דבר אחד שהוגו לא הבין מעולם, הוא איך להפעיל את מכסחת הדשא
שקיבל ליום הולדתו השלושה עשר. כשרק קיבל מתנה זו, היה מאושר
בצורה שבלתי תתואר, למרות שלא ידע כלל וכלל שמכסחת דשא היא זו
שלפניו, הוא היה בטוח, למען האמת, כי קרוביו השבדים רכשו
בשבילו את ה"רובוט-מכין-שיעורי-בית" שהיה פופולרי ביותר בתקופה
ההיא. "טוב", אמר הוגו, כשהוריו הסבירו לו את ייעודה האמיתי של
המכונה לאחר שהיא "כיסחה" את מחברת המתמטיקה שלו, "אסתפק בכך".
הוריו עוד שאלו אותו אם ברצונו להחליף את המתנה, כי קרוביו
השבדים התחשבו בו וצירפו פתק החלפה, אבל הוגו טען כי "העיקר
המחשבה" והניח את המתנה במדף העליון בארונו.
"כמה חבל שזרקתי את ספר ההוראות לדבר הארור הזה", ומיד חשב האם
ראוי שיאמר "חוברת הוראות" במקום "ספר", אבל החליט במהרה לוותר
על המחשבה מחוסר עניין לציבור. "אם רק היתה לי עוזרת בית,
בוודאי היתה יודעת להפעיל את המיכשור הזה", הירהר, ולפתע נזכר,
"טיפש שכמותי. מדוע לבזבז כסף על עוזרת בית שתחפף בעבודתה,
תגנוב את כספי וכמה חפצי נוי מדירתי, כשאני יכול לפנות לחברי
הטוב שבוודאי יהיה מסוגל להבין כיצד מפעילים מכסחת זו". שמח
ועולז, יצא הוגו מביתו, נעל את הדלת, עלה על ההארלי דייוידסון,
התניע ויצא לקרוע את הכביש.
"טוק טוק", נשמעה דפיקה בדלת. "מי זה יכול להיות בשעה הזו?",
שאל סלומון. "עכשיו חמש וחמישה בצהריים", קיבל תשובה, ספק
עוקצת, ספק כועסת. "בדיוק! ממתי מגיעים אלינו אורחים בשעות
קונבנציונליות?", ענה סלומון תוך כדי התעלמות מטון דיבורו של
חברו. "אז אתה קם לפתוח?", שאל. "שאתה תפתח", השיב הגמד.
סלומון קם וצעד לעבר הדלת, הוא הסתכל בעינית וראה את הדמות
הננסית אפילו במונחי גמדים,  רק 4.4 ס"מ, לבושה במעיל עור
ומחזיקה בידיה קסדה. "מי זה?", שאל הגמד בחוזקה. "זהו הוגו",
ענה סלומון. הגמד קפץ מכיסאו וצעד במהירות לעבר הדלת תוך כדי
זירוז סלומון לפתוח את הדלת, והוא אכן פתח אותה. "שלום!", קרא
הוגו. "שלום שלום", סינן סלומון, כשהגמד זינק על הוגו וחיבק
אותו בחוזקה. "מה נשמע, ידידי?", קרא הגמד ולא חיכה כלל לתשובה
והוסיף, "אנא, היכנס". הוגו נכנס, פשט את מעילו והניח אותו על
מתלה הכובעים הניצב בכניסה. "זהו מתלה כובעים", קרא סלומון,
מתאפק לשמור את כעסו בתוכו, "זהו מתלה כובעים!", קרא שוב, הפעם
בעוצמה רבה יותר, לאחר שגם הקסדה נתלתה. "הנח לזה", לחש הגמד
באוזנו של סלומון, והוא באמת הניח לזה.
"אוי, מכרי הותיק, כמה זמן שלא ראיתיך. התגעגעתי, אני חייב
לומר", אמר הוגו בחיוך. "אכן, רגשותיי זהים לשלך", השיב הגמד.
"גם אותך השתוקקתי לראות שנית, סלומון", פנה הוגו לשותף שככל
הנראה היה שקוע יותר בירחון שקיבל ביום הקודם ולא שמע כלל את
הדברים שהופנו לעברו. "אז מה נשמע, אח שלי? הכל טוב?", הפר
הגמד את השתיקה. "הכל טוב, הכל טוב", הינהן הוגו, ודפק שלוש
פעמים על השולחן, "נגד עין הרע", ציחקק הוגו. "אז מה מעשיך
כאן, ידידי?", שאל הגמד. "ובכן, במסיבת יום הולדתי השלושה עשר,
שבה נכחת בין היתר אתה, קנו לי הוריי מכסחת דשא", החל להשיב
וקטע את דבריו לפתע. "מה קרה?", שאל הגמד בפליאה. "אפשר בבקשה
לקבל כוס משקה?", שאל הוגו, קצת בביישנות. "כמובן", חייך הגמד
והפנה את מבטו לעבר סלומון, שעדיין היה נראה שקוע בירחונו.
"אתה מוכן להביא לאורחנו כוס משקה?", שאל הגמד את שותפו לדירה.
"מה? אה? אה. כן, רק רגע", ענה סלומון בבלבול. הגמד חייך לעבר
הוגו והפטיר לעברו, "אני לא מבין מה עובר עליו". "לא נורא",
השיב הוגו, "העיקר הבריאות". הגמד הינהן בהסכמה ואמר, "אז
התחלת לספר משהו על מכסחת הדשא שלך". "נכון, כמעט ושכחתי",
חייך הוגו, "טוב, אז החלטתי שברצוני ללמוד כיצד משתמשים במכונה
הזו, ומכיוון שאינני מחזיק עוזרת בית ואינני מתכוון להעסיק אחת
בזמן הקרוב, בטוח אני שתדע אתה, ידידי הותיק, למצוא את התשובה
לשאלה שמעסיקה אותי במשך שנים רבות-כיצד מפעילים מכונה זו?".
הגמד הרכין את ראשו קמעה, חשב מעט ואז הרים את ראשו וחייך.
"מדוע אתה מחייך?", שאל הוגו. "אני בעצמי לא אוכל לעזור לך,
אבל אני בהחלט מכיר מישהו שיוכל". "מי?", שאל הוגו בפליאה,
וזכה כתשובה לחיוך שניתן לתארו כערמומי.
"שלום רב", אמר רוברט בחיוך. "שלום", חייך בחזרה הגמד. "שלום",
אמר הוגו בחשש. "הירגע!", אמר הגמד תוך לעמיתו תוך כדי הכנסת
מרפק למותנו.
הוגו חייך בעצבנות, השפיל מבטו לרגע, ואז הרים את פניו על מנת
להסתכל בעיניו של רוברט, והחל לספר: "ביום הולדתי השלוש
עשר...".
בסופו של דבר העניין נפתר והוגו למד להפעיל את מכסחת הדשא שלו,
מה שקרה לאחר שהוגו החל לספר את העניין ועד שבעייתו נפתרה, לא
ממש חשוב, ונאמר רק שמדובר באלבום של ה"פיקסיז", באור נרות
ובספר "זן ואחזקת האופנוע".