נועה הסתכלה עלי ואמרה בקולה המינימלי והמתוק "נגן לי שיר
נוגה"
הסתכלתי לתוך העיניים הכחולות שלה, כל כך עמוקות העיניים שלה.
ואז זה קרה, נשברתי.
זרקתי את הגיטרה ונעמדתי.
"תגידי לי", הצעקה שלי הפתיעה אותה והיא הזיזה את הראש טיפה
אחורה "מה נראה לך, אנחנו פה בנסיך הקטן? הא? יעני צייר לי
כבשה?"
היא ניסתה להגיד משהו, אבל כבר לא היה לה סיכוי לעצור אותי.
"נגן לי שיר נוגה!" צעקתי שוב בנימה לועגת "מה זה השטויות
האלה? מה את משחקת לי אותה כל הזמן? תסתכלי על עצמך, את לא
נסיך, ובטח שלא כזה קטן!"

זהו, מה אני יכול להגיד, נשבר לי הזין מההתפלספויות שלה. היא
פשוט מין טיפוס שכזה.
וזה לא שאני ממש קטנוני, אבל אני לא יכול להגיד לה בסבבה
שהפועל ניצחו בלי שהיא תנתח לי את המשמעויות היותר גלובליות של
הנצחון.
כשרק התחלנו לצאת חשבתי שזה קטע ממש חמוד, אפילו סקסי.
תבינו אותי, הייתי אז בקטע מטורף של דייטים ראשונים עם בחורות
מפה ועד יבנה והדייט הראשון איתה היה פשוט מדהים וכל כך שונה.
במקום אותן שיחות רגילות ומתישות של "מה, מאיפה, איך, כמה
ולמה" (ואני לא שואל כי זה מעניין אותי, אני פשוט מפחד לשתוק
ומנסה להקסים אותך מספיק כדי שאולי יצא לי מזה משהו) הייתה לנו
שיחה ממש עמוקה. היא התחילה לנתח דברים בצורה ממש מקסימה.
דיברנו על משמעות החיים, על נסיעה בזמן, זן ומודעות עצמית ביחס
ליקום.
בסופו של אותו ערב, במיטה, הבנתי שאני אולי לא יודע עליה הרבה,
אבל בעצם למי אכפת? אני הרי יודע כל מה שצריך לדעת, את השאר
אני אלמד מנסיבות בהמשך.
בינתיים עברו חודשיים וכל העסק הזה נהיה ממש מעיק.
כל דיון פשוט לכאורה על לאן לצאת ביום שישי בערב תמיד איכשהו
מגיע למימדים קיומייים של איך ההחלטה שלנו תשפיע על ירידת הגשם
בסין מחר או איזה גלים יהיו בטהיטי אם נלך למועדון ולא לפאב.
אין מה להגיד, הבחורה עמוקה, אבל לפעמים מרוב העומק, קשה לי
למצוא אותה.
קטונתי מלזכור את כל הפעמים בהן היא ישבה מולי ודיברה ודיברה
בזמן שבראש שלי התנגנה תמונה של מנחם זילברמן הצעיר היושב מולי
ואומר ברצינות תהומית "20 דקות פנים". כמה חיכיתי לרגע בו תפזז
לי לתוך הראש עפרה חזה ותציל אותי מהשממון הפילוסופי האינסופי
הזה בו אני לכוד, מין סרט שוודי שכזה בלי תרגום.
כבר ימים שאני רוצה לגמור את זה איתה בצורה מעודנת, אבל בין
הלא נעים שלי לנאומים שלה על צורות שבקיר וחיים ביקום מקביל,
פשוט לא יצא לי.
נו, אז עכשיו יצא לי. אמנם לא בצורה העדינה שתכננתי, אבל יצא,
ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
"לא שמת לב לשינוי החיצוני שחל בי מאז שהתחלנו לצאת?" המשכתי
להלום.
בשלב הזה היא כבר עברה את שלב ההפתעה ועברה לשלב של להסתכל עלי
במבט פדגוגי מודאג, ללא ספק מכינה את הנאום הפילוסופי התורן
שלה.
"איזה שינוי?" שאלה ברכות.
"איזה שינוי? אני אגיד לך איזה שינוי. פשוט גדל לי הראש,
התנפח מכל הזיוני שכל שלך כל הזמן!"
"טוב, אני רואה שאתה לא במצב לדבר עכשיו" היא קמה.
"אני בדיוק עכשיו במצב לדבר!" צרחתי בתסכול.
"זה בסדר" המשיכה באותה נימה אמהית רכה וליטפה לי את הראש
"אתה צריך קצת זמן לבד"
הסתכלתי עליה בחוסר אמון כשהיא צעדה בקלילות לדלת. עמדתי שם עם
פה פתוח, נטול רוח במפרשים, מנסה להגיד משהו, אבל מה?
"אני אבוא מחר בערב לאסוף אותך" אמרה לפני שיצאה "אל תשכח, יש
ערב אצל רקפת"

ואז היא יצאה וסגרה את הדלת  בשקט.

עמדתי באותו מקום עוד דקה, ואז התיישבתי חזרה, הרמתי את הגיטרה
וניגנתי שיר נוגה.