"אותי הם לא יכשילו" אמרה לעצמה המורה בשעה שהכינה את עצמה
לשיעור. חדר המורים היה מלא באנשים שעיקר עיסוקם היה להתלונן.
המורה עמדה בפינה והכניסה לפיה שני כדורים. אחד לבן וקטן (זה
בשביל הכאב ראש) ועוד אחד שעליו מצויר סמיילי. "תודה לך ד"ר
זיגל" אמרה המורה ופנתה לצאת מחדר המורים. שנכנסה לכיתה היו
התלמידים מסודרים בסדר מופתי ישובים בכסאותיהם כשמבטם מופנה אל
הלוח. שקט מופתי שרר בכיתה כאשר המורה פתחה את פיה ואמרה:
"שששששקקקקקקטטטטטט אני לא יכולה ללמד ברעש הזה!!!". אני הגעתי
לשיעור אחרי שהוא התחיל וידעתי שצפוי אני למטר צעקות ועבודות
לבית על האיחור הלא משמעותי הזה. אבל אני ידעתי את הסיפור
האמיתי על שפשק (ככה קראנו לה) אני יודע מאיפה כל תופעת
השפשוקה התחילה- אני יודע. פעם די מזמן היא סיפרה לי למען האמת
היא צעקה את זה... היא לא התכוונה זה יצא לה באחד מהתקפי
האנרגיה הבלתי נשלטים שלה. "הרבה אנשים חושבים שלהיות מורה זה
קל אבל תנסו אתם להתמודד עם כיתה של 40 תלמידים בני 17 שהדבר
האחרון בעולם שהם היו עושים מבחירה זה ללמוד ספרות. אף אחד לא
מעניין אותו מה לעזאזל תכונות האופי של מוריס!!!! העוזר לא
מעניין אותי!!! אני בכלל לא רציתי להיות מורה לספרות, לא אני
לא, היו לי תוכניות אחרות. בגיל 17 ראיתי מודעה בעיתון שמפיקים
מחדש את הדרדסים ונורא רציתי להשתתף. תמיד צחקו עלי שאני נמוכה
ושאני היפר אקטיבית וצורחנית אבל אני ידעתי שיום אחד כל הדברים
האלה יפעלו רק לטובה. כשראיתי את המודעה הזאת הבנתי מה חיפשתי
כל חיי - אני בעצם דרדס בהכחשה!!! הרגשתי כאילו אלוהים שלח אלי
קרן אור ואמר לי זה מה שאני צריכה לעשות עם חיי. מאותו רגע
הקדשתי את עצמי בהכנות לאודשינים ושלא תחשבו שזה קל... הייתי
צריכה לבדוק דרדס כדי להתמקד בו אבל הרגשתי שאני לא מתחברת לאף
אחד מהם עד הסוף- דרדסבא היה זקן מדי, בר כוח היה חזק מדי, בר
מוח היה בוק מדי, ביש גדא טוב התפקיד הזה היה תפוס כבר על ידי
איזה בחור גבוה בשם אביב וקונדסון תראו זה די התאים לי כי הוא
רשע ומהיר וכל מיני דברים אבל לא התחברתי... בסוף אמרתי לעצמי
זה מה יש קונדסון אנוכי ואין מה לברוח מהאמת. כדי להפוך מסתם
בחורה קטנה ומעצבנת לקונדסון מקצועי (עם המלצות כמו שביקשו
במודעה) הייתי צריכה להקדיש את כל כולי אז כמובן שלא הייה לי
זמן לבית ספר וכל מיני שטויות שכאלה אז יצא שבגיל 17, 4 חודשים
לפני סיום כיתה י"א עזבתי את בית ספר. אמא ואבא לא שמחו מדי
אבל יעוד זה יעוד ואם אני צריכה להיות דרדס אז זהו, סוף
הסיפור, נקודה. אחד הדברים הבסיסיים בלהיות קונדסון זה להיות
כחול כמו שאר הדרדסים אז צבעתי את כולי בכחול ואז הבנתי שכדי
להיות קונדסון משכנע אני חייבת שיהיה לי קול צפצפני. שנים היה
לי קול צורחני אבל נורמאלי אחד מהדברים היחידים בי שלא היו
שייכים לילדה בת 4 היה הקול, אבל יעוד זה יעוד. אז שאפתי בערך
4 בלוני גז הליום עד שהנזק נהיה קבוע ואני נהייתי צפצפה. השלב
הבא היה ללמוד איך להכין פצצות לפוצץ אותם (הרי קונדסון אנוכי
וזה מה שהוא עושה) והלכתי ללמוד מהטובים. בהתחלה היה קשה לשכנע
את אנשי הג'יהאד ללמד אותי את אומנות השהידזם אבל אחרי
שהתעצבנתי וצעקתי וקפצתי ללא סיבה ופלטתי כל מיני סיסמאות
משונות כמו "אתם כולכם דגים שמנים!!!" הם הסכימו, אני חושבת
שזה הפחד שהניע אותם אבל אני בסך הכל החמאתי להם. אחרי שבועיים
אנטסיבים בקסבה של חברון הייתי מוכנה להיות לאודשינים. הגיע
היום הגדול צבעתי את עצמי בכחול. הכנתי את המטען והלכתי
לאודישינים. בוועדת קבלה ישבו דרדסבא, דרד'סית (השרמוטה), יעקב
איילון ומיקי חיימוביץ. נכנסתי עשיתי את הקטע שהתאמנתי עליו
זמן כה רב. עם החבילה והפיצוץ הצחוק הצפצפני אחרי ולדעתי הלך
די טוב. אפילו טוב מאוד. הם אמרו שהם יתקשרו. והם התקשרו המפיק
אמר שהייתי יותר מדי אגרסיבית והציע לי שאני אלך לאודשינים של
גברת פלפלת אולי שם ילך לי יותר טוב... "תהיה אתה אישה קטנה
מאוד ושמה פלפלת" צעקתי וניתקתי את הטלפון הרומן שלי עם
הטלוויזיה נגמר ושישרף העולם. נכנסתי לדיכאון ולא יצאתי ממנו
במשך השנתיים הבאות. הדבר היחיד שהייתי עושה זה לשאוף הליום
ולפוצץ חבילות. כשרציתי ללכת ללמוד הבנתי שאין לי השכלה ואין
לי כריזמה ואני די משעממת למען האמת. אז הבנתי שהדבר היחיד
שאני יכולה ללמוד זה להיות מורה. אז נהייתי מורה. מורה לספרות
(אם משעממת אז עד הסוף). אבל אותי הם לא יכשילו לא עוד הפעם
נראה אותם כל הדרדסיות ודרדאסבא הקטנים האלה מנסים להוציא הגה
בשיעור שלי! אומנם אני בגובה של השולחן ( אם אני עומדת על קצות
האצבעות) אבל גם היטלר לא היה גבוה... "