יפה כמו תמיד, עם סרט בצבע התואם את בגדיה היה קשור לה בסוף
צמתה. עדינה היתה שקטה ופניה כפני מלאך.
יפה כמו תמיד, כל יום היתה היא מגיעה בשש חמישים וחמש אל התחנה
שממנה אספתי אותה תמיד.
נגשת היא בשקט אל הספסל האחרון מתישבת בו ולא זזה. כל יום במשך
שש שנים עולה היא בשעה שבע אל האוטובוס שלי, ואל הספסל האחרון
הקבוע ואהוב שלה היא נגשת ומתישבת. היתה היא יורדת בתחנה
העשירית מול הסופר פארם. פעם אחת כאשר עלתה ומבטינו נפגשו
העזתי לשאול על הספסל האחרון. והיא הביטה בי חייכה לקחה את
הכרטיסיה, והמשיכה בדרכה הקבועה אל הספסל האחרון ששייך רק לה.
שש שנים עברו מאז הפעם הראשונה שהיא עלתה אל האוטובוס שלי. שש
שנים מאז שהספסל האחרון היה רק שלה.
שש שנים ושבוע, והיא לא הופיעה.
בעיתון של היום שאחרי אתמול, שהיה יום קשה. הופיעה תמונתה עם
עוד עשרה נוספים שניספו ביום של אתמול בפיגוע ההתאבדות.
בת-חן היה שמה, ובת עשרים ושלוש שנים.
יפה מתמיד, אם הצמה והסרט, פניה כפני מלאך תמונתה התנוססה על
גבי העמוד הראשי. והיום היום שאחרי והספסל שהיה רק שלה יתום
הוא.