קהל הנוסעים הצטופף במעברי הברזלים ברציף תחנת הרכבת בנהריה.
אריאל הציצה בשעון.
השעה היתה 8:13 נותרו 3 דקות בלבד לקניית הכרטיס ועליה לרכבת.

היא רצה לאורך הרציף כדי שתוכל להספיק ותוך כדי ריצה הבחינה
בתור המשתרך שלפני המכונה, לכן מיהרה לקופה. הקופאית גילתה
קושי קליטה בבקשתה של אריאל לכרטיס להלוך ושוב לת"א, כך שבדיוק
כשהגיעה למעבר הרכבת נשמע צפצוף סגירת דלתות הרכבת וזו החלה
כבר בתנועה וחלפה מול עיניה.
"סססססאאמק איזה חרא של בוקר!" זרקה לאוויר במרירות.
אריאל התיישבה על הספסלים והכניסה את העודף לארנק. מתוך שעמום
גמור החלה לסדר את התיק: מברשת שיער, טמפונים, פלאפון, אודם,
איפור, ניירות פרסומת, הזמנות ישנות של מסיבות במועדונים שהיא
מעולם לא רקדה בהם ותמונות של אנשים אהובים. אותם היא לא ראתה
מזמן... תקופה כ"כ יפה ורחוקה... אחת מהתמונות העלתה על שפתיה
חיוך אמיתי.
עובד רכבת שאל מבלי לצפות לקבלת תשובה "מה את מחייכת?" היא
חייכה לכיוונו ואז נזכרה ביום שבו צולמה התמונה.
"שיהיה לכם יום שחור" צעק לעברנו שחיין מכבי ת"א. אלו תמיד
הלכו בחבורה בינהם היה ליאור- אלוף הארץ בכל משחי הפרפר לגילאי
16.
"זרקו אלי חיוך, חמודות" אמר ירון שצילם אותי וארבעת חברותיי
מהקבוצה עם המדים השחורים-צהובים החדשים שלנו.
מעולם לא היה לי את האומץ לדבר עם ליאור. הוא נראה תמיד כל כך
מאושר. ניסיתי להסתובב כל הזמן היכן שהקבוצה שלו תמיד התמקמה
אבל תמיד הוא היה מוקף בנות שניסו להשיג אותו. ראו איך שהן
נמסו כשהוא החזיר להן תגובה לשאלותיהן הדביליות בסבלנות יתרה
שהדהימה אותי כל פעם מחדש.
יצא לנו לדבר פעם אחת... את זה אני בחיים לא אשכח. הלכתי לבחור
בגד ים חדש לתחרויות. הוא היה שם גם. עמדתי לידו והתעלמתי
מקיומו, לפתע הוא שאל אותי
 - "איך זה נראה לך?" הוא הוציא את הדפקט יצור האולטימטיבי-
כתום מחריד הצועק לכלור שיגרד ממנו את הזוהר הזה...
-  "תמדוד ונראה" עניתי... כשאני מהרהרת וואי... הרי כל דבר
יראה עליו טוב...
-  "אוקיי, אל תזוזי אני עוד שנייה חוזר"
ואני ניסיתי לשחק אותה אדישה, בוחנת בגדי ים אבל בשלב מסוים
תפסתי את עצמי מפשפשת בערימות בגדי ים של גברים...
- "יש משהו שאת רוצה לספר לי?" שאל וזרק חיוך לעברי
- "למה? אתה חושב שאתה הקליינט היחידי שלי?
זה היה דבר דיי עצוב להגיד בהתחשב בעובדה שאנחנו היינו היחידים
שם...
- "אז מה את אומרת?"
-  "לך על זה" עניתי.
קשה לי להודות אבל באמת הכתום הזה מעולם לא היה נראה יותר
טוב...
"שחייני 100 מ' פרפר נא להגיע לעמדת השיבוץ"
- "אני נשאר עם זה... חייב לרוץ לשחות... תודה... בהצלחה
שיהיה לך..."
- "גם לך" עניתי באופן מאוס כמסרבת שהרגע הזה יגמר.
הרכבת הבאה נכנסה לרציף. אריאל התיישבה בכיסא עם כיוון הנסיעה.
היא החלה לנמנם, כיוון שלא ממש הצליחה לישון כמו שצריך בלילה.
בחלומה היא חצתה את הגשר המחבר בין תחנת רכבת שלום לקניון
עזריאלי. שם ראתה את ליאור יושב על קצה המעקה, ידיו כפתו את
המעקה בחוזקה. עוד לפני שהצליחה לקלוט את התמונה שלנגד עיניה,
הוא ניתק את ידיו וקפץ אל הכביש.
אריאל התעוררה בבהלה כשהרגישה נגיעה בכתפה. זה היה ליאור. חשבה
היא שעדיין חולמת...
- "שלום לך" אמר והתיישב מולה בכיסא הפנוי.
הוא היה לבוש במדיו הירוקים וכומתה סגולה נחה לה על כתפו.
- "היי" עניתי "מה נשמע?" הוא חייך.
 -  "את יודעת? אפילו לא הספקתי לשאול איך קוראים לך אז... את
זוכרת? באליפות ת"א?
- "כן בטח שאני זוכרת... אריאל"
-  "ליאור"
זה היה קטע דיי מביך כי ידעתי איך קוראים לו ועל אודותיו עוד
יותר ממה שהוא ידע... לא פעם יצא לי להיות נוכחת "בטעות"
במקלחת כשהוא היה בראש שיחות הרכילות של חברותיו לקבוצה.
- "תגיד, מתי הפסקת לשחות?"
- "לפני שנה".
תהיתי לעצמי, למה לו לפרוש כשהוא כל כך מצליח? שכל כך טוב לו
במסגרת הזאת... אזרתי אומץ ושאלתי:
- "למה פרשת?"
לא תיארתי לעצמי שתהיה לו סיבה מוצדקת ככה פשוט לעזוב...
- "היתה לי שנה קשה... אמא שלי נאבקה על חייה, נפטרה מסרטן.
אבא שלי המאנייק הזה ניהל רומן עם סמדר, הבוסית שלו בעבודה,
בזמן שאמא שלי גססה... חבר שלי הכי טוב- יוני נהרג כשעלה על
מטען צד עם הג'יפ שלו... אף אחד מהחברים שלי לא באמת היה שם
בשבילי בתקופה המחורבנת הזאת שלא נדבר על חברה שלי, שלא גילתה
טיפת התעניינות חוץ ממתי בדיוק יחליפו סופסוף את המלתחה בלוצ'י
ברח' שיינקין... המזוייפת הזאת... אני לא יודע למה בדיוק
ציפיתי, כשהבסיס לחברות היה שפשוט תשתוק ותראה יפה... תכשיט
ראווה לכל החבר'ה, הידיעה שלצידי יש את הכוסית של הגימנסיה...
והשחייה, בטח שלא היה לי ראש לאימונים. חשבתי שאם אני אלך
ואמשיך להתמיד אני אוציא את כל העצבים שלי במים. את כל
התסכולים, את כל המרירות על המצב של אמא... הכעס הגועש בקרבי
על אבא שלי שמזיין מהצד בזמן שאמא שלי מקריחה מהכימותרפיה
וסופגת את כל התופעות האפשריות הנלוות מהם. בהתחלה זה עבד, אבל
בהמשך לא היה לי סבלנות לאף אחד. רק אני והמים, מול הסטופר של
המאמן. רבתי עם כל החבר'ה בקבוצה כי לא היה לי זין בשבילם.
לצביעות הזאת. המאמן התחיל להעלות דרגות קושי וטיפח לו צפיות
שלא יכלתי לעמוד בהם יותר. נמאס לי היה לבלוע את ההטפות שלו
לגבי ההתנהגות שלי מחוץ למים עם חברי הקבוצה ובתוך המים, כי לא
יכלתי שלא להיות שקוע רק בעצמי... אז עזבתי את זה... אפילו
מבלי להגיד שום דבר. המאמן השאיר הודעות במשיבון. התחנן
שאחזור, התבכיין על הטעות הגדולה הזאת שיצרתי לעצמי כשעזבתי.
בשלב מסויים אפילו לזה לא הקשבתי".

הבטתי בו מספר לי את כל הפרטים. לא יכלתי שלא להבחין בדמעה
מבויישת שצצה לו בזווית העין כתוהה אם זה אפשרי לגלוש במורד
הלחי או לקפוא במקומה. אחרי שנאמרו הדברים, הוא השתתק. זאת
מכיוון שתפס את המצב הקיים- איך זה הגיוני שהוא מספר דברים כל
כך אישיים שאפילו לא שיתף אותם פעם אחת עם מישהו. ובכלל, לא
באופי שלו להיפתח ככה לאנשים. זה הוא יכל להרשות לעצמו רק עם
יוני ואח"כ לדמותו המאובנת הקרירה של יוני.
אריאל החזיקה בידו שהיתה מונחת על השולחן, כשזו לפתע החלה
לרעוד.

- "מתי אמא שלך נפטרה"?
- "לפני חודשיים בדיוק... כרגע חזרתי משם, מגבעת עדה, שם היא
רצתה שנקבור אותה, היכן שהיא גדלה כל החיים שלה..."

"עוד מספר דקות נכנס לתחנה אחרונה לרכבת זו- תחנת שלום קניון
עזריאלי. שימו לב שלקחתם את כל החפצים שברשותכם. היציאה מהרכבת
באמצעות כרטיס הנסיעה בלבד. יום טוב".

- "יש לך זמן לשבת לכוס קפה או משהו?"
-  "כן..." עניתי.

יצאנו מהרכבת ועלינו במדרגות הנעות. כשהגענו לגשר הוא לקח את
ידי וביקש שנעצור. הבטנו מבעד לגשר, אל המכוניות שטסו בכביש
ושתקנו. כל הנוסעים כבר החלו לנוע לעבר עיסוקיהם כך שאנחנו
נשארנו שם לבדנו.

- "אני חולם כל לילה שאני נמצא בדיוק בנקודה הזאת... מביט אל
הכביש כשהוא הופך לתהום שחור כשהסוף לא נראה לעיני מעולם. אני
קופץ לתוכו ורואה תמונות ניגלות ונעלמות של אמא... אמא
מחייכת... אמא כועסת... אמא בוכה... אמא במיטה בבי"ח... אמא
מקיאה... בסוף אני שומע את קולה. אני מנסה כל פעם מחדש לנסות
לקלוט מאיפה הקול הזה מגיע ואיפה היא עומדת... אבל אני לא
מצליח. מתוך השקט המופתי מהדהד תמיד אותו משפט- "לא היום
ליאור, גם לא מחר". אתמול בלילה הרוטינה נשברה- "לא היום
ליאור, מחר!" מבינה?! היום זה צריך לקרות... היום אני אראה
אותה שוב!

הוא זרק את הנשק על הריצפה והחל לטפס על המעקה.

- "ליאור תרד משם" התחננתי. "אתה רואה אותה כל יום, כל דקה,
כל שניה, למה אתה לא מבין את זה?! הזיכרון הוא הרכוש הכי יקר
שיש לך שהוא יותר חזק מהכל... אותו אי אפשר לקחת ממך, כמו
שלקחו ממך פיזית- את אמא... אל תעשה את זה ליאור! אתה לא יכול
לעשות לי את זה! אני כ"כ אשנא אותך אם תעשה את הצעד הזה... אם
תעזוב... אם תשבור ככה את כלי החיים שלך... שאמא שלך העניקה
לך... עוד לא התחלת לחיות... תבין, אתה חלק מאמא שנשאר
בחיים... בן שיש לו אפשרות לטעום ממה שאימו לא הספיקה..."

דמעות פרצו את הסכר הבלתי ניתן לשליטתה ורעידות החלו להופיע
בכל שרירי גופה. היא לא עמדה בזה יותר. לא היה לה מה לומר. היא
לא יכלה להוציא הגה כששמעה את השתיקה הצורמת בשתי אוזניה.
- "אני... אני... לא מסוגלת..."

אריאל החלה ללכת במהירות לעבר הכניסה לקניון. לפתע שמעה גוף
שהתחכך בדפנות מעקה הגשר. היא נעצרה. הסתובבה לאחור וראתה את
ליאור עומד מולה...
הוא לא הרשה לגופו להחליק ממעלה מעקה הגשר, אך הדמעות שהחליקו
על פניו, היו חזקות מרצונו לעצור גם אותן.







תודה מיוחדת לאילנק