יתמות

באים אבלים לנחמני
והריני עטוף נחמה

כה נוטף נחמות בוכיות
הלוואי יעזבוני
שאוכל גם אני לבכות.

יד הדלת מורדת
על סף חדרים עזובים

על קורים מרעידים
עכבישים מטפסים
ואני על קירות יתומים.

התגשמות סיוטי חלומות
ביעותי הלילות

קר בהעדר הקול
המרגיע בלי לשאול
"בני, הכל יהיה בסדר".

 בדידות-מיתה

מכישים ארס צחור, ואני  מקועקע
צימדי שיניים לבנות, חורים בהרגשה.
כואב לי הכאב, ואיפה שפגע הרעל
נמק בי המקום. קללת הננטשים.

שעה שונה, אותן מילים, מחוזקות בהתנגשות גופים.

קברו אותי לעומק, ומי לי מלבדי?
אף לא אחד, אני לי לבדי.
קברו אותי לעומק וכיסו בהשלכה
של העפר המפורר על המכסה המחורר.

והנה, ביקור התנחומים, של אדמה המבקשת למצות גופי.

 מלחמה

אגדות נעות צפונה מזמורי הרוח יספרו
איך בשנת ## הבריקו השמיים נקיון
כשאלפי ילדים צוהלים (דמעת אמהות)
נפגשו בשדה המתוח
לשיר בקול רועם
ולתופף
   ולתופף
       ולתופף

רוק נורק ודם נזרק
וזרע שהושחת ברגע מוות
ושדה נזרע לשווא
קריאות הגיל קרעו אטומים
רווח בין הנשימות נפער
נשמות פרקו כל עצם
עול חיים מעל הגוף הוסר

ומעל המצבות שנת ## חורטת
אגדות שנשכחו
ורק הרוח מספרת איך הם
תופפו
   ותופפו
       ותופפו

 שגעון-מיתה

באנו, צורת עלים מנוקבים, צורת הצהריים הכבדים.
אחד במספר, מאות הרבה
בקרקושי פעמונים על מצח מיוזע.
צבעי הזמן המשובח בריח השנים הנשכחות
והבהובי השושנים בין גיל ומימדים,
חוצים לאורך ולרוחב
הקווים המתמזגים. יקום אפל
 שטוח
קר ונהדר. הלכנו בשירה רמה
שחורים כצל בלילה
חיים במוות צר,
מפאת קולנו הפרוע
המגע נוצר, ברוכים הנכנסים
אל בין אצבעותינו...

 בראשית הסוף

פעם
שניים שניים
עלינו לתיבה
מהאדמה

היום
אחד אחד
יורדים בתיבות
לאדמה.