האיש ישב על כסא מתכתי במרכז החדר, ראשו כבוש בכפות ידיו.
"מאיפה אתה?" חזר ושאל פול, אשר עמד ליד אחד הקירות, נשען
עליו, מאחורי הכסא.
  האיש הוריד את ידיו. "אני לא מכאן!" צעק הוא. "כמה פעמים
אפשר להגיד לכם שאני לא מכאן?!"
  "אנחנו מבינים שאינך מכאן. אבל מהיכן בדיוק?" אמר פול
בסבלנות, מבלי להרפות מהקיר.
  "אתם לא תבינו! אתם לא מסוגלים! זו הייתה טעות, טעות! צורה
לא נכונה!... תשחררו אותי!..."
  "איננו יכולים. אנא ממך, אמור לנו מאיפא אתה. אנו מבטיחים
שננסה להבין."
  "תנסו? כן, בטח שתנסו! ותתקעו אותי בבית משוגעים, אה?!"
  "אנו מבטיחים שלא."
  "מבטיחים, מבטיחים... טוב, אני מכוכב לכת אחר. זהו. עכשיו
תעשו מה שאתם רוצים. בבקשה," האיש הושיט ידיו לפנים. "אני
מוכן. תכבלו אותי באזיקים, תגידו שאני מטורף, מסוכן, אלים,
ותובילו אותי לבית משוגעים, לעזאזל!"
  פול הרפה מהקיר ופתח לצעוד הלוך ושוב בחדר.
  "טוב..." אמר הוא באטיות. "בסדר..."
  וכך - בלי שקיבל שום מידע מיוחד - יצא פול החוצה.

לכל הרוחות, זו הייתה טעות! טעות ארורה, שהולכת להרוס לי את
החיים. הייתי אמור להיות עכברוש - מי יודע למה, חברי מועצת
המחקר יודעים יותר טוב ממני, למי להפוך אותי - והייתי אמור
להתנחל בתוך איזה בניין ולעקוב אחר מה שקרה שם. והפכו אותי
לבן-אדם, לעזאזל. כנראה, בני-אדם די דומים לעכברושים, אחרי
הכל... ועכשיו אני תקוע כאן, ואני לא יכול לתקשר עם אף אחד,
ואני אבוד...

  "תבדקו את הדנ"א שלי!" צעק האיש ברגע שפול נכנס לחדר. הוא
לא זז ממקומו, עדיין ישב על אותו הכסא המתכתי. "תבדקו ותבינו
הכל!"
  פול לא ציפה לצעקה ש כזו ברגע היכנסו, ונשאר עומד ליד
הדלת.
  "תבדקו, תבדקו!" התעקש האיש.
  "מה הסיבה?"
  "אתם ממילא מתכוונים להכניס אותי לבית משוגעים, לא? תבדקו
את הדנ"א שלי, תגלו שאיני בן-אדם, וזה יגמר. לעזאזל, זה חייב
להיגמר!"
  פול לא רצה בתחילה, אך האיש עמד על שלו, ופול הסכים לבסוף -
לאחר התייעצות עם הממונים עליו. לחדר נכנס לבורנט בחלוק לבן,
בעזרת פינצטה כסופה תלש שערה מראשו של האיש,הכניסה לשקית
ניילון ויצא. פול יצא איתו.

בעודי יושב שם, לבד, מביט בעיניים לא רואות על הדלת מולי,
הבנתי שהדבר שנעשה כאן לפני רגע לא היה נעשה בעולמי שלי. שהרי
הסכימו לקחת ממני שערה ולבצע בדיקת דנ"א, למרות היותם בטוחים
שיתברר כי אני אדם רגיל. וכל זאת רק כדי לנחם אותי; רק כדי
להסביר לי שאני אכן משוגע ולנסות לרפאני.
לעזאזל, אם זה היה קורה אצלנו - ברמת הטכנולוגיה והמדע שיש כאן
- לא היו אפילו חושבים על אפשרות של בדיקת דנ"א.
יש להם - לבני-האדם האלה - רגשות; הם מבינים ללב האחר. אותם
רגשות, אשר חיפשתי לשווא במסדרונות הברזל המהדהדים, המרובים
לאינספור; בקירות הקרים, החירשים לכל תחינה, שעיני הנורות שלהם
פקוחות תמיד, מאירות באור חיוור וקר, ממש כמו הן עצמן; באולמות
העגולים הגדולים, ההומים מאדם, שכל אחד בנפרד לא נבדל מהשאר
בדבר, לבוש בבגד לבן ובעל פנים של אותם הקירות - חירשים לכל
תחינה, קרים וחסרי הבעה. אותם רגשות, אשר נשכחו ונעזבו הרבה
מאחור, כמו פצע שנסגר - או, בעצם, כמו פצע שנפתח.
רק אז הבנתי, שהדבר היחיד אותו אני רוצה הוא להישאר כאן, להיות
אדם, בעולם האנשים הזה, שאם יקרה להם מה שקרה לבני עמי, זה
יהיה עוד הרבה זמן, ולא בתקופת חיי.
אבל אז נכנס פנימה אותו איש שכל הזמן שאל אותי שאלות, ותקוותי
נעלמה באחת.
האיש - לאחר שכחכך בגרונו, ומצא בעצמו כוח לדבר - התנצל בפני
ובפני כל בני עמי,הסביר לי בכבוד שהבדיקות התאמתו, שהוברר כי
אכן אני מכוכב לכת אחר, שכעת כל האסטרונומים הגדולים בהתרגשות
עצומה - מנסים ליצור קשר עם החללית שלי ועם בני עמי, ושאני
אוחזר לביתי בהקדם האפשרי, ושהם מקווים שזה לא יפריע לקשרי שני
העמים, אשר עתידים לבוא, ללא ספק.
וכך חזרתי לביתי בהקדם האפשרי, וזה לא הפריע לקשרי שני העמים,
אשר היו עתידים לבוא. אבל מעולם לא הרגשתי יותר בנוח באותו
בית, אליו חזרתי בדיוק באותו רגע בו הבהרתי לעצמי סופית שמקומי
לא בו.
                                                           
                                                           
                                        2001