היה זה ערב רגיל, חזרתי מהעבודה הביתה, השעה היתה 8 פלוס
מינוס. התנועה היתה דלילה אז הגברתי את המהירות (גם ככה אין פה
שוטרים). הערב היה יפה כזה, מלא כוכבים וריח שאחרי הגשם עמד
באוויר, ערב רומנטי שכזה, ולמרות שהכל היה מושלם היתה לי הרגשה
ששכחתי משהו, טוב זה בטח איזה פרט קטן חשבתי לעצמי בזמן
שהדלקתי ת'רדיו. שידרו תוכנית על איזו זמרת חדשה בשם אנדריה -
זה לא ממש עניין אותי. עכשיו לא היה אף אחד על הכביש חוץ ממני
אז הגברתי עוד את המהירות. התחלתי לעלות על ההר. איך אני שונא
את ההר הזה. כל פעם שאני נוסע פה יש לי הרגשה שאני ברכבת הרים.
הייתי כבר באמצע העליה כשהמחשבה ששכחתי משהו התחילה להטריד
אותי, אבל הדלקתי את הטייפ והפסקתי לחשוב על זה. בדרך למטה יש
סיבוב חד כזה שבו כולם מפחדים לנסוע אבל חייבים בלית ברירה,
ותמיד אני מוריד את המהירות כשאני מגיע אליו אבל לא הפעם.
כשהגעתי לסיבוב ניסיתי לבלום אבל לא ממש יצא לי, נכנסתי בכל
המהירות בגדר ועפתי דרכה מהצוק. מחשבה בודדה הבליחה בראשי
" פאקין אווופס".

התעוררתי במכונית אחרי כמה דקות, לא היה נראה לי שיש לי שברים
ורק כמה שריטות. יצאתי מהמכונית ושמתי לב ששום דבר לא כואב לי.
כנראה יצאתי מזה ממש בזול. הסתכלתי על המכונית. היא הייתה ממש
גמורה, גלגל פה, גלגל שם, השמשה הקדמית מרוסקת לגמרי, "סוכן
הביטוח שלי לא יאהב את זה," חשבתי לעצמי.
"וואו ממש הצלחת לכסח את המכוניית ש'ך,"
שמעתי מישהו אומר. הסתובבתי לראות מי זה. לפני עמד נער רזה,
אבל ממש רזה, כבן  15-16, לבוש רק בשחור -  כנראה והוא מאלו
שנקראים פריקים.
"כן נראה לי שכן," עניתי לו.
"טוב,טוב, עכשיו בואו איתי," אמר לי.
"מי אתה ולמה אני צריך ללכת איתך?"                          
         "יש לי הרבה שמות, אולי אפילו שמעת כמה מהם. אבל
הכי נפוץ זה מוות."
פתעום נזכרתי מה שכחתי. הייתי צריך ללכת למוסכניק שלי כדי
לבדוק את הבלמים.