הדבר הציק לו כבר במשך חמישה ימים. לא הייתה זו התחושה הרגילה
והמוכרת של חוסר מעש ושיעמום אפור שהכתיבה את מהלך חייו במשך
40 השנים האחרונות. שכן, תחושה זו מעולם לא הפריע לו להרדם,
להיפך, לאחר שלמד להכירה היא נראתה בעיניו ידידותית בהחלט
ולעיתים הצליח למצוא בה אפילו נחמה מסויימת...  אך בכל זאת כבר
כמעט שבוע שלא עצם שימי את עיניו, נאבק בכל כוחו בסוג בלתי
מזוהה של אי-שקט צורב שתקף אותו ולא הרפה. בעודו מתהפך במיטתו,
העשויה בעיקר קרטון רקוב ומעופש וכמה סחבות ששימשו לו בתור
שמיכה, הצליח שימי להעלות בידו, מבעד לשכבות החלודה שהצטברה על
בהירות מחשבתו, את המילה אותה חיפש כל העת . "שיעבוד?!" שאל את
עצמו בקול רם שניה לאחר מכן,  משום שלפתע נצטייר לו כל העסק
כתמוה למדי. "מדוע שתהיה זו תחושת שיעבוד..?!" המשיך לשאול את
עצמו  למרות בטחונו ההולך וגובר כי זוהי אכן המילה המדויקת
ביותר, שתגדיר את המקור לתחושתו. בכל זאת נראה לו העניין בלתי
מובן בעליל. הרי במשך כל שנות הקריירה שלו כקבצן רחוב ירושלמי,
היה תמיד אדון לעצמו. הוא לא היה חייב מאומה לאיש, ולא חש כי
מישהו חייב לו דבר בתמורה. כל מסכת חייו מבוססת למעשה על
חסדיהם של אחרים, כשעליו מוטלת המשימה הפשוטה ביותר שיכול אדם
לאחל לעצמו, והיא- לשבת בדממה על מדרכת אחד הרחובות כשהפחית
המיועדת לאיסוף הנדבות מונחת לפניו... ולקוות.
הוא התהפך שנית. ושלישית. ורביעית. בפעם המאתיים ושתים עשרה
החליט כי נמאס לו לספור והבין כי שנתו נדדה והלכה לה לבל
תחזור. בלית ברירה התיר לעיניו להיפקח ולא הוסיף עוד לכפות
עליהן חושך מציק. לפתע נוכח לגלות כי גוון השמים נעשה כחלחל
משהו, ולא נותר לו אלא להשלים עם העובדה כי הנה עולה ובא עוד
יום ישן, מצהיב, בעל שוליים דהויים וצפויים מראש. הוא התיישב
על מיטתו המאולתרת, השעין סנטרו על ברכיו וכרך את זרועותיו
סביב גופו, תוהה בינו לבין עצמו האם הוא עושה זאת כעת משום שקר
לו, או משום שחש צורך להעניק לעצמו חיבוק. מכל מקום, גופו היה
חסר תחושה כל כך, עד כי נאלץ להשתעל על מנת להוכיח לעצמו שהוא
אכן קיים. עדיין. לפתע הבחין בעכבר מת שהיה מוטל בסמוך אליו.
"משונה" חשב לעצמו, משום שמראה העכבר המת הגניב ללבו שמץ של
קנאה, כזו שהוא מרגיש כשהוא מביט למשל בזוג צעירים מאוהבים,
מאושרים, לבושים היטב ושבעים. לעיתים עשוי אחד מבני הזוג
להבחין בו, ואז בדרך כלל יקפא חיוכו, מבטו יתכרכם ויופנה לעבר
בן הזוג שיזדרז להנהן בהסכמה כשעל פניו נסוכה רצינות תהומית
וכל כולו אומר חמלה מהולה בשאט-נפש מוסווית היטב. אז יתקרב אחד
מהם בצעדים מהוססים שנועדו על מנת להוסיף נופך דרמטי וקורטוב
של רגישות לסיטואציה, ותוך מחווה עמוקה ישלשל מבין אצבעותיו
חצי שקל שינחת בפחית התרומות שלו תוך קרקוש עז ומלא בחשיבות
עצמית. ברגעים כאלו תתחלף לרוב תחושת הקנאה של שימי בתחושת כבס
וצורך תמוה משהו לראות את התורם הנדיב דורך על ערמה של צואת
כלבים מבלי שיבחין בכך... הוא המשיך להביט בגוויתו העלובה של
העכבר ולפתע נתקף דחף פתאומי למצוא ביניהם הבדל מהותי. כזה
שיסביר לו מה גורם לו בכל בוקר לקום ולכופף את גורלו כך שלא
יסיים באותה צורה, אחת ולתמיד. הוא חפר עמוק בנבכי מחשבתו,
ולבסוף הגיע למסקנה כי כל ההבדל הנ"ל מסתכם למעשה בשתי דקות,
18 שקלים, וטופס לוטו, בלעדיהם לא העביר שימי אף יום אחד
מימיו.
זה המקום לציין, כי תכונה נוספת שאפיינה את שימי, מלבד יכולתו
המופלאה לחשוב מחשבות מרחיקות לכת, היא העובדה כי במשך ארבעים
שנותיו כמקבץ נדבות, לא עבר יום אחד מבלי שמילא טופס לוטו.
הייתה זו עבורו מצווה אותה טרח למלא תוך חרדת קודש ערב ערב,
לאחר שוידא כי יש ברשותו 18 שקלים מ"הרווחים" של אותו יום.
לעיתים גבה ממנו מנהג מגונה זה, מחיר כבד, כגון וויתור על
ארוחת ערב, או בתקופות חלשות במיוחד, גם מספר ימים רצופים בהם
לא בא אוכל לפיו. התוצאה המקסימלית של הקרבה מסוג זה, הסתכמה
בלא יותר מכמה שקלים בהם היה זוכה שימי מדי כמה חודשים. אך לא
היה בכך  בכדי לגרום לשימי לנטוש את הרגלו. אותן שתי דקות בהן
שרבט שימי מספרים אקראיים על גבי הטופס, היוו עבורו את
התגלמותה של ההזדמנות שתשחרר אותו אחת ולתמיד מכבלי עוניו,
ותעניק לו חופש אינסופי ומוחלט שיבוא כתוצאה מהעברת 12 מליון
שקלים לחשבון הבנק שלו... בכסף זה יוכל למעשה לקנות את זכות
הקיום אליה ייחל כל חייו, והיא: האפשרות המינימלית להתקיים,לשם
שינוי, מתוך זכות ולא בחסד. בניגוד לקבצנים אחרים, כך שיער,
הוא עצמו מעולם לא השלים עם מצבו. "זה דבר שקבצנים למדו כבר
מזמן לשכוח" היה חוזר ואומר לעצמו "שפעם לכל אחד מהם הייתה
ההזדמנות לנהל את חייו שלא מתוך תלות ברגשי האשמה של האנשים
המוצלחים מהם." כיצד נראתה ההזדמנות הזו, טעמה, צבעיה, ריחה
וקולה, נשכחו כליל אף מלבו של שימי. הוא רק ידע בודאות שהיא אי
פעם חלפה לידו, חייכה לעומתו ונופפה לו בידה. וכעת נעוצות
עיניו של שימי באותם שמים מאכזבים, שמזכירים לו יום יום מה
יכול היה להיות שלו, או שמא לא נועד לו מעולם...
כך חלפו להן שעתיים של  דימדומי בוקר רוויי ריקנות, ושימי כבר
החל בהכנות לקראת יום עבודה חדש, שכללו בעיקר העברת פחית
התרומות מפינת משכבה הקבועה בלילה, מאחורי מיטתו, למקום משכנה
הקבוע ביום- למרגלותיו, ולמרגלותיהם של העוברים והשבים. באותו
בוקר הייתה הפחית ריקה לחלוטין, שכן היה זה עוד אחד מהימים
החלשים ההם, ושימי מצא את עצמו מהרהר בכך שלמעשה כבר יומיים לא
זכתה קיבתו בחברתו של מזון כלשהו. הוא החל מתענג  על השאלה מה
יקנה בשלושת השקלים הראשונים שינחתו בפחיתו, כשלפתע קטע את
הרהוריו קול נקישת עקבים שהחל מתגבר ומתקדם לעברו. במהרה
התווסף לנקישות ניחוח מתקתק ומרגיז של בושם ישן שזרק אותו
לשבריר השניה הרחק אל מחוזות ילדותו... לכשהתעשט, הביט מעליו
וראה כי הניחוח והעקבים שייכים לאישה בשנות השלושים המוקדמות
של חייה, שחלפה על פניו בחליפה מחוייטת וארנק דמוי עור שהשתלשל
מכתפה, וקרץ לו מאוד. הוא קרץ לארנק בחזרה והבין כי ייתכן
והמרחק בינו ובין לחמניה עסיסית הולך ומצטמצם, ולכן החליט
לנקוט בפעולה ששמר רק למקרי חירום. הוא החליט לפנות אליה.
-"סליחה... גבירתי.." הפליט תוך שיעול נבוך. הגברת הסתובבה
ונעצה בו מבט טרוד. שימי הבין כי עליו לרכך את הסיטואציה
ושירבב מבין שפתיו חיוך עגמומי שהסתבר כטעות, וכשנזכר כעבור
רגע בתגובתה ההיסטרית של ילדה בת שלוש לחיוכו זה בפעם האחרונה
שהשתמש בו, מחק אותו מיד מעל פרצופו.
- "תהיתי האם תוכלי אולי לתרום לי מעט..." ההבעות שהתחלפו על
פרצופה בזו אחר זו נעו בין הפתעה מוחלטת מכך שהעז לפנות אליה,
לבין עצבנות הולכת וגוברת. היא התקרבה לעברו ורקיעות עקביה
לבשו גוון מאיים. לבסוף נעצרה מעליו בדיוק כשכבר היה בטוח שהיא
מתכוונת לרמוס אותו.    
-"גם אני תהיתי לא מעט, אתה יודע?" שימי תלה בה מבט שואל.
"תהיתי מדוע קבצן משכיל כמוך שיודע להשתמש במילים כמו-
'תהיתי', לא הולך ללשכת הרווחה ומוצא לו עבודה!!" שימי הרגיש
כיצד גופו הולך ומצטמק, עד שנעשה נקודה קטנטנה וחסרת אונים.
-"אז אני מבין שאת לא מתכוונת לת..."
-"ממש לא. ועכשיו אם תסלח לי..." הפטירה ופנתה ממנו והלאה. רק
כשהייתה דמותה רחוקה דיו במורד הרחוב הרגיש שימי כי הוא חוזר
לגודלו הטבעי.  תוך זמן קצר גם החלו לצוץ במוחו תשובות שונות
ומשפטי מחץ מגוונים שהיה יכול לירות לעברה, אילו רק הייתה כרגע
בטווח יריה.  אך זוהי דרכם של מילים. כשבאמת זקוקים להן, הן
נעלמות כלא קיימות. מיותר לציין שמאורעות מעין אלו לא היו
חדשים כלל עבור שימי. הם אומנם לא קרו בתדירות גבוהה, אך
כשקרו, הטביעו את חותמן הצורב גם על נשמתו של הקבצן המנוסה
ביותר. ברגעים כאלו העדיף שימי ללגלג על כל יפי הנפש והצדקנים,
באומרו לעצמו כי במקום למצוא עבודה ולהשתעבד כל חייו למרותו של
איזה בוס מלוקק, לקרוע את עצמו במטלות מעיקות וכל זאת למען
תלוש משכורת זעום, כמוהם, הוא מעדיף לשבת על שפת המדרכה, למלא
כל יום טופס לוטו ולחכות שהמזל ימצא אותו, בצורת כמה מליוני
שקלים. אז היה מפליג בדמיונו במשך שאר שעות היום, ומצייר לעצמו
בוורוד את עתידו המונח לו אי שם במרחק של שמונה עשרה שקלים,
שתי דקות וטופס לוטו. הוא לא חסך מעצמו אף פרט, החל מטעמו
החמצמץ של הקוקטייל שיוגש לו בעודו משתזף על שפת הבריכה שבסמוך
לוילה שלו, וכלה בצבעי המפיות בחדר האוכל שעל ספינתו המפוארת.
ולכן, גם כשחיכו לו פעמיים בשבוע רגעי האכזבה בהם נוכח לגלות
כי גם הפעם טעה המזל ומכונת הכדורים שוב העלתה בגורל את
המספרים הלא נכונים, תמיד היה מתנחם בחושבו על החופש העצום
שמוכרח להגיע יום אחד. פשוט מוכרח. והנה, יושב לו שימי על שפת
המדרכה בבוקר ירושלמי קריר, ומרגיש משועבד מתמיד.
בעצם, לא מתמיד.

הייתה עוד פעם אחת בעברו, בה נזכר שימי כי חש את אותה תחושה
בדיוק. רק שאז לא יכול היה להגדיר אותה. היה זה ערב חורפי אחד,
לפני 15שנה, שנחרט בזיכרונו כמו תצלום ישן. הוא ישב אז באחת
מהסמטאות  הנידחות שהתפתלו לאורך העיר העתיקה. השעה הייתה שבע
בערב, אך הרחוב היה צונן וחשוך כאילו כבר אמצע הלילה. באותו
יום הצליח לאסוף בכובעו, שהוחלף זה מכבר בפחית מודרנית יותר,
17 שקלים.  הם הצטברו בכובעו בזה אחר זה, מורכבים  בעיקר
מעשרות אגורות וחצאי השקל, שהיו שייכים לפני כן לכמה אנשים
טובים באמת. הוא ספר אותם שוב ושוב וכל פעם נוכח לגלות מחדש כי
ספירה חוזרת ונשנית של כסף לא מעלה את ערכו. לרוע מזלו, הגשם
והצינה הבריחו את האנשים הטובים הרחק אל תוך בתיהם החמימים
והמוארים, ושימי סירב להשלים עם העובדה כי הולך לעבור עליו ערב
מבלי שימלא את טופס הלוטו שלו. הוא הביט סביבו, מנסה להעלות
בדעתו הקפואה פתרון לבעיה, ולבסוף החליט כי אולי יש בכל זאת
משהו באמירה הבלתי מבוססת  הגורסת כי "משנה מקום משנה מזל".
הוא החליט אפוא למצוא לו מקום חדש והחל תר אחריו ברחובות
ירושלים. לאחר שיטוט סרק של כחצי שעה, שמע לפתע יבבות חלושות
שהלכו וגברו ככל שהתקרב. הוא הבחין כי היבבות מתחלקות לשתיים:
אלו השייכות ככל הנראה לילדה קטנה, ואלו השייכות לאשה צעירה,
ככל הנראה אמה. שימי התקרב בצעדים נמרצים ונעמד בזווית אחד
הבתים, כך שהשתיים לא הבחינו בו. הוא ראה את האשה חובקת
בזרועותיה ילדה כבת חמש. שתיהן ישבו על קרטון ספוג מים והילדה
הייתה עטופה בסחבות רבות כך שרק רגליה וראשה הציצו מבעד להן.
לפתע פצחה הילדה בשיעול נוראי שפסק בפתאומיות כשראשה נשמט
לאחור. האם זעקה והחלה לסטור קלות על לחייה של בתה ולאמץ אותה
אל גופה לחלופין, כשקריאות נרגשות נמלטות מבעד לדמעותיה- "תום,
תום, קומי. תתעוררי מאמי... תום..!" שימי הביט במחזה שנגלה
לפניו אחוז אימה. לפתע התעטש בעוצמה כזו שגרמה לאם להרים את
מבטה מבתה המעולפת ולהסתכל היישר בעיניו .עיניה היו ירוקות
ומלאות תחינה -
"בבקשה... אדוני..."  ניסתה לחנוק את דמעותיה. "היא חולה
מאוד... פתאום משתעלת וקודחת מחום... " היא המשיכה בפרץ משפטים
שנקטעו על ידי משיכות אף רמות, ומתוכם הצליח לדלות שימי מילים
כמו- אין כסף, רופא, תרופה, עזרה... אז הצביעה באצבעה הגרומה
לעבר צלוחית מטבעות שלא היו מונחים בה יותר מחמישה שקלים.
בינתיים פתחה הבת את עיניה בשתיקה, נראה כי לא היה בה כוח
להיאבק. היא הביטה בעיניו של שימי בעיניים ירוקות צלולות
וטהורות בדיוק כמו של אמה. האם ליטפה את ראשה ושתיהן הביטו בו
בדממה. שימי היה אחוז שיתוק. הוא המשיך להתמקד באותן להבות
ירוקות והרגיש כיצד הן מלחכות אט אט את בשרו. המטבעות שבכיסו
החלו לדקור ולהכביד עליו באופן בלתי מוסבר, והוא חש את ידו
נטחבת אל תוך הכיס. האינסטינקט המידי שלו היה להוציא מיד את כל
כספו ולהניחו בצלוחית, אך לפתע נעצר.את מחשבתו לפת חזיון שנהג
תמיד להתגנב לתודעתו ברגעים קשים, בו הוא רואה את עצמו משווה
את טופס הלוטו שלו עם דף התוצאות ומגלה כי המספרים זהים
להחריד. כעת כבר השתלט עליו החזיון לחלוטין. הוא הוציא את ידו
מכיסו והחל להעלות במוחו מספרים שמשום מה נראו לו כעת יותר
מתמיד כמספרים הנכונים בהחלט. הוא חייב למהר ולרשום אותם על
הטופס... אך לפתע נזכר בבעיה שהביאה אותו לשם מלכתחילה- יש
ברשותו רק 17 שקלים. רק שקל אחד מפריד בינו ובין העושר
הנכסף... והנה, בין רגע הבחין שימי בפתרון מונח לנגד עיניו
במלוא הדרו. בתוך צלוחית. הוא חש סהרורי, ..העניין כבר מחוץ
לשליטתו. הוא הביט בעיניים הנעוצות בו, ושמע את עצמו אומר-
"מצטער, אין כסף..."  ואז רכן על ברכיו, והביט בילדה החיוורת.
"מה שמך?" שאל ברוך, ומבטו נע מעיניה לעבר צלוחית המטבעות.
"תום..." ענתה לו. זו הייתה הפעם הראשונה בה נתקל בשם מוזר
שכזה."'תום' מלשון תמימות, או מלשון סוף?" שאל אותה. שתיהן
שתקו. "תרגישי טוב, תום..." אמר ונשק לה על מצחה הקודח, כשבידו
האחת הוא אוחז בלחייה ובידו השניה אוסף אל בין אצבעותיו שקל
אחד מתוך הצלוחית שהוסתרה זה מכבר אל מאחורי גבו.
את מה שקרה מאוחר יותר כבר לא זכר שימי במדויק. הוא רק זכר
במעורפל מילוי טופס לוטו, ולאחריו לילה מקפיא ללא שינה, שעבר
עליו בבכי בלתי פוסק אל תוך כרית הסחבות שלו.

שקיעה זו של שימי בזיכרונות עגומים הסבה כנראה את מלוא תשומת
ליבו מפחית התרומות , משום שכשפנה להביט בה כעת, לאחר שחזר אל
המציאות, מצא בה 17 שקלים יותר ממה שהיו בה קודם לכן. הוא חייך
בינו לבין עצמו ותיאר לעצמו שאם ימשיך ככה...לפתע הבחין שימי
בזוג עיניים ירוקות וגדולות נעוצות בו. כיצד לא הבחין בה
קודם?הייתה זו ילדה כבת חמש שהביטה בו בהשתאות. היא אחזה בידה
שקל אחד והסתובבה כל כמה רגעים לעבר אמה שעמדה מאחוריה והבזיקה
לעברה חיוכים מעודדים. הילדה התקרבה אל שימי.
- "מה שמך?"  שאלה אותו. שימי פער את פיו. הוא השתנק, התבלבל,
ואחר כך בלע את רוקו. זמן כה רב עבר מאז הפעם האחרונה בה שאל
אותו מישהו לשמו.. לקח לו כמה רגעים להיזכר כיצד עונים על שאלה
כזאת. "אני שימי" ענה לה שימי לבסוף. "ואת?"
-"תום" ענתה לו וצחקה בלי שום סיבה. שימי הוכה בהלם פתאומי..
'זה לא ייתכן...' מלמל בחצי פה.. הוא הביט בעיניה שהיו בדיוק
בגובה עיניו שלו. הילדה צחקה שנית, הטילה את המטבע אל ידו
והסתלקה במרוצה מבוישת.
היה זה יום שלישי. כשגילה שימי מאוחר יותר באותו ערב כי הטופס
שלו הוא הטופס  הזוכה ב12 מליון שקלים, נחתה עליו התובנה כי זה
עתה זכה בחופש הנכסף לו חיכה כל ימיו. הוא קרע את הטופס
לגזרים, השליך אותם אל תעלת הביוב, והלך לקנות לו לחמניה
עסיסית.