אחרי שהפסקתי לרקוד, התחלתי להשמין. אפילו לא חשבתי לשנות את
הרגלי האכילה שלי בגלל שכשאתה עוסק בפעילות ספורטיבית אתה יכול
לאכול כל מה שתרצה בלי להשמין. אל תבינו אותי לא נכון, לא
הייתי שמנה. אבל ברגע שהמכנסיים מידה 34 כבר לא עלו עליי
התחלתי להיבהל.

אני לא גבוהה במיוחד, אבל גם לא נמוכה. אני ילדה ממוצעת לכל
דבר. אני זוכרת שהתחלתי עם כל השטויות של הדיאטות והצמחונות
ישר אחרי שראיתי שאחותי מצליחה לרדת במשקל ככה. תמיד קינאתי
באחותי. 51 קילו שמשתרעים על 1.72 מטר, ממש דוגמנית.

בדרך כלל בטלוויזיה מראים סרטים על אנורקסיות ובולימיות כדי
שנראה את התוצאות ההרסניות של זה. אני אף פעם לא הזדעזעתי מזה.
להפך, תמיד הודהמתי מזה. הרזון תמיד נראה לי אצילי ויפה. אני
אפילו זוכרת טוב את הסרט שדרבן אותי להתחיל להקיא. זה היה סרט
על מתעמלת קרקע שהמאמן שלה הכריח אותה להוריד 5 קילו. אתם
ראיתם פעם מתעמלות קרקע??? יש להם את הגוף הכי מוצק והכי מדהים
בעולם!  וכמובן שהסרט דיבר על זה שהיא הופכת להיות בולימית.

בפעם הראשונה שהקאתי זה היה נורא. תנסו לדמיין ילדה שדוחפת
אצבעות לגרון וכלום לא יוצא. באחד הניסיונות הצלחתי. הריח. ריח
נוראי של אוכל ומיצי קיבה. אבל זה לא עצר אותי. המשכתי עם
עיניים דומעות ולצדי מגבת. עשיתי את זה. זה לא היה כל כך נורא.
לאט לאט התחלתי להתרגל לזה. אפילו במקומות ציבוריים הייתי
מקיאה. הייתי מחכה שאני יהיה לבד ונכנסת לתא ומקיאה. בבית ספר
חברות שלי צוחקות על אנשים כמוני שמקיאים. אני משתפת פעולה
כדיי שלא יידעו שאני מקיאה.

פעם אחת אחרי שיצאתי מהשירותים, אמא שלי באה ואמרה לי, שהיא
רוצה שאני אפסיק עם השטויות האלו. היא אמרה שאני עוד יהרוס לי
את כל מערכת העיכול. "עכשיו עומדות להתחיל הבגרויות ולא כדאי
לך להיות בבית חולים ולהפסיד אותן." הבנתי שהשארתי סימנים.
נהייתי זהירה יותר, לוקחת איתי מטהר אוויר.

כשמתחילות הסחרחורות זה מפחיד. מתרגלים לזה. זה כמו רכבת הרים
בתוך הראש. לאט לאט אפילו מתחילים ליהנות מזה. כשקמים לוקח זמן
להתייצב. אני יודעת שזה נורא כל העסק הזה. למה להיכנס לזה
בכלל? אבל לא משנה מה שיגידו, זה מצליח. אולי אני צריכה
להתאשפז כדיי להפסיק עם זה, אבל זה נותן כוח. זה נותן תחושת
שליטה בחיים שלך. ובנוסף, את לא מרגישה אשמה על זה שאכלת הרבה
לארוחת צוהריים.