"לא באת בסוף בסילבסטר" אמרתי חצי בכעס חצי בביאוס.

"טוב, נו, אמרתי לך שאני לא חיית מסיבות" היא ניסתה להתנצל.

"איזה מסיבה?! סיכמנו שנשרוף קצת בית ספר..."

"אופס... אז מה עשית?"

"אופס?!...טוב הפסד שלך, שרפתי את סיוון, ואת ישבת בבית
ופספסת" גיחכתי.

"למה סיוון? חשבתי שאמרנו שלא נהרוג אותה" היא שאלה.

"אמרתי לך כבר, למות יעשה לה רק טוב בחיים" עוד גיחוך "ואני גם
זוכרת אותך אומרת לי שזה לא נורא לשרוף אותה, כי היא לא תחסר
לך... גם, בנוסף, לא היית שם כדי לרסן אותי..."

"אבל בשריפה? לא יכולת לירות בה או משהו?" פרצוף אומלל התחיל
להיווצר.

"לא! היא הייתה צריכה מות גיבורים."

"לא ממש הבנתי איך למות יעזור לה בחיים" היא אמרה-שאלה.

"תראי, כולם שנאו אותה סתם, נכון?" לקחתי נשימה ארוכה "הרי 90
אחוז מתלמידי בית הספר הכירו אותה, מתוכם היו 90 אחוז ששנאו
אותה, גם אם לא למדו איתה ורק ידעו מיהי. זה נורא עצוב לחיות
ככה את לא חושבת?"

"בכל זאת, למה?"

"היו לה חרא של חיים, היא אמרה לי שהיא לא אוהבת להיות מורה,
וזה שכולם שונאים אותה לא עושה לה יותר טוב, את יודעת... חוץ
מזה, עכשיו כולם ישימו לב שהם לא באמת שנאו אותה וזאת הייתה
'שנאת חינם'  ואז הם כבר לא ישנאו אותה ויתחילו להתאבל על
מותה. ככה ייצא שהיא מתה כמו גיבורה כשכולם אוהבים אותה, זה
יכפר על כל מה שקרה לה בחיים"

"חשבתי שאת כבר לא שונאת אותה..."

"אני?! לשנוא?! אותה?! מה פתאום! אני דווקא חיבבתי אותה, היא
הייתה די נחמדה"

"נו... אז בשביל מה המעשה הטיפשי הזה של השריפה?"

"את יודעת מה? כשחושבים על זה, זה באמת היה טיפשי להרוג אותה,
למרות שהיה יפה, וכאן אני חייבת לציין שפספסת בגדול, כי עכשיו
אנשים יתחילו לשנוא סתם, אבל מישהו אחר"

"כן, ואת יודעת טוב מאוד שאנחנו נהיה הבאות בתור, גם ככה כמעט
עברנו אותה..." היא הסתכלה עליי מנסה להסתיר את הפחד בעיניה.

"טוב, זה כבר פשוט יותר, אני הרי שרופה עלייך, ואת..." חייכתי
חיוך זדוני "אותך אני מוכנה לשרוף כבר עכשיו".