סגרתי את הדלת, והתישבתי על המיטה.הדמעות יוצאות והנשמה לא
מעקלת המחשבות רצות.
זה היה הוא והוא היה איתה, והיא היתה איתו, חבוקים.
מבט ועוד מבט, חום נגיעה,אש עולה ומציפה  בלי סוף.פניו פניה,
פיו קרב אל פיה ו... .  
בלתי נמנע.איני רוצה לדעת מה קרה בהמשך.
הינה עכשיו היא דופקת על דלתי, לענות? לתשובה היא לא חיכתה,
היא נכנסה מחוייכת. נתתי בה מבט והיא בי, וחיוכה נמוג.
היא התישבה לידי הניחה את ידה על כתפי, לפני שפצתה את פיה
התחלתי לצעוק לעברה. צעקתי בלי לשלוט על פי.כל מה שהיה בליבי
מאז מותו של אבא,אמרתי.
כל אותו הזמן היא ישבה והביטה בי בלי לומר דבר.
שתקה כאילו הבינה והאמינה שאני צודקת. נעמדתי מולה תפסתי בשתי
ידי וצרחתי די! .
היא בשתיקה שלה,אך נדמה שצעקתי האחרונה שברה אותה,מעיינה החלו
לזרום הדמעות. הדמעות שאלהם יחלתי.
היא הרקינה את ראשה מחתה את דמעותיה, ויצאה.
לילה-עכשיו אני שכובה במיטתי,מחשבות.
לא העזתי לצאת פחדתי מהמבוכה,המבטים ביני לבינה.נרדמתי.
שבע בוקר-אמא את הבית יצאה.המשמרת שלה מתחילה בחמש ורבע בימי
רביעי.
החלטתי שהיום לבית הספר, אני לא הולכת. אני חייבת לפצות את אמא
על אתמול. נרדמתי.
התעוררתי בשנית בתשע.תכננתי בראשי את יומי. אמבטיה קניות,
והכנות לארוחה של סליחה מאמא.
קמתי מהמיטה, נעלתי את נעלי הבית הכחולות שאמא קנתה לי במתנה.
על הריצפה  ליד דלתי היה מונח מעטפה עם שמי. הרמתי זה היה מכתב
מאמא. היא בקשה סליחה על שלא היתה מספיק תומכת וחמה, סליחה על
שלא היתה מספיק אוהבת דיה. סליחה על כל מה שעשתה, ועל מה שלא
עשתה . ובעיקר סליחה על ההוא. הנחתי את המכתב. נכנסתי למקלחת
התפשטתי, פתחתי את הברזים וכמוהם,עייני.
בכיתי.