מיקי הלך מכות עם בנדה. תמיד לפני מארב הם היו הולכים מכות,
ככה בצחוק.
כולם היו כבר צבועים בצבעי הסוואה, ירוק-חום-שחור. מישמיש
התחיל להקריא את המספרים:
מומו - 5, זידאן - 3, אורי השחור - 3, מישמיש - 2, כל השאר -
0.
תמיד לפני מארב היינו מקריאים מספרים. מומו "תפר" כבר 5
פלשתינאים, אחד מהם מבוקש.
מומו היה הצלף של הכוח. הוא היה מתמקם במקום שבחר לעצמו, ושוכב
שם שעות בלי לזוז, עד שהיה מוריד אחד או שניים. לא תמיד זה
הצליח לו, כי לפעמים עלו עלינו והיינו חייבים לסגת. בן-דוד היה
החובש של הכוח. כולם קראו לו בנדה. לא פעם נאלץ לתת טיפול תחת
אש, ואפילו פעם אחת הוא הציל חיים של ילד פלשתינאי קטן.
השם האמיתי של זידאן היה ערן צור, כמו הזמר. זה הזמר שהוא הכי
אהב, אבל קראנו לו זידאן כי הוא היה פשוט מלך בכדורגל. בדיוק
כמו זינאדין זידאן מצרפת. זידאן גם כבר הצליח להתקל ולצאת עם
"שלל". שלושה פלשתינאים הוא חיסל ותמיד רצה להיות מספר שתיים,
אחרי מומו הצלף.
אורי השחור היה אחד החסונים שבכוח. הוא היה תימני ולכן הכינוי
שהדבקנו לו.
היינו מוכנים לצאת למארב, למרות הגשם שטפטף. כל אחד לקח על
עצמו איזה 60 ומשהו קילו, כולל הנשק.
התחלנו צועדים לכיוון השטח שליד הכפרים הערביים. כל פעם החלפנו
מקום, והפעם היינו במקום די קשה מבחינת תנאי שטח. היו המון
סלעים ובוץ באיזור, אבל כל זמן שאנחנו מתווכחים מי יתפור יותר
הפעם, מומו או זידאן, לא היה אכפת לנו מתנאי השטח הקשים.
יוני, מפקד הכוח הורה לנו להוריד פרופיל וללכת מכופפים כי על
הנקודה שהגענו אליה הפלשתינאים עושים תצפית. עשינו כדבריו
ועברנו את הנקודה הקריטית מבלי שנפתחה עלינו אש.
הגענו לנקודת מנוחה ראשונה. אורי השחור פתח את התיק ושאב
לחמניה עם שוקולד כבר עכשיו.
יוני הורה לשתות מים וכולם הוציאו את הקשים המיוחדים שלהם
והחלו לוגמים שלוקים מתוך המימיות שלהם שהיו בתוך התיק.
פתאום שוקי קפץ אחורה. "נחש" !   הוא צעק.
מתחת לאחד הסלעים התגלה נחש ארוך במיוחד. מישמיש לפת אותו בזנב
והשליך אותו רחוק משם.
המשכנו ללכת עוד איזה 400 מטר והגענו לנקודת מארב. מומו מיקם
את עצמו והסתכל בכוונת הטלסקופית. יוני הזכיר לנו את מה שאמר
בתדריך בבסיס: "מכאן יש לנו אפשרות לטווח על כוח 17, אבל הם
יוצאים עוד שעתיים.
כוח 17 יצא לפעילות כל יום, בד"כ בשעות הקטנות של הלילה. גם הם
היו עושים לנו מארבים.
אחרי שעה וחצי של שכיבה בבוץ הקר, הרגשתי כאב בטן חזק. לא
יכלתי להמשיך לשכב וביקשתי אישור לחזור עם עוד חייל. יוני אמר
שלא בא בחשבון. המשכנו לשכב בבוץ ואז ראינו פלשתינאי יוצא
מהבניין שמולנו. הוא החזיק נשק בידו.
מומו סגר עליו את הכוונת וקיבל פקודה מיוני לירות. "אש" ! קרא
יוני.
הפלשתינאי נפל על הארץ. אחריו יצאו עוד שני פלשתינאים בלי
נשקיהם. הם תפסו את הפצוע והכניסו אותו בחזרה לתוך הבניין. לנו
אסור היה לירות על מי שלא חמוש, אחרת מזמן היינו קוצרים אותם.
חמש דקות אחר כך היינו תחת אש כבדה לכיוונינו. פגז מרגמה נחת
אולי 20 מטר ממישמיש.
אני אחזתי בנשק ובידיים רועדות כיוונתי אל מקור האש. כולם ירו,
רק אני לא יכלתי. הייתי ממש מרוכז בכאב הבטן שהיה לי. זה לא
היה כאב רגיל. זה היה בבטן התחתונה. דמעות החלו שוטפות את
לחיי.
"למה אתה לא יורה" ?  שאל אותי אורי השחור ששכב סמוך אלי.
"הבטן כואבת לי. אני לא יודע מה זה", אמרתי.
יוני קלט שאני סובל ושלח אלי את בנדה שייתן לי כדור. הוא בא
לכיוון שלי ובדק אותי. לחץ פה ושם ואז החליט שחייבים להתקפל.
"מה קרה ? מה יש לו" ?  שאל יוני.
"זה עלול להיות אפנדיציט" ענה בנדה. "אסור לקחת סיכון, חייבים
לחזור".
"אף אחד לא קם עכשיו", קרא יוני, "אם אנחנו קמים עכשיו, כולנו
בסכנת חיים".
הרגשתי ממש רע, פיזית ונפשית. יוני ביקש עזרה בקשר והם הודיעו
שישלחו רכב חילוץ.
כולם המשיכו לירות לכיוון האש, ופתאום היא נפסקה. היה שקט בכל
האיזור. הרגשתי שעוד שנייה הבטן שלי מתפוצצת.
אחרי רבע שעה הגיע רכב חילוץ. העמיסו אותי על הרכב והחזירו
אותי לבסיס, משם נלקחתי לבית החולים.
בנדה צדק. זה באמת היה אפנדיציט. הוציאו לי את התוספתן בניתוח
לא ממש מסובך, ובזמן שהתאוששתי שמעתי בחדשות את ההודעה המרה:
"כוח של צה"ל מסיירת אגוז נתקל היום בבוקר במחבלים. המחבלים
חוסלו, לכוחותינו הרוג אחד ושלושה פצועים".
ההרוג לא היה אחר מאשר בנדה. הוא נאבק כדי להציל את החיים שלי
ובסוף איבד את החיים שלו.
הייתי ממש הרוס. בהלוויה בכיתי כמו תינוק. לא יכלתי לעכל את מה
שקרה. בן-דוד מת.
מיקי כבר לא ילך מכות עם אף אחד לפני מארב.