תמיד אמרו לי שאני תחרותית בכל דבר, מנסה להשיג את הטוב ביותר
בכל תחום חוץ מלימודים. כן, בלימודים הייתי ממוצעת, לא היה
איכפת לי מבגרויות, ידעתי כבר מה אהיה בעתיד - ראש ממשלה
(ובשביל זה צריך רק להיות רמטכ"ל).
הייתי תחרותית אבל לא זכיתי באף תחרות בחי, ואם הייתי קרובה
לזכייה אז זה היה מקום ממוצע - באמצע. לא ראשון ולא אחרון אבל
הייתי תחרותית. כשהיו בחירות למועצת התלמידים נבחרתי וכשרצתי
לראש מועצת התלמידים ניצחתי ובאמת, המועצה פעלה הכי טוב שפעלה
מזה שנים - כן גם הייתי פרפקציוניסטית. יותר מידי הם אמרו לי,
הייתי חייבת שדברים יעשו  בצורה הכי טובה שנעשו ובאמת זה
הצליח, לפעמים.
אבל לימודים לא היו מעניינים אותי  הייתי מעדיפה להגיע למטרה
בלי להתאמץ כל כך, רק בלימודים זה היה כך. ניגנתי על גיטרה כבר
3 שנים וכשהייתי צריכה לעבוד אז הייתי מנגנת שירים שאני כבר
יודעת במקום מה שלמדתי - אבל את אלו ניגנתי בצורה מושלמת, יותר
טוב מהאומן שביצע אותם. ואם לא אז ברמה שלו בדיוק.
כתבתי עבודות על כולן קיבלתי 100 עגול, ציון מעולה. אבל
במבחנים הייתי מסתפקת ב70 ממוצע. תחרותית ופרפקציוניסטית אבל
לא מציאותית אמרו לי, אבל אני הייתי הכי מציאותית ! ידעתי מוות
מהו ומהי אהבה, חיים ושנאה, אושר וכאב ועצב עמוק - תחושות
שלכולם יש - אני מציאותית!
אבל לא האמינו לי ודיברו מאחורי גבי. כשכתבתי לתחרות כתיבה
והחברה הכי טובה שלי זכתה התעצבנתי כל כך ובסוף נשארתי לבד. רק
אני והמציאות המדומה שלי "אני לא תחרותית" רציתי לצעוק אבל
לשקר לא יכולתי. שנאתי את כולם וחלמתי את מותם כל יום תחרותי
אני, אה?!
זה מה שאמרתי כשירתי בעצמי ירייה בודדה וחשבתי " נראה אם מישהו
יוכל למצוא מוות יותר טוב משלי".