות ממש
קרובות אבל אחרי שפגשתי את יותם מאיה מצאה את כיוונה בחיים עם
הפרחות ואני מצאתי את כיווני עם יותם והחבר'ה שלי. אחרי
ההפרדות הזאת שלי ושל מאיה שהייתה צפויה לבוא מאז ותמיד אנחנו
כבר לא מדברות רק "היי" ואיזה שהוא "ביי" עלוב.
טוב אז ככה עובר לו יום לימודים אני תקוע בכיתה הזאת, ועד סוף
הלימודים אני לא ראיתי את יותם כי הוא ישב עם חברים שלו מהכיתה
ולא ממש הבנתי למה. הוא לא עושה את זה תמיד רק כשיש יש לו מצב
רוח טוב הוא מבלה עם חברים מהכיתה שלו. לפעמיים נראה לי שרק
כשרע לו הוא מוצא את דרכו אלי אבל כשטוב לו הוא מוצא את דרכו
בין העולם ובין כל האנשים הסובבים סביב.
אז הינה סוף סוף נגמר לו יום לימודים. הלכתי ללוקר להשאיר את
הספרים בלוקר וגם השארתי את המתנה של יותם בלוקר. מקצה המסדרון
התקרב אלי יותם והלכנו הבייתה בדרך יותם קנה לי סוכרייה על מקל
בצורת לב. כל כך אהבתי את הסוכריות האלה הן היו כאלה טעימות אם
הבטן שלי לא הייתה חוטפת כאבים הייתי אוכלת אותם בלי סוף.
והלכנו הבייתה...
הגעתי הבייתה אף אחד לא היה בבית. נכנסתי לחדר סגרתי את הדלקתי
ברקע מוזיקה, הדלקתי סיגריה, נפלתי על המיטה עצמתי עניים
וזרמתי עם הצלילים של המוזיקה ועד מהרה נרדמתי.

                                               ההמשך
יבוא...