מלבד המידע אשר ניתן לי, קיבלתי מידע על המצב בכוכב לכת זה
ממקורות לא מהימנים ביותר. אלפים של סרטים מלפני איחוד האנושות
סיפרו על מלחמה גרעינית. אולי אף יותר מאלפים. אמנם סרטים אלה
לא בלטו באמת, מלבד יחידות, אולי, וקשה היה להבין מה המצב
בכוכב לכת זה, מה גם שבכל הסרטים הללו דובר על כדור הארץ או על
מושבות מדומות שלו - לא קיימות, כמובן. ברור שלא בניתי בדמיוני
את כוכב הלכת רק על פי הסרטים הללו. הם רק עזרו מעט. מה גם
שהתקיים במקום גורם נוסף, אשר לא נכלל באף אחד מהסרטים הללו.
ובכן, את הגורם הנוסף הזה אכן היה עלי לחקור.
מכל מקום - המצב בכוכב הלכת אכן היה עגום. בכוכב הלכת הייתה
יבשה גדולה אחת, אשר השתרעה על כרבע משטח כוכב הלכת, ועל הששית
משטחו השתרעה יבשת נוספת. על 7/12 - השטח הנותר - השתרעו ימים
ואוקיינוסים. החיים, אמנם, התקיימו רק על היבשת הגדולה. היבשת
הקטנה יותר היתה מכרה אחד גדול של חומר - לא מובן עדיין, אך
ברור כי רדיואקטיבי - אשר היוה את המפתח לכל התעשיה בכוכב
הלכת. לפי ידיעתנו, לא היו עליה חיים, אך מכיוון שמכרות פותחו
רק על חלק קטן של היבשת, ואנו עצמנו לא עקבנו אחריה ביסודיות,
ייתכן כי בחלק מהמקומות נמצאות מוטציות של צמחים ובעלי חיים.
ביבשת המאוכלסת המצב היה בערך כזה: החלק הצפוני היה גדוש
במדינות קטנטנות, ואילו בחלק הדרומי התקיימו מספר מדינות קטנות
ומדינה גדולה אחת, אורטרן (Ortren) שמה. לפני כעשרים שנה חלק
מהארצות בצפון התאחדו למדינה גדולה נוספת, קנדאה (Kandagh)
שמה, וכך נוצרו שתי מדינות גדולות במרכז והרבה קטנות בסמוך
לחופים הקרים. רוב השטחים ביבשת הקטנה היו שייכים לאורטרן,
ומובן שקנדאה רצתה לתפוס אותם ולקבל כמה מהמכרות יקרי הערך.
הארץ - אשר אוחדה בידי מנהיג אכזר, ושריה אף פעם לא היו בעלי
כישרונות דיפלומטיים - מבלי לחשוב פעמיים, פתחה במלחמה.
גרעינית, מן הסתם. בעצם, לחלקה הגרעיני לא הגיע העניין במהרה.
המלחמה התחילה כמלחמה קרה, מלחמת נישוק. משום שכלכלתה של קנדאה
לא הייתה חזקה מספיק בכדי לספק נשק בכמויות גדולות, אלא רק
לפתחו - ושרי אורטרן לא ידעו שהאב טיפוס הקטלני שראו, הינו
היחיד מסוגו, וקנדאה לא תוכל לעשות צבא של כאלו.
אמנם לבסוף הכלכלה של קנדאה קרסה כלל, משום שאפילו אדי
טיפוס צורכים כסף רב, והחלה המלחמה הגרעינית. בעקבותיה שתי
המדינות נכחדו כליל, ושאריהן הצטרכו לנוע לעבר הקטבים. הם דחפו
את המדינות הקטנות משטחן בקלות - צבא מדינות אלו היה חלש אף
מצבא קנדאה. רוב המדינות הללו נמחקו מעל פני העולם כלל, חלקן
נמצאו במצב של אוטונומיות אצל המדינות הגדולות. כך העולם הזה
התחלק לו לשתי מדינות גדולות, החצויות בישימון רדיואקטיבי.
הגורם הנוסף עליו דיברתי אינו נעים. ככלות הכל, כלכלתה של
קנדאה קרסה לגמרי. מכרות החומר היקר עדיין היו בשליטתה של
אורטרן. המצב היה קרוב למלחמה חוזרת. והנה בקנדאה קמה לה אגודה
כלשהי, אשר אכן - כפי הנראה - טענה כי יש לפתוח במלחמה חוזרת,
וכל עם קנדאה (לא מהמדינות הכבושות, כוונתי) קם לעזרת האגודה.
לפי נסיון קיים, גורם שכזה יכול להיות מאד לא נעים ובעיתי.
משימתנו הייתה לחקור את העניין הזה.
(4:10) 10.04.2302
הספינה עיצבה לעצמה את מסלול ההקפה שלה סביב כוכב הלכת ושטה
לה באיטיות מסביבו. כשהספינה הייתה מעל אזור הנחיתה שלנו,
סטיבן לחץ על מספר מקשים מהבהבים על לוח הבקרה, ולאחר שסיים את
מלאכתו, פנה אלי, סימן לי בידו ופנה לתא השיגור. הלכתי לחדר
המכונות, הערתי את קסנדרה משנתה - שעה לאחר שהאכלנו אותה היא
נרדמה, שוכבת על מספר ארגזים, שהיו חמימים מקרבת המנוע. היא
פיהקה, ואחר שהבינה היכן נמצאת, רמה במהירות והביטה עלי במבט
שואל.
"נוחתים," עניתי על שאלתה שלא שאלה בקול.
היא הנהנה והסתובבה לאחור. לאחר כמה שניות של מחשבה וחיפוש
אחר משהו לא מובן משכה בכתפיה ופנתה אלי.
"מה חיפשת?"
"אני? אני - הו, לא. דבר. דבר..."
הבטתי עליה במבט חשדני.
"שכחתי שישנת לבושה..."
משכתי בכתפי, לקחתי אותה בידה והובלתי אותה לתא השיגור.
נכנסנו לתא הקטן, שלמזלנו - או, ליתר דיוק, למזלה של קסנדרה -
כלל כיסא חירום. בעודי מתיישב בכיסא הגדול וחוגר חגורות העור
העבות, חשבתי שאותה מפלגה למחצה,ששלחה את קסנדרה, לא חשבה
במיוחד על הדרכים בהן היא תבצע את משימתה, וגם קסנדרה עצמה לא
טרחה לעשות זאת. אילו החגורות היו מאפשרות לי למשוך בכתפיים,
הייתי עושה זאת. אבל מכיוון שהן לא איפשרו, משכתי בכתפיי
במוחי, נרגעתי והנחתי לסטיבן לעשות את מלאכתו עם לוח הבקרה.
לפתע נשמע מעלי קול. זמזום מעצבן, כאילו ריחפה שם דבורה.
הדבורה החלה לגדול, עד שהגיעה לממדים של כדור טניס, ואז החלה
לרדת. היא עפה במהירות עצומה למטה והשתכנה היכנשהו מתחת
לרגליי, תחת שכבות הברזל העבות. התא כולו החל לרעוד, ושמעתי את
נקישת המתכת במתכת מלמעלה, שאמרה כי התא נותק מספינת האם. לפתע
התא קפץ, והרגשתי כי הוא נופל. הדבורה נמעכה עם הקפיצה, והקול
היחיד שנשמע היה שריקה עזה.
סטיבן נחת לתוך כסאו ראיתי על לוח הבקרה מסך קטן, שעליו
הבהבה האות "G". לידה היה מספר מתחלף מדי פעם: 1.5, 2, 2.5, 3,
3.5... השריקה נרגעה. הגענו לטרופוספרה. לפתע התא נטה על צדו,
התיצב והאט. המצנחים נפתחו. נשמעה חריקה מתכתית שבישרה כי רגלי
הנחיתה כבר בחוץ. לאחר כמה שניות התא נחבט בארץ.
החגורות נותקו, ובשריקה נמשכו חזרה לסדקים בצדי הכיסא. הכל
נראה כשורה. סטיבן קם מכיסאו ופנה ללוח הבקרה לבדוק דבר-מה.
לפתי משהו קרה. החלון בצד התא נסגר - בדיוק כשרציתי לראות
את מראה המקום. המנורות כבו כולן, ותא השיגור החשיך. רק המקשים
והמסכים על לוח הבקרה הבהבו בשלל צבעים והשוו לתא מראה חשוך
עוד יותר, כמדומה. שמעתי את קסנדרה אומרת דבר-מה, אך אוזניי
צלצלו מעצם הירידה המהירה, ולא שמעתי מה בדיוק אמרה.
הבנתי מה קורה: עצם כלשהו מתקרב לספינה.
סטיבן רכן מעל לוח הבקרה בשנית והחל להתעסק עמו. מסך גדול
על הקיר מעלי, שהיה שחור רק לפני שנייה, נדלק. הוא היה לבן
בתחילה, אבל לאחר מכן בצבצו קוים כהים על הרקע הלבן, עד
שהופיעה תמונה.
על הדשא השרוף על ידי המנועים עמד איש. האיש לבש חולצה לבנה
נקייה מכופתרת ומכנסיים לבנות. אמנם שרוולי החולצה, החל
מהמרפק, היו שחורים, ובינם לבין הלבן הפריד פס אדום דק. בצד
שמאל של החולצה התנוסס סמל: משולש שחור, ובתוכו שני עיגולים -
אחד אפור גדול מלמעלה, ומלמטה עיגול קטן יותר, לבן, המסתיר את
האפור בחלקו. ציור זה דמה להבזק אור בעדשת המצלמה. זה היה כאן
"סימן הלילה" - זהה לציור חצי הגורן הלבן שלנו. האיש שעמד
מבחוץ, לוטש בתא השיגור השרוף, השחור והגלילי מבט חשדני, וברור
שלא מבחין במצלמה הנסתרת, אשר הותקנה מעל הדלת, - האיש הזה היה
דומה מאוד לבן אדם.
החלון נפתח, אמנם האיש לא הבחין בו.
השעה הייתה לקראת ערב בכוכב הלכת הזה. השמש לא נראתה מעבר
לחלון בתחילה, אך אז צדו השמאלי הואר באור צהוב, והשמש הופיעה.
בהתחלה החלון כולו הפך ללבן צורב, ואז גם כל התא, אבל אז הכל
חזר לקדמותו. מצמצתי, ועיגולים ססגוניים ריצדו מול עיניי.
"אני פותח את הדלת," אמר סטיבן.
קסנדרה קמה, נדחקה בין שני הכיסאות ונעמדה ליד אחיה. קמתי
במהירות, ולפתע הרגשתי טוב מאוד שלאוויר יש משקל, ורב מאוד.
ראייתי נטשטשה, וצנחתי חזרה לכיסא. לקחתי נשימה עמוקה וקמתי
שוב, הפעם באיטיות.
סטיבן לחץ על מקשים נוספים, ויד המתכת, שנמשכה מהתקרה אל
הדלת באלכסון, התקפלה במרכזה. דלת המתכת - כ-30 ס"מ עוביה -
זזה ממקומה באיטיות.
העפתי מבט חטוף לעבר המסך - האיש במדים הלבנים שלח מבט
מודאג וחשדני לעבר הדלת הנפתחת וצעד אחורה. הדלת נפתחה לגמרי.
צעדנו החוצה.
היממה כאן הייתה כה קצרה - 13 שעות, סך הכל - עד כי עיניי,
המורגלות ליממת כדור הארץ, הבחינו ממש בתנועתה של השמש בשמיים,
מימינו של האיש. כשיצאנו מהתא, האיש צעד צעד נוסף לאחור, החווה
בידו הימנית תנועה מלבו והלאה, הצידה, ולאחר זאת קפץ את ידו
לאגרוף, קירב אותה למותנו והירפה אותה שוב - חזר לעמידת הדום
שלו. שלושתנו, שכבר עמדנו על הדשא האפור המפצפץ ומתפורר תחת כל
משב רוח, החוונו את אותה התנועה עצמה, לאחר שמכונת התרגום
שהייתה צמודה לחגורתי הסבירה כי זה אומר משהו כמו "שלום".
האיש הוסיף משהו בקול רם, והמכונה הסבירה לנו, שמדובר,
כנראה, במשהו פוליטי, וכלולים במשפט מושגים מסויימים שאין
ביכולתה לתרגם, אך כעקרון, גם זה תורגם לנו כ-"שלום." חזרנו
אחריו, אף כי לא באותה ההתלהבות כמוהו. האיש נרגע, כמדומה.
מבטו החשדני נותר, אמנם, אך היה חשדני פחות; והמתיחות שהיוותה
לגופו מראה של מיתר נעלמה. לפתע פתאום הוא צמצם את עיניו, וצעד
כמה צעדים לעברנו. הוא שלך ידו לעבר החגורה שלי, ותלש את מכונת
התרגום.
"לכל הרוחות," סיננתי בין שיניי. "סטיבן, יש לך אחת
נוספת?"
"אמנם כן," לחש סטיבן, "אך אין בה את השפה - היא תצטרך
ללמוד מחדש..."
סטיבן צעד קדימה, והחווה בידיו סימנים, אשר היו אמורים
להסביר את מצבנו: שנדדנו הרבה זמן, שאנו אנשי צבא סמויים של
קנדאה, שריגלנו באורתרן - את שפת הסימנים המורכבת והמסובכת
לימדו את כל המפקחים - ושאר פטפוטים.
האיש הביט ב"נאום" זה בסבלנות ניכרת, ולאחר זאת הגה מלה
כלשהי, אשר לא הבנתי האם הייתה זו שאלה או הצהרה, והשתתק. הוא
חיכה לדבר מה - לתשובה, כנראה.
סטיבן היה נבוך. הוא הביט עלי במבט חסר אונים והפנה מבטו
שוב לאיש במדים הלבנים. פתחתי באותו ה"נאום" עצמו, אבל האיש
השתיק אותי כבר בתחילתו באותה ההצהרה. לאחר דקת דומייה נוספת
האיש פתח לדבר.
משהו צפצף. הבטתי לעבר חגורתו של סטיבן. שם הייתה תלויה
קופסא שחורה קטנה עם פסים לבנים לרוחבה. זה היה המתורגמן שלו;
הוא היה קטן יותר, וקשה יותר להבחנה - אם לא הייתי מצפה
לראותו, לא הייתי מבחין בו - אמנם הוא היה כעת בשלב למידה:
בדומה לתינוק, הוא הקשיב לכל הדיבורים סביבו, צילם את מה
שקורה, ולמד כך את השפה. מובן שבניגוד לתינוק, המכשיר לא היה
זקוק לכמה שנים כדי ללמוד, ותוך כשבוע נוכל להבין את השפה די
טוב. אמנם עכשיו המכשיר עוד לא יכל לעשות דבר.
לאחר שסיים את דיבורו, ולאחר שווידא שאנו לא עונים, האיש
שלח יד אל חגורתו, שלף ממנה אקדח וכיון אותו על סטיבן. שנינו,
באותה השנייה עצמה, שלפנו את נשקנו. האיש חייך בעורמה ושרק.
מאחורי סלע גבוה, משמאל לתא השיגור, יצאו כ-10 אנשים חמושים,
מכוונים את אקדחיהם אלינו. מאחורי גבוהות וסלעים נוספים באזור
יצאו עוד עשרה. "מענין, מתי הספיקו להגיע?" חשבתי. אמנם לא היה
לי זמן רב לחשוב. האנשים ניגשו אלינו, תפסו אותנו בזרועותינו
והובילו אותנו לאנשהו.
התחלה טובה... אנו משתלבים ממש טוב בקהילה המקומית, אי-
אפשר היה לצפות להזדמנות טובה מזו...
(15:10 זמן כדה"צ / 6:20 זמן מקומי) 11.04.2302
ההכרה חזרה אלי בכאב ובאי-רצון. את עיניי פקחתי זמן רב לאחר
שהתאוששתי. אמנם ברגע שעשיתי זאת, הצטערתי על כך. שכבתי בחדר
קטן ועגום, בעל קירות אפורים מתקלפים, מכוסים בקורי עכביש
מנצנצים, אשר בעליהם נמצאו בו בקום. לאחר מאמצים רבים הצלחתי
לסובב את ראשי כדי ס"מ, ושערה של קסנדרה, שהיה עכשיו אפור מרוב
לכלוך, נתקע באפי, בעקבות משב רוח, אשר פרץ מחלון מלבני קטן
ומסורג, בגובה של מטר בערך מעל פני האדמה בקיר העגום משמאלי.
התעטשתי.
שמעתי את קולה של קסנדרה ממלמל דבר-מה, ולאחר זאת את אנקת
הכאב שלה. היא הפנתה באיטיות את פניה אלי, וראיתי שהן היו
מלאות בשריטות וחבורות. ממבטה הסקתי ששלי לא נראו טוב יותר.
כשחשבתי על כך, אכן הבחנתי בכאב בראשי ובלחיי, אמנם הכאב הזה
מיד נעלם מבעד לכאב אחר - ברגלי הימנית ובגבי - ברגע שניסיתי
לקום; ואכן ניסיתי, למען להבין טוב יותר, היכן, לכל הרוחות,
אני נמצא. נפלתי בזוית שונה מהזאת שבה שכבתי, וראיתי את סטיבן
הזוחל לכיווננו. כנראה מצבו היה טוב משלי.
"איפה... אנחנו?" שמעתי את קסנדרה לוחשת לידי.
סטיבן התעטש מרוב האבק ומשך בכתפיו. הוא הביט עלי, ופניו
החמירו. הוא העביר מבטו לרגלי, והן החמירו עוד יותר.
"שבורה..." התעטש הוא. "כנראה שבורה..."
"מה קרה?" שאלה קסנדרה.
זכרתי שנשקנו נלקח, ונותרנו חסרי אונים. זכרתי במעומם
רחובות עגומים, גדושים באנשים מלוכלכים, דלים, רזים עד כי
צלעותיהם בצבצו מעבר לקרעי חולצות ישנות. אמנם ברגע שעברנו
לידם - מלווים באנשים לבושי המדים, חבולים ומוכים - קמו האנשים
הללו, הלא בריאים למראה, ופניהם העצובים נמלאו אושר. הם צעקו
משהו והחוו את התנועות של האיש במדים - הצמידו את היד הימנית
ללב, הרחיקו אותה הצידה והצמידוה למותן. חלקם , אלה שצהלו ביתר
עוז, אף זרקו לעברנו אבנים וחול, ירקו, ואלה שהצליחו לעקוף את
החיילים, בירכו אותנו באגרוף. ירד הלילה, והמשכנו את הליכתנו
תחת אור שני ירחיו של כוכב הלכת. הבתים, מהם הציצו האנשים,
בדומה לכלבים, היו דומים לבעליהם - עגומים, מאובקים ומתקלפים.
לאחר מחשבה נוספת, הבנתי שלא כל האנשים ששו בהתקרבותנו. חלקם,
גם כן רזים, מלוכלכים ולא בריאים, רצו לבתיהם, סגרו דלתות
וחלונות, הביטו בנו בבהלה ניכרת. את חלקם האנשים במדים תפסו
ומשכו יחד איתנו. כששלחתי מבטי לצד הרחוק של החדר, הבחנתי כי
חלק מהאנשים הללו יושבים שם, מכונסים בעצמם ובבגדיהם, ראשיהם
תחובים עמוק בתוך צעיפים מלוכלכים, שולחים אלינו מפעם לפעם
מבטים של שנאה גלויה, כאילו היינו אלה אנחנו שהבאנו אותם לכאן.
"אנחנו בכלא, כנראה," צרד סטיבן.
"למה?" נאנקתי.
"מי יודע?" הוא משך בכתפיו. "אתה יודע בדיוק כמוני שזה לא
נכלל בתוכנית - המקומיים היו אמורים להבין את דברינו מלאי
החוכמה, או, במקרה הגרוע ביותר, למשוך בכתפיהם ולשלוח אותנו
לדרכנו..."
מהצד האחר של החדר נשמעה לחישה נוקבת. הרמתי את עיניי
וראיתי איש עטוף בגדים - יותר ממה שראיתי אצל כל אחד אחר -
מרים אצבע לפיו ומביט עלינו בכעס.
"רוצים שנהיה בשקט..." אמרתי.
"קר לו, למסכן..." אמרה קסנדרה. היא התרוממה מעט.
"אם למישהו פה קר, אז לכל השאר. לאיש הזה יש הכי הרבה בגדים
מכולם," הערתי.
קסנדרה פשטה את מעילה.
"עכשיו לך יהיה קר," אמר סטיבן והתיישב, נשען על הקיר.
היא החוותה תנועה של "מה זה משנה" וזרקה את המעיל לעבר
חבורת אנשים,אשר ישבה בפינה, במרחק של כשני מטרים מאיתנו.
האנשים הביטו לרגע במעיל בתמיהה, למשך רגע נוסף הביטו בתמיהה
בקסנדרה, ואז תפסו את המעיל ופתחו למשוך, כל אחד לכיוונו. הם
קרעו את אחד השרוולים ותלשו את הריץ'-רץ', אך לאחר שהוברר להם
כי מעבר לזאת אין ביכולתם לעשות כבר, הצטופפו לגוש חסר צורה
אחד תחת המעיל, ומצדדיו בצבצו רק ידיים ורגליים.
קסנדרה זחלה לכיוונו של סטיבן, פתחה את מעילו שלו ומשכה
אותו, כך שיספיק לשניהם. סטיבן הביט עליה במבט של "אמרתי לך,"
אמנם עזר לה במעשיה והתקרב אליה עוד.
שיניתי תנוחה באנקה, והוקל לי, כך ששינה טרופה ירדה עלי.
(7:30 / 16:20) 11.04.2302
צרחה רמה העירה אותי. פקחתי באחת את עיניי והבטתי להכיוון
ממנו נשמעה הצרחה - לעבר הדלת.
ראשי הזכיר לי על קיומו בכאב עז, אבל באותו רגע רציתי לוודא
רק מה מקור הצרחה. הצרחה נשמעה שוב, ממושכת ורמה יותר. ראיתי
את סטיבן תולש מהחלון המסורג ליד הדלת את המתרגם הלומד, שהקשיב
שם לוויכוחי השומרים מבחוץ - אם השערתו של סטיבן בקשר לכלא
נכונה, הרי שיהיו מבחוץ שומרים. המכשיר צפצף, כמו נפרד לשלום
מסורגי המתכת, ונעלם בחגורתו של סטיבן. ראיתי שאחד מהאנשים
שהיו בחדר חסר - היה זה האיש בעל הבגדים הרבים.
נשמעה צרחה נוספת, קול עמום של ירייה, והצרחה נפסקה באחת.
"למה?" שמעתי את קולה של קסנדרה. "מה הוא עשה?"
"אני חושב שנגלה זאת בקרוב," השתעל סטיבן, אשר הבחנתי כי
חולצתו, תחת המעיל, מוכתמת בדם באזור החזה. קיוויתי שהפצע אינו
גדול. "כשהמתרגם יוכל לתרגם - בעוד יומיים, לדעתי - נוכל להבין
את דברי השומרים."
"אבל אומרים שזה לוקח שבוע."
"עם רמת המשכל והשפה העשירה של שומר כלא ממוצע, לא נצטרך
לחכות כל כך הרבה זמן..."
הדלת נפתחה בחריקה, ושני אנשים במדים התפרצו פנימה -
שומרים, כנראה. הם צרחו משהו. המתרגם פלט: "יכול" ו"לעבוד."
האנשים העטופים בגדים מלמלו חרש משהו, אשר תורגם כ"כן."
"הנה," אמרתי. "משהו כבר מובן. השומרים רוצים מהם שהם
יעבדו. אולי האיש בבגדים הרבים... הממ... לא רצה..."
"בגלל זה הרגו אותו?!" התפרצה קסנדרה.
"שקט!" לחש סטיבן לחישה נוקבת.
השומרים ניגשו לאנשים היושבים בפינה. אחד השומרים תפס בידיו
שניים מהם והקים אותם על רגליהם בגסות. האחרים קמו בעצמם. שומר
אחר ניגש אלינו והכה בי במגפו. נאנקתי. הוא צרח משהו, והמתרגם
פלט: "לעבוד" ו"צריך." אמרתי "כן," והמתרגם עשה את עבודתו.
השומר תפס אותי והקים אותי במהירות. גנחתי והשענתי את ידי
על הקיר. השומר הביט על רגלי.
"לא," הודיע לי המתרגם לאחר שהקשיב לאיש.
השומר הורה על סטיבן ועל קסנדרה. "אתם... יכול!.." הם קמו
בכניעה ושלחו אלי מבט מלא צער. השומר הוביל אותי לעבר הדלת
ונעצר לרגע, כדי להמריץ את קסנדרה בבעיטה. חבל שאין לנו נשק,
חשבתי. ולפתע הבנתי: הם החרימו רק את מה שזיהו כנשק; הרי
כשחיפשו, את המתרגם הקטן - השני - שהיה על חגורתו של סטיבן
השאירו לנו. ומה עוד?
אכן התגלה, כעבור שניה, שאת משלה העצבים - מכשיר הגורם
לעצבים להודיע למוח על כאב עז, אך לא פוגע פיזית - נמצא באחד
מכיסי המעיל. השומר התעלף מרוב הכאב ונפל בפינה אחרת, ריקה,
קורע עם נפילתו סבך של קורי עכביש כסופים.
צלעתי החוצה, שומר לעצמי אנקת כאב. כנראה, רגלי לא שבורה
בכל זאת. אולי סדוקה מעט. חבל שאין לנו כאן איזה קרש עם
תחבושות בסביבה... מצד שני - רגל חבושה הייתה מושכת תשומת לבו
של כל שומר - אשר, כנראה, היו חיילים של הצבא המקומי - מה שהיה
מביא, ללא ספק, להריגתי. עמד שם שומר נוסף. הוא הביט עלי.
"אתה... לעבוד?.."
"כן."
הוא משך בכתפיו ופנה להוביל אותנו למקום עבודתנו, חושב,
כנראה, שאם השומר בפנים החליט כי אני מסוגל לעבוד, אז היו לו
סיבות לכך.
לחשתי לסטיבן, בעוד אנו הולכים, כי חלק מהנשקים שלנו עדיין
בידנו.
(8:00 / 16:50) 11.04.2302
הלכנו כחצי שעה. זמן מה הלכנו במסדרונותיו המתפתלים של בית
הכלא, הגדוש בתאים, אשר דלתותיהם נראו לעינינו מצדיו של
המסדרון. לאחר זאת יצאנו לדמדומי היום. השמש לא נראתה מעלינו
כלל. ענן בודד, שנפרד מלהקת ענני סערה - אשר נראתה לעתים
רחוקות, כשהרוח קרעה אותו ועשתה בו חורים - צנח לתוך העיר, ולא
ניתן היה לראות דבר מעבר לקצות אצבעותיה של ידך הפרושה.
אף אחד לא העז לנסות לברוח, כי השומר הביט תמיד לעברנו,
ונראה כאילו הוא רואה את כל שלושתנו ביחד. אמנם לאחר כמה דקות
של הליכה בתוך הענן, השומר קשר אותנו בחבל ומנע כל יכולת
לברוח.
הוא הוביל אותנו לתחנת רכבת עגומה. מהענן ירד גשם חלש, שכעת
התחזק. הגשם ניתז מהקירות המתקלפים, גלש לביובים מכוסים ברשתות
ברזל חלולות. המים שטפו את הלכלוך מהקירות המטונפים, והפכו
אפורים וחומים בהגיעם לקרקע.
ניגשנו לרכבת ארוכה, אשר עמדה על הפסים לפנינו, יחידה בכל
החלק הזה של התחנה. הפסים כאן לא נראו כסולם, אלא כאמבט ישן
נושן עם דפנות נמוכים. המים ירדו מהדפנות בדומה לראשנים
השוחים במים, על גבי המתכת, ונקוו בתחתית. השומר דחף אותנו
בגסות לתוך קרון גדול וסגר אחרינו דלת הזזה בחריקה ונקישה.
השתרר חושך, אמנם דרך סדק בתקרה, יחד עם מים וקור, הגיע גם
מעט אור. לאחר שעינינו התרגלו לחושך - או, לפחות, עיניי -
ראיתי שבקרון, חוץ מאיתנו, ישבו עוד הרבה אנשים, כמו האלה
מהכלא. הללו לא הביטו עלינו בכעס ושנאה, אך גם לא בסימפטיה.
בעצם, הם לא הביטו בנו כלל, וכשהביטו, מבטם היה אדיש, או עצוב
עד מאוד, ולא ניתן היה להבין את יחסם כלפינו.
משהו חרק מאחורי הקיר עליו נחתתי בעייפות, חרק שנית, נקש,
והרכבת זעה ממקומה. הגלגלים נקשו בתחילה, ואז פתחו להחליק על
הפסים מתחת (אם לאמבט נמוך ומטונף אפשר לקרוא "פסים"). האנשים
דיברו בלחש, וסטיבן הדליק את המתרגם. נתנו לו ללמוד זמן-מה,
ואז סבלנותי פקעה. לקחתי את המתרגם, הפעלתי "תרגום חוזר"
ופניתי אל האנשים: "מה קורה כאן?" המתרגם נהם ותרגם.
רק אנשים ספורים הביטו לכיווני; וגם אלה לא אמרו דבר, רק
פרצופיהם הביעו תדהמה ואי-הבנה.
"לאן מובילים אותנו? מי האנשים במדים?"
המתרגם הודיע שלא יכול לתרגם "מדים."
"מי האנשים שהובילו אותנו לכאן?"
האנשים נהמו משהו, שבעקבותיו המתרגם פלט: "שומרים של...
משטרה... ממשלה שולחת... איך אתם לא יודעים?"
כל הנסיונות הבאים, גם שלי וגם של סטיבן, כשלו. קסנדרה
הכריחה אותם להודיע ש"דנדרק (Dandrek) שולח... איחוד גדול.."
"מי זה דנדרק?" חשבתי. "איזה איחוד?" ידעתי על האיחוד - על
המפלגה - אשר קמה בקנדאה וטוענת שהם חייבים להכריז על מלחמה
חוזרת. האם דנדרק הוא מנהיגם? את מי הוא שולח? את האנשים
במדים? למה? ומי האנשים הללו, אשר ברחו מפני האנשים במדים,
ואשר ישבו בבית הכלא? למה דווקא הם? האם יש חוליה מקשרת בינם
לבין האנשים כאן, בקרון, ובין כולם? כנראה האנשים מהכלא יושבים
בקרון אחר, כי כאן לא ראיתי אף אחד מהם.
למה הם ירו באותו איש בעל הבגדים הרבים? שיערתי שהוא לא רצה
לעבוד; כנראה כך היה. אני לא הייתי מסוגל לעבוד, משום שרגלי
הייתה פצועה, ומשער אני שגם אותי היו הורגים, אילו לא הייתי
מעלף את השומר קודם. היכנשהו, מאוד רחוק ועמוק בתוך ראשי,
נזכרתי במשהו דומה עד לטירוף לכל המצב הזה, אמנם לא הצלחתי
להיזכר בזאת.
סטיבן החזיר את המתרגם ל"למידה", קשר אותו לחגורתו, כך
שיחזיק בלי עזרתו, ושינה תנוחה. קסנדרה נשענה על כתפו, ונדמה
היה שהיא נרדמה. היא כנראה ממש סבלה שאין ביכולתה לבצע את
המשימה החשובה שהוטלה עליה; אמנם לא הייתי בטוח. סטיבן היה ער,
וחשבתי שהוא כנראה לא ישן לעולם. אני לא הייתי כזה בשום אופן,
ולכן, בלי לחשוב פעמיים, ניצלתי הזדמנות זו למען להירדם. קול
הגלגלים המחליקים על גבי הפסים ורעשו המונוטוני של המנוע
מאחורי גבי עזרו לי מאוד בכך.
(11:20 / 20:10) 11.04.2302
מישהו דחף אותי הצדה בקלות. נרתעתי ומלמלתי משהו חרש.
נדחפתי בשנית, מה שהחזיר לי את זכרוני. קמתי במהירות ונפלתי
חזרה מהכאב.
מעלי גחן סטיבן. "הוקל לך?" שאל.
"לא." הייתי עייף מכדי לשקר.
"תגיד, למה לא שיתקת את השומר השני, שהוביל אותנו לרכבת?"
"למה?.. קודם כל, היו מגלים את שעשיתי במהירות, והיו הורגים
את כולנו, לפי הנוהלים במקום הזה. ולעולם לא היינו מצליחים
לברוח ממבוך התאים הזה - אפילו אם לא היו שם הרבה מינוטאורים
בצורת שומרים..."
"אכן..."
"הרכבת עצרה," התערבה קסנדרה "ועוד מעט פותחים את הדלת."
כמו בעקבות מלותיה, הדלת נפתחה בחריקה, ותחת אור הירחים
הקלוש נראו פניו העגומות והאדישות של השומר.עגמומיותו מילאה
במהירות את הקרון. קמתי בקושי, עם עזרתו של סטיבן, וצלעתי
החוצה מהקרון.
"רדו כבר!" צעק השומר. "רדו! כנסו לשם!" הוא הצביע על מנהרה
בצלע הר גבוה, אשר נתמכה בעמודי עץ רעועים. "מהר, מהר!"
הבטתי על סטיבן. "המתרגם למד כה מהר?"
"כן, האנשים פתחו בשיחה קולנית שם. ועוד, המתרגם הזה הוא
מדגם משופר; לא הערכתי זאת בתחילה."
"מה אתם מפטפטים, חזירים?!"בעט השומר בסטיבן. קסנדרה קפצה
מהרכבת ונצמדה לאחיה. השומר תפס אותם ומשך אותם קדימה לעבר
המנהרה, בעוד שהוא מספיק להמריץ אותי בבעיטה גסה.
קסנדרה כל-כך קרובה לסטיבן עכשיו, חשבתי. מסכת השנאה הכללית
התנפצה בכלא, ועכשיו הם היו אח ואחות אוהבים.
פסענו לעבר המנהרה. בפנים היה חשוך עד מאוד, ורק במרחק
הבחנתי במנורה קלושה, אשר האירה מעט מאוד - את קירות ורצפת
האבן מסביבה, מעט תקרת עץ הנתמכת בעמודים, ואת שרשרת הברזל
שעליה נתלתה. צלליות של אנשים רזים עברו מדי פעם במעגל האור.
אמנם לא נכנסנו למנהרה. חייל נוסף הפנה אותנו לעבר מחנה קטן
מימין. הוא קשר את ידינו והוביל אותנו עד שם, בלי לומר מילה.
הגענו לבניין אבן נמוך, העגום והמלוכלך ביותר שראיתי עד כה.
הגשם שירד, כמדומה, לא ירד כאן באותו החוזק כמו ליד בית הכלא,
ולא הועיל במאומה. רק קילוחי מים מטונפים הזדחלו במורד קיר
האבן.
נדחפנו לתוך הבניין בגסות, יחד עם עוד הרבה אנשים. הבניין
הווה, בעצם, מסדרון ארוך, אשר משני צדיו התנשאו מיטות תלת
קומתיות מלוכלכות. ברווחים בין המיטות ניצבו סולמות עץ, אשר
הובילו למעלה. השומר נכנס מאחורינו.
"כאן אתם, חזירים מטונפים שכמותכם, תישנו. ועכשיו, תזיזו את
התחת שלכם למחצבה!"
הוא יצא החוצה והוביל אותנו לעבר המנהרה. רק עכשיו הבחנתי
שכל המחנה מוקף גדר תיל גבוה, ופסי הרכבת אשר עברו בתוך המחנה
גם כן עברו בגדר התיל - במקום עבירתם היו שני שערים בגדר. מעל
הגדר הותקנו מגדלי שמירה, אשר בכל אחד מהם עמדו שני שומרים
חמושים. לפחות בעת הליכתנו הספקתי לראות בהם רק שניים.
בכניסה למנהרה, היכן שלא הסתכלתי מלפני כן, ניצבו שני
שומרים נוספים חמושים. כשנכנסנו למנהרה, לאחר כמה שניות של
הליכה, הבנתי שהכניסה חסומה בגדר. היא הייתה כה דקה, עד כי לא
הבחנתי בה בתחילה, אמנם עובדה זו לא הפריעה לה להיות חשמלית.
השומר דחף לידינו מכושים, ולאחר זאת דחף אותנו, יחד עם
המכושים,לתוך המנהרה וסגר אחרינו את השער.
הייתי כל-כך המום מכל מה שקרה, עד כי כמעט שכחתי מהרגל שלי,
וברגע שאכן חשבתי על כך, גיליתי שהיא כואבת בצורה נוראה.
המשכנו לצעוד פנימה, עד שראינו את תחילתו של המחצב - הבזקים
כסופים על קירות האבן. אמנם לא היה זה מחצב רדיואקטיבי בחלקו
השני של כוכב הלכת, לא היה לי מושג של מה היה המחצב, וזה גם
כלל לא שינה לי. החומר שאתה חוצב - כפי שגיליתי - חשוב לך רק
כשאתה הוא אינך החוצב.
וכך בילינו את זמננו - חצבנו לנו, ואת מה שחצבנו העברנו
לאחד השומרים האחראיים על חלקתנו. לעבר קסנדרה נשלחו ללא הפסקה
מבטים משונים - מובן, משום שנשים כמעט ולא עבדו כאן. רק פעם
אחת ראיתי אישה אשר עברה לצדנו עם מכוש ביד. ואילו קסנדרה -
כמו גם סטיבן ואני, בעצם - הייתה חזקה מכל גבר אחר אשר עבד
כאן.
(4:30 / 2:20) 12.04.2302
עבדנו כמעט כל שארית הלילה, עד הבוקר. חצבנו וחצבנו, איבדנו
לגמרי את חוש הזמן. כן, יכולנו לשתק, ואף להרוג את השומרים. אם
היה זה רצוננו, היינו יכולים לפוצץ את כל המחצב הזה - וגם אם
העץ לא היה כה רקוב - בעזרת קופסא שחורה קטנה שאף אחד לא החשיב
לנכון להחרים. אבל מה זה היה נותן? פיצוץ המחצב היה קובר אותנו
תחתיו, ואילו הריגת השומרים עדיין לא הייתה נותנת לנו את
האפשרות לברוח - הרי השער החשמלי בכניסה עדיין היה קיים, וברגע
שהיו נכנסים לכאן שומרים אחרים, הם היו מגלים במהירות את מה
שעשינו, אם לא היינו הורגים או משתיקים אותם לפני כן. וכך
חצבנו.
לקראת הבוקר נכנסו למחצב שני שומרים, ניגשו לשומרים אשר
אספו את מה שחצבנו, ולחשו להם דבר מה. אלה הצביעו על איש זקן
שעבד לידנו. אנו המשכנו לחצוב, רק שלחנו לעברו מבט קצר, חטוף.
הזקן היה לבוש בבגדים בלויים וקרועים עד כי כמעט ולא ניתן היה
להבחין בבשר; עורו נמתח על עצמותיו, והוא יכול היה לשמש שיעור
נאה באנטומיה. אבל האנשים כאן לא למדו אנטומיה, אלא חצבו. וגם
הוא חצב. הוא חצב בכל כוחו, המסכן; השתדל. אבל כוחו לא היה
מספיק, כנראה.
אחד השומרים תפס אותו בידו ומשך אותו לקיר המחצב.
"מה?" שאל הזקן בקול חלוש ומופתע. "אבל... הנה," הוא הושיט
לשומר את מה שאסף.
"תסתכלי על המכוש, קסנדרה," שמעתי את לחישתו של סטיבן.
"תסתכלי על הבוהק הכסוף על הקיר..."
נשמעה ירייה, וצליל של גופה נופלת. ולאחריה, שוב צליל
נקישותיהם של מכושים רבים, וגם אנו המשכנו לעבוד, ואני קיוויתי
שבגלל העובדה שאני בן האנושות - ועל כן גופי מפותח מאוד - לא
יעשו לי את אותו הדבר בגלל רגלי.
עבדנו גם במשך כל היום. מאוחר יותר - כבר בערב - נתנו לנו
לאכול (אם זה נקרא אוכל. אני בספק).
כשהכניסו אתנו לתוך בניין המגורים, השומרים זרקו לעבר כל
מטה (שהייתה משולשת...) חתיכת לחם קשה כמו אבן ושק קטן עם מים.
חלק מהשקים היו קרועים, ואנשים ירדו לרצפה המטונפת, ללקק את
המים שטפטפו מטה. ניסיתי להעיר לשומר, שבכדי להתקיים, צריך גם
בשר.
"בשר?" פנה אלי אחד האנשים, לאחר שהשומר סטר לי בגסות ויצא.
"בשר זה החלק הקל. אתה מתאר כמה חולדות יש במקום הזה?.." הוא
גיחך. קסנדרה עילעה. האיש פנה לאחת המיטות, בעודו תוחב לפיו
חתיכת לחם שהצליח איכשהו לתפוס, הושיט יד והוציא אל מאחורי
המטה חולדה אפורה מלוכלכת, חסרת זנב, ולאחר שהשתעל מספר פעמים
ובלע את חתיכת הלחם, הדגים לנו בדיוק מה עושים איתה. קסנדרה
עילעה בשנית.
פניתי למיטה, נשכבתי עליה, בעודי רואה שחתיכת הלחם כבר
אינה, וכן שקית המים, והוצאתי מכיסי יוצר מולקולרי קטן. פתחתי
ליצר חתיכות קטנות של אוכל - למען לא יספיקו לראות אותן -
ולהעבירן לסטיבן וקסנדרה. חלק אכלתי בעצמי.
זכרוני הציק לי כל הזמן הזה, אבל עדיין לא עלה בידי להבין
מה כל הטירוף נזנ מזכיר לי.
לאחר ששלושתנו גמרנו עם האוכל, התרווחנו ככל שיכולנו על
המיטות הצרות והקשות, ולקולות האנשים מסבים, נרדמנו, לפני
שהספקתי לשאול את סטיבן, האם המצב הזה מזכיר דבר-מה גם לו.
(2:40 / 13:30) 12.04.2302
"קומו כבר, חזירים! כמה אפשר לישון?"
הסברתי לאיש שצעק בדיוק לאן הוא יכול לתקוע את החזירים,
ושאני צריך להמשיך עוד לישון, או שאני אתקע אותו לאותו המקום
עצמו. למרבה המזל, המתרגם לא ידע מלים חכמות שכאלה, ולכן האיש
ענה רק: "אתה לא ממשיך לישון, אתה קם ברגע זה!" וחבט בי בגסות,
בכדי להבהיר לי שאורך הרגע הוא אכן רגע, ולא שעה, כפי
שקיוויתי. נזכרתי היכן אני.
קמתי במהירות וראיתי שכל האנשים כבר עמדו בטור ארוך לאורך
המסדרון שבין המיטות. אותו השומר עצמו כבר הקים את סטיבן, וכעת
הרס לעצמו את הגרון עם קסנדרה.
התייצבתי מאחורי הטור. לאחר שניה הטור פתח ללכת קדימה.
הבטתי לרגע על שעוני. ישנו רק שעה וחצי? ואז הבנתי: מובן, הרי
היממה כאן קצרה הרבה יותר - מכאן, שהאנשים כאן מורגלים לשינה
קצרה. וכמה זה שעה וחצי כאן? כשלוש שעות אצלנו. אולי מעט פחות.
גוף האדם, תיאורטית, מסוגל לישון שלוש שעות ביממה. כנראה שכאן
גם.
המשכנו לצעוד. אבל לפני שהגענו למחצב, ניגשנו לאיש רזה, אשר
ישב על כסא עץ רעוע, לפני חבית גדולה, המלאה בנוזל סמיך בצבע
החרדל, שקוף למחצה, אשר בו צפו גושים אפורים וורודים חסרי
צורה. בידו החזיק האיש כף מתכת גדולה. רק עכשיו הבחנתי שעל
שרוולו - ועל שרוול כל שאר האנשים, אשר היו האסירים ונקראו
חזירים - הודבקו שני פסים ירקרקים, ובינהם הכתובת "כבוש."
איזה כבוש? האם זה זהה להגדרה "אסיר"?
האיש לפני החבית הוציא יש מאין קערה מתכתית קטנה, שפך לתוכה
נוזל סמיך והגישה לראשון בטור. הלז זע קדימה, שתה במהירות את
תוכן הקערה, ליקק אותה ושם ליד החבית. האיש הבא, לאחר שקיבל
קערת מרק (לאחר מחשבה, ניתן היה להבין שזה אמור להיות מרק)
וליקק את תוכנה, הציב אותה על הקערה הקודמת.
כשהגיע תורו של סטיבן, הייתה ערימה נאה של קערות בסמוך
לחבית. משום שעמדתי קרוב לסטיבן - וכן קרוב לחבית - הצלחתי לא
רק לראות, אלא גם להריח את תוכן החבית. עילעתי.
סטיבן המשיך ללכת, מבלי לקחת קערת מרק. האיש לפני החבית
מצמץ. השומר גם. הם המשיכו למצמץ בעוז, כשאני וקסנדרה עשינו את
אותו הדבר. אבל במהרה הם פנו לעסקיהם. האיש שישב לפני החבית,
קם, ולאחר שלקח מזה גם לעצמו, הצטרף לסוף הטור.
ציפיתי שזה יהיה יום עבודה בדיוק כמו אתמול, למרות שחשבתי
בעוז איך ניתן בכל זאת לברוח (הייתי סבור שהייתה דרך) וליצור
קשר עם כדור הארץ. אבל היום לא היה רגיל; אלא אם כן, אתה כל
יום מגלה תגליות שמשנות את כל חייך.
אני לא זוכר מי הוא אותו שומר - לא ראיתי אותו יותר במחצב
או בכל מקום אחר - אבל עבר לידי שומר, אשר פניו הזכירו לי עד
מאוד את פניו של מורה ההיסטוריה של בית ספרי. הוא (המורה
להיסטוריה, לא השומר) היה איש נחמד ומורה מצוין; שיעוריו היו
זכורים לי היטב. עלה בראשי אחד השיעורים שלו. איני יודע למה
דווקא זה; אבל בעודי חושב על אותו שיעור ההיסטוריה - רק אחד
מרבים אחרים - התמונה של מצבי החלה להתבהר אט-אט. מובן שזכרוני
הציק לי. הנה הוא, אותו זכרון. הכל מתבהר, והכל מתאים כמעט
בדיוק. הרגשתי שלווה. הרגשתי כאילו עול כבד עד מאוד נפל מכתפי,
וסוף-סוף יכולתי ליישר את גבי.
אבל לאחר שהבנתי, במה בדיוק נזכרתי, עילעתי בקול, ופני
החווירו.
"סטיבן," לחשתי, מבלי להפסיק לחצוב. "אני יודע מה קורה. זה
כבר קרה אצלנו."
"מה קורה כאן?" לא הבין סטיבן. "איפה אצלנו?"
"בכדור הארץ, לפני הרבה, הרבה זמן."
"מה קרה כאן? מה יש, ג'ק?"
"זה כמו שיעור היסטוריה, רק שמשנים את השמות, סטיבן! אתה
מבין..."
"מה יש להבין? זה מחנה עבודה, לכל הרוחות! מחצב -"
סטיבן השתתק באחת. כנראה, הוא הבין.
חלק שני.
פרק ראשון.
משלושתנו, לקסנדרה היה הכי קשה להסכים עם הרעיון. בתחילה
היא נדה בראשה בפרעות, לאות שלילה, עד כי האסירים מהמיטות
השכנות פנו אלינו בכעס ורטנו חלושות. לאחר זאת היא נרגעה.
"מה זה אומר?" שאלה הא חרש. "הכל אכן מתאים... אנו חייבים
לפעול!" היא התיישבה במהירות על המיטה - וכמעט שלא נחבטה בראשה
בחלקה העליון בשל כך - והביטה על המיטה מנגד במבט לא רואה.
"לא!" פחדתי שזה יקרה. אחרי הכל, קסנדרה נשארה עדיין חברה
של אותה מפלגה - או איך שלא תקרא.
"?" קסנדרה עזבה את המיטה מנגד ופנתה להביט עלי.
"אל לנו לפעול."
"ג'ק..."פתח סטיבן.
"לא!" אני חוזר - אל לנו לפעול. לא כעת. אולי אפילו אף
פעם."
"אבל..."
"אבל? סטיבן, אני כץ! אתה יודע מה זה כץ? כן?"
"חתול?.."
"לא, לכל הרוחות! כץ - כוהן צדיק. עברית. אני יהודי, סטיבן.
יהודי! ואני עדיין סבור שאל לנו לפעול."
"כן? ואני, לידיעתך - פון גרונדט. ואתה יודע מה זה אומר?
זה אומר שאני גרמני. אנו צוות מופלא ממש למשימה שכזו. ג'ק, אתה
יהודי, ובדיוק בגלל זה אתה לא רוצה לפעול. אתה חושש שזה יפסיק
להיות "עזרה" ויעבור ל"נקמה" - דבר שאל לאיש מתורבת כמוך
לעשות. ואני גרמני, ואני מרגיש אשם על זה שלפני ארבע מאות- או
כמה? מעט פחות, אבל זה לא משנה - בני העם של סב-סב-סבי עשו את
מה שעשו. ואני - אחרי ארבע מאות - מרגיש אשם על כך! ג'ק, עליך
להבין אותי... כן, איני דורש פעולות קיצוניות... אבל עלינו
לעשות לפחות מעט... אם אתה לא תעשה זאת בשבילם," הוא הצביע על
האנשים הישנים, "עשה זאת בשבילי."
"צריך לפעול," חזרה קסנדרה על דבריה, אבל נראה שהנאום של
סטיבן הוציא ממנה כל טיפת התלהבות. "אבל הרבה, לא מעט."
"קסנדרה," אמרתי, שולח מבט אל סטיבן. "אני מסכים, נפעל. אבל
בכל זאת, צריך לתת לכל ציויליזציה לחיות. אנו יצאנו מזה. הם גם
ייצאו. אולי..."
קסנדרה כאילו לא שמעה אותי. היא התקרבה אל סטיבן, שעמד ליד
המדרגות למיטה העליונה (הוא ישן על השלישית, וירד למען יהיה קל
יותר לדבר; קסנדרה ישבה על המיטה התחתונה - שם ישנה - ואילו
אני על השניה, שם ישנתי אני ), חיבקה אותו וכבשה את ראשה
בחזהו. "אני לא רוצה לעשות דבר, סטיב, אני רוצה הביתה. סטיב...
שילכו כולם לעזאזל! אני..." היא משכה באפה. הנה היא - ילדה
מסכנה, שבאה לאחיה הבכור לבקש עזרה. אותה אישה קשוחה שראינו
בספינה הייתה רק מסיכה, כפי שכבר נדמה לי קודם. חבל שהמצב היה
עגום. אם לא היה, היינו יכולים למצוא מעט זמן פנוי ולשלוח אותה
חזרה לספינה. היא הייתה יכולה לחכות לנו שם, מבלי להסתכן כאן,
למטה. אבל המצב היה עגום, וקסנדרה הייתה כאן. ותא השיגור היה
לגמרי מחוץ להישג ידינו.
החלטנו פשוט וקל - בזמן חילוק המרק נזרוק פצצה למכרה. בזמן
המהומה ננטרל את החיילים, נפוצץ את הגדר ונברח. לכאורה, יפה,
קל והגיוני מאוד. למעשה, אף אחד מאתנו לא התמחה בדיוק
באסטרטגיה וטקטיקה, ועל כן התוכנית לא הייתה מתוכננת דיה, ואם
מישהו בעל ידע היה שומע אותה, היה ודאי מעקם פניו או פורץ
בצחוק, ומסביר לנו שאנו צריכים לשנות כמה וכמה מקומות או,
אולי, לשנות את התוכנית כולה. איני יודע; לאחר כשלונה של
התוכנית הזו לא היה לי לא כוח ולא רצון בכדי לחשוב על תוכנית
טובה יותר שהיינו יכולים לעשות. ובכלל, כפי שנאמר, בני האדם
מבינים הכל טוב מאוד אחרי המעשה ולא מבינים דבר בעת המעשה
עצמו.
מכל מקום, התוכנית נכשלה. היא נכשלה משום שלא חשבנו
שהשומרים והחיילים התמודדו עם נסיונות מרד לא פעם ולא פעמיים;
היא נכשלה משום שלא חשבנו שעם הפיצוץ השומרים יתפשו את כולנו
במהירות, בלי יכולת לזוז, ומשום שלא חשבנו שתמיד יש עוד שומרים
אשר לא ראינו, שישארו במקום, לידינו, כדי לשמור. מה שאתאר כעת,
קרה במספר שניות, אמנם, כפי שהבנתי, ניתן להגיד הרבה מאוד על
מספר שניות.
עמדנו אז בתוך הערפל הדק והלח של בוקר מוקדם, עוד לפני
השחר, עומדים בתור לפני חבית גדולה ומסריחה, מולה ישב איש רזה,
רועד מקור.
אני פעלתי ראשון. הוצאתי משרוולי כדור שחור קטן וזרקתי אותו
לעבר המכרה לפנים. אז סטיבן הוציא משרוולו כדור קטן נוסף וזרק
אותו לעבר הגדר.
"לרוץ!" קראתי. ופתחנו לרוץ.
קצותיו הכתומים, הלוהטים, של הפער בגדר העלו עשן.
אבל לפתע אל מאחורי המכרה יצאו מספר חיילים, ואחריהם עוד
ועוד.
"אלוהים!" זעק סטיבן וזרק לעברם עוד פצצה. כמה נפלו, אך
השאר המשיכו לרוץ על גופותיהם השוכבות. החיילים החלו לירות,
ומאחורינו נשמעו זעקות קורעות לב. נשמע קול חבטה, ומים ובוץ
הותזו לעברנו. סובבתי ראשי בעודי רץ. מישהו ניסה להרים את
המסכן.
"הוא מת!" צעקתי. "המשיכו!"
הוא אכן היה מת. והוא לא היה היחיד.
קפצתי דרך הפער בגדר. לא היו רבים שהספיקו. ממש לא רבים.
"לאן תברחו?" צעקו השומרים מאחורנו בין ירייה ליריה. "אין
ישוב מרחק קילומטרים מכם! זה שדה מוקשים!"
דבריהם נתאמתו על ידי צרחה נואשת ואפר המותז אל על.
"לכל הרוחות," סינן סטיבן בעודו רץ לידי.
קסנדרה מחתה דמעות מעיניה ומשכה באפה.
"אלוהים, ידעתי שזה לא יגמר בטוב," מלמלתי. "ועוד רציתם
להציל את כל כוכב הלכת המטומטם הזה. את עצמנו לא הצלחנו להציל,
לעזאזל."
"רוצו אחרינו!" קרא סטיבן. אנו ראינו את המוקשים. בעין בלתי
מזוינת הבחנו כי תחת האדמה מונחים המוני מוקשים. הסתדרנו, כמעט
שלא מרצוננו, בשורה עורפית. אבל האחרים לא ראו, והייתה עוד
תאונה מצערת אחת.
שדה המוקשים נגמר בסופו של דבר. שרדנו שלושתנו ועוד חמישה.
ואז, מבין היער שהשתרע אחרי שדה המוקשים, יצאה עוד חבורת
חיילים.
"תוכנית מטומטמת!" צעקתי, פונה בחדות הצידה. "ועוד יותר -
מי שהמציא אותה! טיפשים שכמונו!"
חמשת האחרים פיגרו מאחורנו.
"חזירים!" נשמעה צעקת החיילים. "רציתם לברוח, אה?! בואו
נראה עכשיו, מה תעשו. כבר מזמן רצינו איזה נסיון בריחה
מוצלח..."
מטח יריות פילח את האוויר. שניים מאנשי המחנה נפלו. השאר
השיגו, בכל כוחותיהם, אותנו - אבל כוחות אלו לא הספיקו לזמן
רב, והם שוב הפכו להיות מאחורינו. החיילים ירו בשנית.
"כבר כמעט הגענו ליער! בואו!" זירזתי את השאר.
ואז החיילים ירו בשלישית.
מאחורי נשמעה זעקה נואשת, אשר הכרתי כה טוב, והזמן נעצר.
או, לפחות, האט עד מאוד. ראשי החל להסתובב לאחור; נשמעה זעקת
הבהלה הארוכה של קסנדרה, וראיתי את סטיבן נופל לבוץ, ידיו
פרושות, פיו פעור בזעקה, כשכבר נגמר לו האוויר.
נעצרתי, תפסתי אותו בידיי, הרמתיו מהבוץ, העמסתי אותו על
כתפי והמשכתי לרוץ. החיילים ירו שוב ושוב, אך כבר נכנסנו ליער,
ורק עצים עגומים ורטובים לידינו נרתעו מהיריות, חרקו ונעו
באי-נוחות.
החיילים לא עקבו אחרינו ליער. אלוהים, אילו ידעתי מה כן
עשו. אבל לא ידעתי, ושיערתי ברוב טיפשות שהם עזבו אותנו בשקט -
ועל כן הייתי רגוע לגמרי. הו, התמימות, התמימות...
השכבתי את סטיבן על אבן והתכופפתי לידו.
"סטיב, הי, סטיב, אתה בסדר?.." מלמלה קסנדרה. "סטיב..." היא
צנחה לידו וחיבקה אותו.
"לו רק היה לי..." מלמלתי, "לו רק היה לי משהו פשוט, הייתי
מרפא אותו ברגע. אבל את זה שללו, החרימו. לא נראה להם זה..."
קסנדרה משכה באפה.
סטיבן זע ונאנח. "ג'ק, עזוב אותי. אני לא אעבור את זה
בשלום, אתה הרי יודע..."
"סטיב, לא!" זעקה קסנדרה. "הכל יהיה בסדר!"
"סטיבן, תרגע," אמרתי. "אתה מסוגל לנשום?"
הוא ניסה.
"ככה-ככה," ענה הוא חלושות והשתעל.
"אם כך, אל תדבר."
לקחתי אותו בידיי וסובבתי על צדו. על חולצתו, באזור הריאה
הימנית, היה כתם דם גדול.
"צריך להוריד את החולצה," אמרתי.
"קר כאן," קסנדרה התקרבה מעט לסטיבן.
"מילא. זה רציני יותר."
התחלתי למשוך את החולצה מעל סטיבן.
"קסנדרה, כוס מים."
קסנדרה יצרה בצייתנות כוס מים והגישה אותה לי. שלושת אנשי
המחנה ששרדו, ישבו במרחק-מה מאתנו, בין העצים. שטפתי את הדם
מפצעו של סטיבן.
"חבל שהדבר הזה לא יכול לייצר איזו תרופה או מכשיר רפואי!"
"אין בתוכניתו דברים כאלה. כשנחזור, נודיע שצריך להכניס לשם
עוד כמה דברים חשובים."
"צריך להוציא את הכדור," נאנחתי. "תנסי לייצר פינצטה."
קסנדרה הגישה לי "פינצטה." מילא, לפחות משהו.
"סטיבן, תצטרך לסבול. זה לא יכול לייצר גם מרדים."
סטיבן נאנח לאות הסכמה.
"ייצרי כוהל."
"כוהל? קח."
"וצמר גפן?"
המכשיר צפצף.
"אין כאן."
"ומפית נייר?"
"קח."
טפטפתי מעט כוהל על המפית ולחצתי אותה לגבו של סטיבן. סטיבן
זעק. ניסיתי להוציא את הכדור מגבו. סטיבן זעק שוב.
"תסבול, סטיבן. תסבול. קסנדרה, ייצרי לו משהו, כדי שיוכל
ללחוץ אותו עם השיניים. נסה לא לזוז. בעצם לא, כך את הכוהל.
שתה."
"?"
"שתה."
סטיבן לגם, זעק וירק.
"שתה!" הצמדתי את הבקבוק לפיו, והחזקתיו בכוח.
סטיבן נרגע במהירות.
בסופו של דבר הוצאתי את הכדור.
סטיבן השתעל לפתע וירק דם.
"אלוהים," מלמלתי, "זה גרוע."
סטיבן השתעל שוב. הוא הסתובב אלי, פניו חיוורות.
"ג'ק, היה נעים להכיר אותך. סיים את העניין הזה, אה? תציל
אותם. אבל קודם תציל את קסנדרה. היא חשובה לי, ג'ק."
"סטיבן? סטיבן, לא! אל תמות!" קסנדרה נפלה עליו, מוחה דמעות
מעיניה. "סטיב..."
סטיבן חייך והשתעל. "אה!.." זעק הוא קצרות ונשכב דומם על
האבן.
"סטיב! היי, סטיב!" קסנדרה סטרה על פניו, חיבקה אותו. "דבר
אלי, סטיב!"
קירבתי את אוזני אל לבו ונאנחתי. קמתי באיטיות. קסנדרה
הביטה עלי בפליאה: "מה אתה קם? עזור לו! עוד אפשר להציל
אותו!.."
"קסנדרה..." עילעתי. "הוא מת."
קסנדרה הביטה עליו, עלי, שוב עליו, משכה באפה ובתנועה איטית
סגרה את עיניו. "סטיבי..."מלמלה היא.
הסתובבתי והסתכלתי על שלושת אנשי המחנה. הם כבר היו לידנו,
הביטו עלינו במבט עצוב ומבין.
"זהו," אמרתי. "נגמר."
קסנדרה מחתה דמעות מעיניה. "נו ו-?" שאלה בקול חרישי.
"נמשיך."
"לאן?"
מישהו כאן מכיר את האיזור הזה?" שאלתי.
השלישיה נדה לאות שלילה.
"אם כך, נמשיך דרך היער," אמרתי. "אולי נצא לאנשהו. הוא
חייב להיגמר..."
פרק שלישי.
צעדנו הרבה זמן, והיער לא נגמר. יומיים ברציפות הלכנו. ביום
השלישי היער הלך ונהיה רדוד יותר. בין צמרות העצים החלה לבצבץ
שמש זוהרת. על פנינו, אט-אט, החלו לעלות חיוכים.
ואז, לפתע, מהכיוון אליו הלכנו החל להופיע עשן. הוא כיסה
כלל את השמש.
"שריפה!" צעק מישהו מאנשי המחנה. "היער נשרף!.."
"לא," אמרתי במרירות, ולאחר רגע של מחשבה הוספתי: "אנחנו
נשרפים."
"?.."
"פונים ב-180 מעלות, מיד!" פקדתי. "רוצו! עכשיו, מהר, רוצו!
זהו המוות לפניכם!"
האנשים הביטו עלי בתמיהה, אבל אני כבר רצתי.
"ג'ק," שאלה קסנדרה, רצה באיטיות שב אליי, ועצרה בעדי. "מה
- ?"
ואז נשנקה, ירקה בעצבנות והחווירה: "רוצו! ברחו על
נפשותיכם, לעזאזל!" מבלי להביט עליהם, היא פתחה לרוץ לכוון
ממנו באנו.
"בואו, מהר!" צעקתי והמשכתי לרוץ. אך היה מאוחר.
"עצרו, עצרו!" נשמעה צעקה מאחורני.
"הו, אלוהים!" זעקתי. "מה זה אמור להיות? מאיפה..."
נשמעו יריות ועשבים נמעכים, אשר לוו בטרטור קל. "ג'יפ,"
העיר מישהו. הג'יפ לא איחר לאמת את דברי האיש, בהגיחו לידינו.
הוא הסתובב בחדות ונעצר, חוסם לנו את הדרך. עצרתי וניסיתי
להסתובב ולרוץ אחורה, אך חבורת חיילים תפסה אותנו מאחורינו.
איש אחד מאנשי המחנה ניסה להתנגד, ואף הצליח להכות באגרופו את
אחד החיילים. נשמעה זעקת פליאה של החיילים, אשר לוותה בירייה
חדה ובקול של גוף נופל אל תוך העשב. שיניי חרקו.
"בואו, חזירים!" שאג חייל אחר.
"לעזאזל, הכל לשוא, הכל לשוא!" מלמלתי. "כולנו נמות כאן,
לכל הרוחות, כולנו עומדים למות! עולם מטורף!" רגליי סירבו
ללכת, אמנם הצלחתי בקושי להכריח אותן להשתרך אחרי קבוצת
החיילים.
הם הובילו אותנו עד לקצה היער. היער הסתיים בגדר; כל העצים
שאחריה נכרתו. מאחורי הגדר היה שדה גדול ושטוח, מכוסה חול
צהבהב. במרחק נראה בנין נמוך ושטוח, אך מראשו הזדקרה ארובה
גבוהה, מכוסה פיח, ראשה נמצא בתוך עננים שחורים וקודרים
כלילה.
"מוות," פלטתי לאוויר העולם.
השתלבנו בטור ארוך, אשר סופו נראה בתוך בקתה קטנה מעט לפני
הבנין הגדול והשטוח.
"חלוקה," אמרתי בשקט. "זה גם מחנה עבודה."
אלוהים, מה קרה לעולם הזה? האם תמיד יהיה איזה כוכב-לכת
משוגע, אשר בו יקרה הגרוע ביותר?
הכל התערפל מול עיניי, רגליי לא יכלו לשאת אותי עוד, והן
התכופפו תחת משקלי. לפתע כל העולם כבר לא נראה לי חי. כמו ציור
ענקי וישן של דומם בפחם. הכל - גם הטור, גם הבנין הגדול
והשטוח, גם החיילים שהסתובבו לידנו - כולם דממו והשחירו, נשרפו
והתפוררו תחת משב רוח קל.
קסנדרה חיבקה אותי. הבטתי עליה במבט מרחם ואילצתי את עצמי
להמשיך ללכת.
ככל שהתקרבנו לבקתה, כך התחלנו לשמוע את מה שקורה שם. בפנים
עמד חייל, מולו שולחן וחבילת ניירות מקומטים. הטור הארוך נתקל
בשולחן והתפצל ממנו לשניים.
"שם?" נשמע קולו של החייל.
"קונדלן."
"שם משפחה?"
"דרן."
"גיל?"
"50."
"מצב משפחתי?"
"נשוי."
"ילדים?"
"שניים."
"נכדים?"
"אין."
"מקצוע?"
"חייט."
"ימינה."
הטור זע קדימה.
"למוות," הסביר לי מישהו. "ימינה - למוות."
ידעתי את זה. הרגשתי. לעזאזל, זכרתי את זה...
"גיל?"
"30."
"מצב משפחתי?"
"נשוי."
"ילדים?"
"שלושה."
"בגיל 30 אין נכדים... מקצוע?"
"מהנדס."
"ממ... שמאלה. הבא בטור!"
הטור זז.
"גיל?"
"30."
"מצב משפחתי?"
"נשוי."
"ילדים?"
"שלושה."
"נכדים, כמו קודם, אין... מקצוע?"
"מהנדס."
"ימינה."
נשמעה זעקת התפעלות: "אבל הקודם..."
"ימינה!"
"ג'ק..." קסנדרה אחזה בי חזק יותר. "ג'ק... מה נעשה
עכשיו?.." היא משכה באפה וניגבה את עיניה.
נשמעה יריה. פיה של קסנדרה נפער בזעקה חסרת קול. כתפה
התנפצה והכתימה את חולצתי שלי. "אה..." פלטה היא קצרות.
"קדימה, חזירים! אל תעצרו, אל תעכבו את הטור! מהר, מהר!"
הו, אלוהים, למה? מה כבר עשיתי? הו אלוהים, הרי לא האמנתי
בך, אתה יודע? לא האמנתי... אבל עכשיו אני מאמין. לעזאזל, במה
אני לא מאמין עכשיו?!
קסנדרה לא יכלה להחזיק מעמד מרוב הכאב והטילה את כל משקלה
עלי. רגלי לא עמדו בעומס, ונפלתי.
"קום, חזיר! לא קם, אה?!" ירייה נוספת נשמעה, והרגשתי כאב
עז ברגלי.
"קום, מהר, אזהרה אחרונה!"
יותר לא שמעתי, לא ראיתי ולא הרגשתי דבר.
פרק רביעי.
כאב.
דבר לא היה מלבד הכאב.
גם אני לא הייתי.
אז כך מתים? אז יש חיים אחרי המוות? אבל אחרי המוות כבר לא
חיים...
"ג'ק?.." נפרץ דרך מסך הכאב, מבחוץ, מאי-הקיום ששרר שם.
"ג'ק?" ושוב: "ג'ק?" ולאחר מכן, בקול מצווה: "ג'ק, תתעורר
כבר!" ועוד בהיסוס: "הי, אותך אני לא מאבדת, ג'ק... ג'ק?"
"אהה!" פלטתי.
"ג'ק? הוא חי, אתם רואים? ג'ק!!!"
משהו סטר על לחיי. היססתי מעט ופקחתי עין. לאחר זאת עוד
אחת.
ראיתי את קסנדרה, אשר רכנה מעליי. לידה ומאחוריה עמדו מספר
אנשים בחלוקים לבנים.
"ג'ק!" זעקה קסנדרה בשמחה. "אתה חי!" כתפה הייתה חבושה, אך
נראה שהיא לא שמה לב לכך.
"כן?"
"ג'ק!" היא חיבקה אותי.
"היה לך מוות קליני," הסביר אחד הרופאים. "היה לך מזל..."
מזל היה לי, אה? נראה שזה כל מה שנשאר לי עכשיו - מזל. כפי
שאומרים, "מזל יהודי". ממש מתאים...
"אבל... או... אבל מה היה?.."
"שאלה טובה," אמר הרופא. "בוא נעביר אותם לחדר הבקרה."
"חדר הבקרה? איפה אני?"
"אתה בספינת חלל הנמצאת במסלול סביב כוכב הלכת הזה והמחוברת
לספינת האם שלך. עכשיו, קדימה."
משהו מתחתי חרק, והבנתי שלמיטה עליה אני שוכב יש גלגלים.
הסיעו אותי דרך מסדרונות פתלתלים, עד שהגענו לחדר עגול ושחור.
במרכזו עמד שולחן, ומול השולחן ישב תת-האלוף תום הזקן.
"ג'ק!" אמר הוא וקם מהכסא. "טוב מאוד שנשארת בחיים, טוב."
התיישבתי על המיטה: "מישהו יגיד לי סוף-סוף מה קרה בזוועה
הזאת מתחתנו?"
"כן, תדע. מיד תדע. ובכן," תום הזקן חזר והתיישב על הכסא.
"אתה מבין, לכל אחד מכם יש מכשיר המסוגל לאותת לנו במקרה של
מצוקה..."
"כן, אני יודע..."
"ובכן, שמענו את איתות המכשיר של סטיבן ושלחנו משלחת הצלה
אליכם. היא הגיעה בדיוק בזמן כדי להציל אתכם. נחתנו במחנה.
לכשנחתנו, החיילים, וגם טור האנשים התפזרו. מצאנו שם אותך,
פצוע ומעולף, ואת קסנדרה, אשר ישבה לידך, אוחזת בכתפה המדממת -
דרך אגב, איתך, קסנדרה, עוד נדבר, אבל זה מאוחר יותר. מובן
שלקחנו את שניכם. לקסנדרה לא קרה שום דבר נורא - הכדור לא פגע
באיבר חיוני; עם היד יהיו בעיות לזמן-מה, אך זה יעבור. לך,
חביבי, היה מוות קליני. אבל גם אותך הצלנו. מזל היה לך."
"מזל... כן כבר אמרו לי..."
"אכן, מזל."
עילעתי.
"הו, הנה הם מתחילים..." אמר תום.
"מתחילים? מי מתחיל?.. מה?.."
"הם. אנשי כוכב הלכת שלמטה."
הסתובבתי לחלון משמאלי ושלחתי מבט לעבר הכדור האפור מולי,
עליו התפשטו לאטם דיסקים צהובים.
"מה זה?"
"פצצות גרעיניות," ענה תום. "המלחמה התחילה ונגמרה כבר. אף
אחד לא נותר. הכל נגמר."
הכל התערפל מול עיניי. "הו אלוהים," הצלחתי רק למלמל.
שחררתי את גופי החלש, והוא נחת לו ברכות על המיטה עליה ישבתי,
ונרדם, לנוח מכל מה שקרה לו.
2001
