באחד מטיולי הליליים עם צ'רלי, פגשתי בגינה ילד קטן, אולי בן
שנתיים. הילד-תינוק התקרב, פקח עיניים גדולות והתחיל למשוך
לצ'רלי בזנב. ירדתי על ברכי והסברתי בסבלנות לא אופיינית,
שצ'רלי לא אוהב שמושכים לו בזנב, והדגמתי איך מלטפים בעדינות.

הילד הסתכל על צ'רלי, הסתכל עלי, וליטף בעדינות. חייכתי, חלפו
מספר שניות והוא הרביץ לצ'רלי בגב. החזקתי את כף ידו הקטנה,
וליטפנו ביחד. חלפה דקה, הילד הסתכל עלי בפה פעור ומשך לצ'רלי
באוזן. שאלתי אותו איך קוראים לו והוא ענה: עומרי. הסתכלתי
עליו ואמרתי בהתפעלות, 'איזה שם יפה'. עומרי הזדקף, הסתכל עלי
וחייך.
פעם, לא הייתי טוב עם ילדים, משהו בהם הפחיד אותי וגרם לי
לשמור מרחק, אולי זה נבע מההרגשה שהם רואים עלי את האמת,
ומשמחתם לצעוק אותה ליד הרבה אנשים.
אביו התקרב, ובעיניים חצי עצומות ובתוקפנות עייפה אמר, " אלף
פעם אמרתי לך לא להתרחק. אתה רוצה שאני אקשור אותך לעגלה?".
הסתכלתי על האב בפרצוף שמנסה להסתיר כעס. ואמרתי, שיש לו ילד
מקסים, ושעומרי לא מפריע. האב הסתכל עלי מופתע, וחזר לספסל.
כשרציתי כבר לחזור, הושטתי יד ואמרתי, " בוא נלך לאבא". עומרי
הסתכל על היד, הרים את עיניו, עשה תנועת 'לא' עם הראש, והלכנו
בשתיקה לכיוון הספסל.
כשהתקרבנו, ראיתי שהאב מנסה לפתוח את עיניו, ומחזיק פחית בירה
ביד שמוטה. עומרי הסתכל במבט מהיר על אביו, סובב את גבו וחזר
לשחק עם צ'רלי. אמרתי לאב, בטון שמזכיר דיבור עם אנשים זקנים,
שאיבדו חלק מהשמיעה, "עומרי ילד מקסים. ממש מיוחד, וצריך לשמור
עליו". הופתעתי מדברי ויותר הופתעתי להרגיש שדמעה נופלת מעיני.

האב הסתכל לי בעיניים, קרס ונרדם. עומרי ואני הסתכלנו אחד על
השני, והתיישבנו על הספסל, נשענו ונאנחנו. אחרי שתיקה קצרה,
אמרתי שיניח את ראשו על הרגל, שינסה לישון. וליטפתי את שערו
ברוך, שעד אז יצא ממני רק למראה של גור-כלבים. ושרתי, את "פנס
בודד", וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ששרתי שיר ערש.
לא הצלחתי לסיים את השיר. הרגשתי כדור של עצב בגרון. עומרי
ואביו ישנו. קשה לי לכעוס על אנשים ישנים. גם גורמי העוולות
הנוראיים ביותר, נראים תמימים כשהם ישנים.
עבר זמן, האב התעורר מבולבל, הסתכל עלי, הסתכל על הילד, נהם
נהמה לא ברורה, הרים בעדינות את בנו, הניחו בעגלה, והתנדנד
מהגן.
עליתי במדרגות עד לקומה הרביעית בחושך. נכנסתי הביתה. ענת
ישנה. הסתכלתי על עצמי בראי שליד הכניסה, וראיתי, איש אפור,
כרס שכבר לא ניתנת להסתרה, אדם שוויתר, שהובס. מתחתי באצבעותיי
חריצים חדשים שיורדים מעיני וחיכיתי לבוקר.
השעון המעורר הושתק, בתנועה מהירה ומתורגלת על ידי ענת. שכבתי
במיטה עם עיניים עצומות. ושמעתי את צלילי התארגנות הבוקר -
הורדת המים בשירותים, רעש של צחצוח שיניים ממושך, נפילה של
מגבת על רצפה, רעש של ג'ינס שנמתח על גוף, החיפוש אחר המפתחות,
וסגירה מתחשבת של דלת הבית.
בערב ענת שאלה לשלומי, אמרה שאני נראה חיוור, ונגעה לי במצח
לבדוק אם יש חום. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך את טקסי
ההתעניינות היומיומים ושתקתי.
בלילה חזרתי שוב לגן. שמחתי והתעצבתי לראות את עומרי. עומרי
התעלם, חלפו כמה דקות וצ'רלי משך אותי אליו. עומרי התקרב
בהיסוס, הסתכל עלי הצביע על הזנב, ושאל, 'מה זה?', אמרתי
'זנב'. עומרי הצביע לכיוון עיניו, ושאל, 'מה זה?'. אני אמרתי
'עיניים'. וככה עברנו על איבריו של צ'רלי. ואחר כך התחלפנו.
הצבעתי על אוזניו של צ'רלי ושאלתי, 'מה זה?'. עומרי ענה
'אוניים'. רציתי למחוא כפיים מהתרגשות, אבל התביישתי. כשסיימנו
עומרי חזר להרביץ לצ'רלי ומשך לו בזנב. ירדתי על ברכי והחזקתי
את ידיו בשתי ידי, ואמרתי, 'צ'רלי לא אוהב את זה, צ'רלי לא
אוהב שמרביצים'. עומרי, הסתכל עלי בעיניים עצובות ושתק. הושטתי
יד וחיוך עצוב ואמרתי, " בוא נלך לאבא". ראיתי איך ידו מהססת
ונשארת שמוטה. הלכנו אחד ליד השני בשקט. גופו של אביו זז קצת,
כשהתיישבנו. עומרי טיפס על הספסל והניח את ראשו בטבעיות על
רגלי. ניסיתי להתרגל לתחושת המחנק, ושרתי לעומרי את 'שיר ערש',
ונרדמנו.
עברו שעתיים, האב התעורר והרים את עומרי. ראשו נשמט על כתפיו.
הסתכלתי להם בעיניים, וראיתי שלשניהם עיניים דומות - כבויות,
חסרות אונים, מזכירות עיניים של כלבים בתחנת הסגר עירונית.
חזרתי הביתה, התיישבתי בשולי המיטה הזוגית, הסתכלתי על ענת
ישנה ונושמת, ולחשתי, "ענת, לא טוב לי, אנחנו ביחד מהסיבות הלא
נכונות. הביטחון הזה חונק אותי.", ונשארתי ער עד הבוקר.
התקשרתי לעבודה והודעתי שאני חולה. הכל נראה סתמי. המחנק לא
הרפה. תמונתם של עומרי ואביו בגינה חזרה והטרידה.
בלילה חזרתי שוב. כבר לא ידעתי אם אני חוזר בשביל עומרי או
בשבילי. העצבות הייתה לי טובה. הכל היה עדיף מהאדישות. אמרתי
'שלום' ורכנתי עם הראש. עומרי התקרב וליטפנו את צ'רלי. אביו
התקרב. קצת נלחצתי. הוא הסתכל עלי ושתק, אמרתי, 'אהלן'. האב
הנהן בביישנות. התרוממתי, אמרתי את שמי והושטתי יד. האב ניקה
את ידיו במכנסיו והושיט את ידו, הציג עצמו כאריק, ושאל בקול
מהוסס 'איך הילד?'. עניתי בביטחון מפתיע, 'מקסים', האב הסתכל
עלי במבט חשדני ושאל, אם לי יש ילדים. השבתי שלא, שבקושי את
עצמי אני מצליח לגדל. וחייכתי חיוך עייף. שתקנו קצת. אריק שאל,
'אז למה אתה בורח מהבית כל ערב? '. זזתי בחוסר נוחות ואמרתי,
'ת'יודע איך זה כלבים, פתאום, בשתים-עשרה בלילה, רוצים לצאת
לטיול,'. וחייכתי במבוכה, אריק שאל 'מה תשיר לנו היום?'.
והמשיך, 'לא, ברצינות, ביומיים האחרונים ישנתי טוב. יש לך קול
נעים'. התעשתי ואמרתי בטון נבוך ומגומגם 'לא יודע, אני מתלבט
בין כמה שירים, חשבתי על 'שיר סיום' או על 'זמר אהבה לים' או
אולי 'אליפלט'. אריק חשב קצת ושאל 'כל השירים שלך עצובים?'.
שתקתי.
הלכנו שלושתנו לכיוון הספסל, שלושה גברים אבודים, בחושך המואר
של הגן. אריק התיישב, הציע בירה. סירבתי בנימוס, אריק גמר
שתיים ברצף. עיניו החלו ליפול. 'איפה אימא של עומרי?'. שאלתי,
בניסיון להחזיק את אריק ער. 'כל הנשים זונות, נכון עומרי?, כל
הנשים זונות, תעשה שיר, יותר טוב שיר.' ועיניו החלו להיעצם.
ישבתי בשקט, ליטפתי את ראשו של עומרי. הסתכלתי לו על הפנים.
ראיתי את עיניו הגדולות נעצמות. ביטנו הקטנה עולה ויורדת בקצב
איטי. ושרתי להם את, "יוסי, ילד שלי מוצלח". כשאריק הרים את
עומרי, התעוררתי. הניחו בעגלה וכיסה אותו במעיל דובון צבאי,
וגלגל את העגלה מהגן.
חזרתי הביתה. ענת ישנה. נזכרתי בדמותו של הירשל, מ'סיפור
פשוט', שחזר לביתו מהיער. הסתכל על מירל אישתו ישנה, וחש
בחילה. הסתובבתי בבית, הסתכלתי על הפוסטרים שענת בחרה בחנות של
המוזיאון. פתחתי את ארון הבגדים, וראיתי בגדים שנקנו עבורי.
ישבתי על הכורסה מותש. ועשיתי רשימה בראש של דברים שאהבתי.
דברים שהייתי זורק. דברים שאיבדתי. נזכרתי בדברים הפשוטים שפעם
אהבתי לעשות. ובאותו שבוע קיבלתי החלטה לעזוב את העבודה. הורי
חשבו שהשתגעתי. "לעזוב מישרה בטוחה, החזקת רכב, ביטוח מנהלים,
לא עוזבים עבודה כשאין משהו אחר ביד. ". ניסה אבי לשכנע בקול
מיואש. ואימי הוסיפה, " זה הכל בגלל שאין לכם ילדים. ילד היה
מושיב אותך על הקרקע". והחזיקה ביד, כתבות גזורות מ'זמנים
מודרניים' על משבר גיל הארבעים. הייתי בן שלושים ואחת, אבל
במשברים תמיד הקדמתי את בני גילי.
חודש אחרי כבר נפרדתי מענת. שכרתי דירת חדר וחצי ברחוב ביל"ו
בתל אביב. כמובטל ורווק, קבלתי בחזרה המון זמן. הטיולים עם
צ'רלי התארכו. הלכתי לים, קראתי ספרים. בערבים פגשתי את עומרי
ואריק בגינה. אריק היה מביא איתו סדין, אני הייתי מביא תרמוס
עם קפה וסנדוויצ'ים, עומרי היה מניח את ראשו על ביטנו הגדולה
של צ'רלי. ובאותם רגעים היינו דומים למשפחת אינג'לס מ'בית קטן
בערבה'.
כשנגמר הכסף, מצאתי עבודה בגן-ילדים כעוזר גננת. הרווחתי
משכורת מצחיקה, שאפשרה לי לחיות בסגפנות מנקה. הילדים בגן
הזכירו את מה שפעם היה לי. את היכולת להתרגש מדברים פשוטים -
לדמיין, לדלג, לרקוע ברגליים, לבקש בפשטות חיבוק. פחות להשקיע
כוחות בלהסתיר, פחות להראות חוזק מדומה.
חיי התמלאו בשגרה שהיא כל בחירותי. כל יום אני עובד בגן עד
שתיים. ביום שישי עד שתים- עשרה. בשלישי אני שר במקהלת זמר
במתנ"ס. בשני ורביעי בערב אני שומר על עומרי כשאריק הולך ל-AA.
אני מצליח יותר לצחוק ולבכות, והיום שהסתכלתי על עצמי במראה
שליד דלת הכניסה, הבחנתי בלידתה של גומה קטנה בלחיי הימנית,
כרס שכבר כמעט לא מורגשת, והרגשתי תחושת רעב שלא הרגשתי שנים.