יש איזה קו מנחה
שהולך לי לאיבוד.
תמיד אני בקו התפר.
כישוף הוטל,
משאיר לנו  חודש אחד מקולל
להתפרק.
אז תקרע לי רגע
את הוורידים
אני אטפטף מתוכי
דם-סם מרגיע
לעיניך בלבד
וארחיק אותן מקו האש
שצלתה אותי למוות.
צל כהה על עיניי שלי
תצלם אותם בפעם אחרונה
בזכרון
לדראון עולם שלך.
הכישוף מבטל אותי
מעלים מעיניך בלבד
אני עוברת לכלוב אחר
זהב מלאכותי
אנבול לאיטי, אתפורר
אהפוך חזרה לגלעין
כי אתה ביודעין
שומר בעיניים עצומות לרווחה
את האור
שעושה לי פוטוסינתזה.