אמא תמיד הייתה אומרת שאם אני ומר. מנוקד נמשיך ללכת לביצה
בערבים היצור הירוק הגדול יאכל אותנו.
אני ומר. מנוקד עמדנו במרחק צעדים ספורים מהביצה. מר. מנוקד
כבר הספיק ללכלך את פרוותו הצחורה בבוץ חום שהשתלב בצורה יפה
עם הכתמים החומים שהיו לו מלכתחילה. למרות שהביצה הייתה מקום
אפל, מצחין ומלוכלך מר. מנוקד היה אוהב לבקר בו במהלך טיולינו
בערבים. מר. מנוקד היה אפילו אוהב להתקרב מספיק בכדי לתחוב את
האף עמוק בבוץ ומאוחר יותר גם את שאר הגוף. בין לבין הוא גם
אהב לנהל מלחמות קטנות עם יצורי הביצה אבל הפעם מר. מנוקד נאלץ
להתמודד עם משהו שהיה גדול ממנו בכמה מידות טובות. בתחילה ניתן
היה לראות קצת ירוק שמבצבץ מעל לקו המים בערך במרכז הביצה.
מאוחר יותר הירוק התגבר וצמח לממדים מרשימים למדי. מר. מנוקד
החליט שזה לא הזמן המתאים להיות גיבור גדול והחל מושך אותי
לאחור. אך אני שלרוב הייתי פחדנית ענקית אזרתי אומץ רב
והתקרבתי אל עבר היצור שהעצים מרגע לרגע. לא הצלחתי להבחין
בשום דבר שיזכיר צורה מוכרת כלשהי. לדבר לא היו עיניים,
אוזניים, אף, פה, ידיים, רגליים או משהו שמזכיר את האיברים
הללו. היה זה רק גוש כביר של ירוקת שלא הפסיק להתעצם ולהתקרב.
כאשר הוא הגיע בערך לגובה של עץ ברוש לרוחב של יער ברושים קטן
ולמרחק של לא יותר משלושה צעדים החלטתי לפקפק בהערכת המצב
הראשונית שלי ולנסות לברוח. משום מה רגלי קפאו במקומן וכל
שנותר לי לעשות היה לעצום את עיני ולסוכך על עצמי בידי.
כשפקחתי את עיני הייתי כולי בתוך החומר הירוק. הכל היה שמנוני
ונוזלי לא יכולתי לראות דבר מלבד בועות ירוקות, הנשימה הייתה
קשה עלי מאוד וכל מה שיכולתי לשמוע היו קולות של מאבק שבקעו
מכיוונו של מר. מנוקד וקולות של בועות שבקעו מתוך הירוק והקיפו
אותי מכל עבר. איזה דרך גרועה ללכת מהעולם, להאכל ע"י יצור
ירוק עצום...
היום אני בת 64. כבר התרגלתי לגור בתוך הירוק. |