בפחים הגדולים
גרים אנשים
פותחת חלון, סוגרת.
מחזיקה עצמי: עד לאן ניתן למשוך צורך?
האם זו חולשה להיות נזקק, האם אושר.
בעיתונים המשחירים עטופים סיפורים
ועצב של מדינה אינסופית
לובש צורות, תר את הבתים,
נתפס במבט, אינו מרפה.
מחושי גופי
הגבולות הדקים, העדינים,
לא למצוא פתרונות, לתת לצער לשהות, לבחון את מאגרי הדמע,
לבחון אותך.
להכיר בקיום חסר הפשרות של השלילה, החוסר, המוות, היום-יום
ולנשום. מתוך האף, הפה, נקבוביות עור הפנים,
להחניק נשימה כשלשוני שזורה בשלך,
לפקוח עיניים צורבות, עייפות, לתוך שינה נכונה.
לומר את אותן המילים שלא אמרתי עד עתה כי לא היה מתי.

היכן אתה, גש אלי,
בפחים הגדולים
גרים אנשים
ולי פה בבית קר בצורה משונה
אני זקוקה שתיגע בי ולא תפסיק
אני זקוקה