תמיד שנאתי את יוסי כהן.
היו לו עיניים חומות גדולות כאלה, ומבט שנראה כאילו הוא תמיד
חושב שהוא טוב יותר ממך. ולא שהיו לו סיבות לחשוב מחשבות כאלה,
הרי היו לו משקפיים ענקיות של חנונים, ופה עקום כזה, וחיוך
שכולם שנאו. ואני, אני שנאתי אותו יותר מכולם. לא יודע בדיוק
מה הייתה הסיבה, אולי בגלל שהוא הוריד לי את המכנסיים לפני כל
השכבה בכיתה ב', או אולי בגלל שפעם הוא גנב לי בפורים את
המשלוח מנות.
ליוסי כהן היה מום מולד כזה, שהוא תמיד חייב לדבר בחרוזים.
הרופאים אמרו שאם פעם אחת הוא יתקע בלי חרוז, הוא ימות על
המקום. הדבר הזה תמיד יצר אצלו פרוטקציות מיוחדות אצל המורים.
למשל, כשהם שאלו: "כמה זה אחד ועוד אחד", הוא יכל לענות
תשובות כמו "אני רוצה לדפוק את סינדי קרופורד, ומייד",
ולמרות שזה היה גס ואסור כל המורים היו מרחמים עליו, כי זה היה
חרוז והוא היה חייב. תמיד ניסיתי להטקיל אותו. לבוא אליו עם
חרוזים קשים כאלה, אבל הוא תמיד הצליח להחזיר חזרה.
תמיד שנאתי את יוסי כהן, תמיד רציתי שהוא ימות, אבל אתמול הוא
עבר את הגבול.
לחברה שלי קוראים שני. יש לה שיער שחור קצר כזה, ועיניים
מדהימות והיא תמיד עושה מה שבראש שלה, בלי לשאול אף אחד מה
תהיה דעתו. פעם היא צבעה את השיער בירוק, ולמרות שהיא הייתה
ככה נורא מכוערת, היא תמיד אמרה לי שלא איכפת לה, כי היא עשתה
את זה על דעת עצמה, ולא שאלה אחרים, והיא דווקא אוהבת את
התוצאה, ורק על זה היא מרוצה. שני ואני חברים כבר חצי שנה,
ואני אוהב אותה.
שני ידידה טובה של יוסי כהן. אף פעם לא הבנתי בדיוק למה, כי
הוא ממש מעצבן. היא תמיד חוזרת אתו מבית-ספר הביתה, ולפעמים גם
באה אליו אחרי הצהרים. היא אומרת כל הזמן שהיא ויוסי חברים
מילדות, ושהיא יודעת שהוא מעצבן אותי אבל אם אני רוצה להמשיך
להיות אתה אני צריך לקבל את זה. ואני, אני יודע שלא כדאי להגיד
לשני שאני לא רוצה שהיא תתראה אתו יותר, כי היא לא כזאת שלוקחת
פקודות מאנשים. אז אני סובל. מקנא קצת, שונא את יוסי כהן הרבה
יותר, אבל סך הכל זה שווה את זה בשבילה.
אני שונא את יוסי כהן . אני אוהב את שני. שני ידידה של יוסי
כהן.
אתמול נתקעתי עם יוסי בשירותים. כן, אני יודע, זה נשמע רע, אבל
זה לא כל כך. סך הכל שנינו השתנו באותו זמן במשתנות, בהפסקה
הגדולה. לא יכולתי שלא להתאפק ופזלתי... לכיוונו. לא יודע למה
בדיוק עשיתי את זה, זה היה מעין דחף לא נשלט שאני מניח שיש לכל
נער מתבגר כשהוא נמצא במשתנות עם בן אדם שנוא. חייכתי לעצמי,
ושיננתי:
- "בואנה יוסי, יש לך מה זה קטן."
הוא הסתכל עליי והנהן. כאילו הסכים לקבל את זה שהתחלתי
דו-קרב:
- "אולי הוא קטן, אבל הוא עושה את העבודה לעניין"
- "מה? מה הכוונה שלך?"
- "אל תדאג, אל תדאג, אני לא רוצה לעשות את זה אתך."
אאוץ'. אחת-אפס לו, כדאי לי לחשוב על משהו ומהר כדי לאזן את
התוצאה, ואולי איכשהו לעלות על מילה שהוא לא יצליח לחרוז.
- "הדבר היחיד שאולי זיינת, זה קוף."
הנה. זה צריך להספיק, נראה איך הוא יצא מזה.
- "אה, רק שתדע שאני דווקא מזיין בנות בלי סוף."
טוב. הוא יצא מזה בסדר. ננסה הלאה.
- "אולי אתה מזיין, אבל בטח כשהן ישנות."
- "לא, למען האמת הן ערות. שזה טוב יותר ממך, שבטח הולך רק
לזונות."
שנינו כבר סיימנו להשתין, אבל אף אחד לא שם לב. היינו שקועים
מדי בלב הדו-קרב המילולי בכדי שים לב לעולם החיצוני.
ואז זה הגיע אליי. הוא אמר שאני הולך רק לזונות... ואני הרי
חבר של שני, ו... מה? הוא קרא לשני זונה? לא. הוא לא יצא מזה
בשלום, ואם אני לא אצליח לנצח אותו בדו-קרב המילולי אני אתקע
את הראש שלו לאסלה ואוריד את המים.
- "תגיד, אתה רומז ששני זונה?"
- "לא, לא. שני דווקא בסדר, יש ביני לבינה הבנה."
- "יש הבנה? למה אתה מתכוון?"
- "בוא נגיד שאני נהנה, כשאתה מאונן. אפשר גם להרחיב ולאמור
שכשהיא נפגשת איתי, אני מזיין. הו כן."
הפיוז הקטן שלי במוח התפוצץ לגמרי. לא שהאמנתי לו, לא שהאמנתי
שיכול להיות מצב ששני מזדיינת עם היצור הזה, אבל.. אבל חלק קטן
במוח שלי, אותו חלק קטן שגרם לי מקודם לפזול... לכיוונו... בחר
כן להאמין.
- "קח את זה בחזרה, אם אתה רוצה לחיות."
- "אם אתה חושב שתוכל להרוג אותי, יש לך בעיות."
מה שלא גיליתי לכם  עד עכשיו, זה שתמיד היה לי נשק סודי כזה
נגד יוסי כהן. מילת פלאים שהייתה יכולה להרוג אותו על המקום.
שמרתי אותה לאירועים מיוחדים, לרגעים שהוא יעצבן אותי כמו שהוא
עיצבן אותי במשתנות המסריחות של בית ספר. ברגע הזה שמתי לב
שסיימתי להשתין, והרמתי את המכנסיים. יוסי ראה שאני עושה את
זה, חשב לתומו שהאקט הזה הוא מעין כניעה, והרים גם הוא את
מכנסיו. עצרתי אותו באמצע.
- "היי יוסי, חכה שנייה. רוצה לשחק סנייק?"
ראיתי טיפת זיעה על המצח שלו. הוא הבין לאן לקחתי את זה.
"נו, אתה יודע, סנייק בפלאפון?". יוסי עשה 'לא' עם הראש, והמבט
שלו בעיניים היה כזה של 'אני לא מאמין שאתה תעשה את זה'.
"נו, אתה יודע? נשחק סנייק במכשיר שלי, ברשת ORANGE."
טיפת הזיעה על יוסי הפכה כבר לגוש ענקי, שירד לו על כל הפנים.
הוא התחיל לגמגם, אבל בראש שלו הוא כבר ידע שהכל אבוד, ושהוא
לא ימצא לזה חרוז.
בלוויה שלו, אימא שלו סיפרה שהמילה הראשונה שלו הגיעה בזמן
שהיא והאבא ראו בטלוויזיה סרט תיעודי על נפולאון. בסרט הגנרל
צעק: "גדודים! קדימה!" ויוסי, שבדיוק התעורר משינה, פתח את הפה
שלו וגמגם: "א...א...אימא." כשאימא שלו סיפרה על זה היא התחילה
לבכות, וכשהיא סיימה היא סיפרה שבבר-מצווה שלו היה להם אישור
מיוחד מהרבנות לשנות טיפה את ההפטרה, כדי שהיא תהיה בחרוזים.
אחר כך בא הרופא המיוחד למומים-מולדים, וסיפר שיוסי היה יכול
לצאת מזה די בקלות, ובגלל ש-ORANGE זאת מילה בלי חרוז, הוא יכל
לתרגם אותה לעברית, למילה 'תפוז', ולחרוז אותה.
הרגשתי די מטופש, אבל אני בטוח שיוסי, אי שם מתחת לאדמה, או
בשמיים, או איפה שאנשים עם מומים-מולדים הולכים אחרי שהם מתים,
מרגיש מטופש פי אלף. כל מה שהוא היה צריך להגיד זה 'חרוז -
תפוז', והוא היה מנצח בדו-קרב הזה.