טיפות הגשם נחתו על גג הפחון ומשם גלשו לדופן המערבית, אשר
ממנה בסופו של דבר צנחו אל סופם בשלוליות המצחינות. מבעד לחלון
הכל היה נראה טוב יותר. עבודת האיטום בפחון נמשכה זמן רב, אך
מסתבר שהיתה משתלמת. אם רק היה כאן גז בכדי להכין איזה משקה
מחמם, או בכלל איזה סתם תנור ישן שיקפיץ את המעלות מעט מעלה,
אז היה עוד ניתן להרדם. לוניה עצם עיניים וניסה לצלול אל תוך
החושך. הוא היה עייף מאד עד כי נדמה היה שיכל להרדם בכל מקום
ובכל תנאי. אך בכל זאת כל פעם משהו אחר משך את נשמתו אל מחוץ
לחלום. טיפות הגשם הלמו בגג הפח והרעידו את כל הפחון. אחר כך
הפכו המכות נוקשות יותר. היה זה ברד. תהלוכת מתופפים התמקמה
סמוך לאוזניו של לוניה והחליפה מקצבים ומשקלים. לוניה התהפך על
צידו הימיני והוא מקופל כעובר חסר ישע. רעש הברד החל לדעוך.
תהלוכת המתופפים התרחקה וצליל המארש החל נמוג אל תוך הרוח
הקרה.
לוניה התהפך על צידו השמאלי. כעת כשחלף הרעש קל יותר היה לחוש
בקור הצורב. בשקט בשקט התקרב הקור כדוב לבן וגדול. חיבוקו היה
מצמרר ומקפיא. לוניה ניסה להשתחרר מאותה אחיזה והתהפך פעם
נוספת.
באופן הדרגתי החל לוניה צועד אל תוך השינה. בכל צעד שעשה הרגיש
כי מסביב נהיה אפל יותר. הצעדים נעשו קלילים יותר ויותר. החושך
נעשה חזק יותר גם כאשר היה נדמה כי לא יכול להיות יותר כהה.
הצעדים הקלים נפסקו ורגליו של לוניה ניתקו מן הארץ. לוניה עף
כעת בשמיים. לא היו שם ציפורים. רק שחור.
סכינים קטנים מכונפים החלו עפים סמוך ללוניה. לוניה ניסה לעוף
מהר יותר או סתם להתחבא בתוך השחור. הסכינים השיגו אותו ללא
מאמץ. "מה אתם רוצים ממני?" שאל לוניה תוך שהוא חוקר את זוג
כנפיו של זה הקרוב ביותר. "לא אכלת שום דבר כבר שלושה ימים,
לוניה..." ענה הסכין הקרוב והתקרב לבטנו. הסכין הקרוב סימן
בכנפו השמאלית לשאר הקבוצה להצטרף. הסכינים המכונפים ננעצו פעם
אחר פעם בקיבתו המצומקת של לוניה עד שנפל על הארץ. כשפתח את
עיניו היה שוב בפחון ולצידו ישב הדוב הלבן. שוב החל להיות קר.
הוא התהפך שוב ושם את כפות ידיו בין המזרון לבין גופו. הוא החל
צועד שוב אל תוך האפלה, אך הפעם משתדל לא להעמיס משקל רב מדי
על הרגל שעליה נפל. הוא צלע כך כמה מטרים ומסביב השחור התגבר.
מרחוק הוא ראה את אהבת חייו אוספת את שיערה החלק ומעבירה ידיה
על גופה העירום. לוניה לא ראה אותה מעולם, ועם זאת היה בטוח
שזו אהבת חייו.
הוא התקרב בצעד נוסף והביט בה כמהופנט. עיניה היו כחולות
ועמוקות כאוקיאנוס עצום. שיערה היה כהה והתמזג עם האפלה
שמסביב. לוניה לא יכל שלא להביט בשדיה העגולים וברגליה הארוכות
והחלקות. כשהבחינה הנערה בלוניה, פניה הרצינו והיא החלה בוכה.
לוניה ניסה לרוץ מהר יותר אך רגליו בגדו בו. עם כל צעד שעשה
לוניה, נוספה שנת חיים לאהבת חייו. לוניה רץ ותווי פניה נהפכו
מודגשים יותר. לוניה רץ ותווי פניה נהפכו קמטים. לוניה רץ
ושיערה האפיר. לוניה רץ ושדיה הפכו נפולים ושמוטים. לוניה
המשיך לרוץ ועור גופה הפך מחוספס.
כשלוניה הגיע אליה שיערה היה לבן לגמרי ופניה היו כעור רפוי על
גולגולת זקנה. הוא הביט בה בעצב עצום. גם היא בכתה. לוניה אחז
בה ונשק לה. שפתיה נשרו. הוא שחרר אחיזתו וצפה בה כאשר ידיה
נפלו וגופה נשבר וקרס על הארץ. לוניה נתקף בצער גדול ופרץ
בבכי. הדוב הלבן התקרב, כרע ברך, אסף את חלקי גופה החיוורים
ונעלם אל תוך החושך השחור. כעת היה קר שוב. החושך החל להתבהר.
לוניה ניגב את פניו מן הדמעות והביט באור שקרב. היה זה אור
עצום בזוהרו. הוא עצם את עיניו והאור התגבר. כשפתח את עיניו
הוא היה שוב בפחון ומישהו כיוון אליו את אור הפנס. הדוב הלבן
כבר לא היה שם. "סליחה? יש כאן מישהו?" שאל האיש מאחורי הפנס.
"לוניה כאן!" צעק לוניה בקול צרוד מהשינה. "טוב, אז צא החוצה
בבקשה אנחנו רוצים להרוס את הפחון". לוניה נעזר בידו בכדי
להסתיר את האור החזק מעיניו "אבל לוניה גר כאן! זה בית שלי!"
צעק ועיניו דמעו. "בעל השטח רוצה לבנות כאן מרכז קניות, והפחון
שלך מפריע!" אמר האיש עם הפנס. האיש עם הפנס ליווה את לוניה
החוצה.
כשהיו, האיש עם הפנס ולוניה, די רחוקים, הגיע דחפור גדול
והשמיד את הפחון לגמרי. תוך מספר דקות, כל שנותר על הארץ היו
שרידי פח ופתיתי ספוג מן המזרון. רכב אחר אסף את השרידים ונסע
משם. האיש עם הפנס עזב והחושך חזר.
לוניה מצא ספסל ריק בגן הציבורי. הוא נשכב שם וקור עטף אותו.
הוא עצם עיניים ומלמל "הם הרגו את הדוב... הם הרגו את הדוב..."