( דמותו של רס"ן אלקנה נמוגה בתוך ערפילי הליל )
מן הצד התורכי ניתן לחזות למרחוק בחלק מן המאהל הצבאי כשדיגלו
מתנופף ברוח
ברקע שומעים קולות מואזין עמומים ,. עולים מן הכפר הסמוך .
מנגד , מוצב אנגלי
שגם דיגלו מתנוסס מעל עמדת הזקיף . מתוך חשכת הליל מגיחים
בזהירות
מירבית , אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי , לבושים כבדואים ,
בעביות וכפיות , נושאים
את תרמיליהם על גבם . כל אחד מהם חמוש ברובה ושבריה חגורה
בחלציו . הם
מחפשים מיסתור בשטח הדיונות . רוח המידבר הודפת אותם קלות .
אבשלום : ( בגלותו מקום מיסתור מתאים במחילת הדיונה .
קורא בקול נמוך אל יוסף לישנסקי ) יוסף ! יוסף ! הנה
מצאתי כאן מקום מיסתור טוב.... (יוסף ניגש וסוקר היטב את השטח
)
יוסף : זה בסדר . ממילא לא נשהה במקום הזה הרבה זמן. (
שניהם נידחקים פנימה אל תוך המחילה . מורידים תרמיליהם
ומתישבים זה מול זה . )
אבשלום : מה עם סעיד ?
יוסף : שלחתי אותו לשחרר את הגמלים ולסרוק את הדרך לפני שנתחיל
לחצות את הקוים .
אבשלום : אתה בטוח שבשטח עוין כזה הוא לא יפנה לנו עורף ?
יוסף : סעיד מוכר בעקרון כבן ברית לישוב העברי . הוא הוכיח
את נאמנותו אין ספור פעמים ועל כך אנו גומלים לו ולבני משפחתו
ביד רחבה . מלבד זאת הוא מכיר את האזור הזה כמו את כף ידו ....
לכן לקחתי אותו כמורה דרך . אין מה לחשוש , אבשלום .
אבשלום : כשמדובר בנאמנותם של בני דודינו , רעי היקר , אימצתי
לעצמי עיקרון בסיסי בלשון : " כבדם וחשדם " ..... והתאוריה
הזאת כבר הוכיחה את עצמה לא אחת.....
יוסף : אני יותר מודאג מן הבלתי נודע הצפוי לנו מעבר לקוים
....
אבשלום : אין מה לדאוג ! הרקע כבר הוכן מראש והבריטים
מחכים לבואנו..
חייבים רק לחמוק כברת דרך מעיני הנץ התורכי לאחר
מכן לא נישקפת כל סכנה. העיקר היא המטרה המקודשת , יוסף ,
היא זו שחייבת לחזק אותנו . אף אם ניתרום ולו כזית למען
שיחרור עמנו מסד האסורים העותומני כי אזי באנו על שכרנו.
יוסף : אתה הרי יודע היטב, שאני מוכן ללכת אחריך באש ובמים
מבלי להרבות קושיות. . מורי ורבי אתה , אבשלום .
אבשלום : יען כן, יוסף, ביקשתי את הצטרפותך אלי למסע הזה ,
כי אמון אתה עלי
כאח וכידיד נפש.
יוסף : אני מקוה שאכן אהיה ראוי לאמונך ..... אם להיות גלוי
לב ,אינני יודע מדוע ,
אך לאחרונה פוקדות אותי מחשבות זדון ללא הרף ומנידות
שינה מעיני .
אבשלום: את כולנו פוקדות לעיתים מחשבות חרדה ..... מועקות
כבדות וחלומות ביעותים. לנוכח המצב המתוח בו אנחנו שרויים זו
אבולוציה ריגשית טיבעית ביותר.
יוסף : לעיתים אני תוהה ביני לבין עצמי אם איננו שוגים במעשינו
. האם אנחנו מסוגלים לראות את פני העתיד בפרספקטיבה נכונה.?
האם באמת יטב לעמנו אם וכאשר הבריטים יחליפו את המישטר
העותומני ? האם איננו טומנים פח לעצמנו ?
אבשלום : ( כעוס קמעה ) לבל תעלה בראשך אפילו זיק של מחשבה
מעין זאת , רעי הטוב ! מה לך ולמחשבות נפל שכאלה ? תן דעתך !
מה לנו היום עם התורכים הללו המפגרים אחרי תרבות המערב בעשרות
,אם לא במאות שנים ? מה אני עכשיו ? אני תורכי קונסטיטוציוני
או סתם יהודי תורכי ? מה לי כי אתן ידי להבראתה של החברה
העותומנית כשעמי עודו נושם במחנק , מתחת לערימות הדומן
הנישפכות עליו חדשות לבקרים בגיטאות , בנכר ומזה אלפי שנים
נותן עצמו לטבחופרעות ? אני רוצה בעם היודע ללחום , לכבוש ובעת
הצורך לתקוף , להנחית מכות נימרצות על צריו . אני רוצה כי נהיה
עם ככל העמים ולא עם עבדים בממלכתו של ג'מל פחה - גדול הצוררים
.
יוסף : ואתה אבשלום, משוכנע שהאנגלים הקולוניאליסטים הידועים
לשימצה , באמת יסייעו לעמנו להגשים את חלום תקומתו על אפם
וחמתם של כל ערביי האזור ?
אבשלום : אני רק יכול לקוות, יוסף , לקוות שימלאו את התחיבותם
מפני שאנחנו מהוים את הגשר המערבי היחיד, היציב ביותר שנותר
להם בים סערות האיסלם . ולעניות דעתי , זו הברירה העדיפה לנו
מבין השתיים . השילטון הבריטי הנאור , האוהד ,פחות או
יותר, את העינין היהודי בפלשתינה או להשלים עם העושק והעבדות
העותומנית . רבים ממנהיגי השילטון הבריטי הביעו באוזני לא
אחת,
תמיכה בהתרי עליה לפלשתינה , בחופש הדת והתרת התישבות
חקלאית בכל מקום
שנבחר. את השאר נשלים בעצמנו . בכלים שאנו מאלתרים במו
ידינו ובמוחנו
הקודח. זה מה שהובטח לנו ועל כן אנו מחויבים לסייע להם היום
בהברחת מידע ולכשהשילטון העותומני ימוגר .הם יסעייו לנו בתמורה
.
יוסף : דבריך שוצפים כמעיין מתגבר , נחקקים בנישמתי כחזון
אחרית הימים ., . אך ליבי , רעי אבשלום, ליבי מנבא לי רעות
.....
אבשלום : יען כי אתה מעמיס על ראשך הבלי כשל וחרדות שוא. מחר
אם שחר, ידידי, כשנהיה מעברו השני של קו החזית ואפגישך פנים אל
פנים עם כמה מהקולונלים והבריגדירים הבריטים , בטוחני שתשנה את
דעתך לטובה . ( מאי שם שומעים יללת תנים מצמררת פולחת את
דיממת הליל . רגע של דממה
ארוכה ומורטת עצבים .)
יוסף : אתה שומע ? היללות הללו מחזירות אותי אל ביתי בעקרון .
לילות עלטה צוננים בהם עמדתי על מישמרתי סביב גדר המושבה ,
דרוך כקפיץ , קשוב לכל רחש, כשמחשבותי תועות להן למרחקים
........ שעות ארוכות של שאלות ללא מענה, ,,
של חשבון נפש ללא מאזן ..... בדיוק כמו ברגע זה ,
עכשיו........ אנחנו פוסעים בתוך ערפל סמיך בדרך לא סלולה שאיש
אינו יודע אנה נגיע בתומה . ואנא , אבשלום, סלח לי אם דוקא
במעמד זה אני חושף בפניך את חולשותי.....
אבשלום : אין הדבר פסול בעיני כלל וכלל , יוסף , אדם נטול
רגשות ומחשבה תחילה הפועל מתוך אינסטינקט , ללא
לימוד והכרת הנושא , משול בעיני לאדם צר אופקים שסכנת מעשיו
גדולה מהצלחותיו. אם להיות גלוי , גם אותי פוקדות , לא אחת
מחשבות נכאים אך אני נאבק בהן בכל מאודי בנסותי למלאותן תוכן
יצירתי מעודד ולא בתחלואים. בפריס שיננו באוזני הוגי הדעות
שהרגל והשלמה עם גורל אכזר יביא במוקדם או במאוחר לניוון הדעת
והתבונה . את זאת ברצוני למנוע בכל מחיר , ממני ומבני עמי
.........
יוסף : אין אדם בתבל כולה שיתיר לנו לשאת ראש ..... רוצים
אותנו מיזעריים , שפופי גב, , נטולי זהות , תלויים בחסדיהם
.......
אבשלום : הפחד אוכל אותם מסגולתנו להתפתח . על כן ניטול את
היוזמה בידינו ונוכיח בפעם המי יודע כמה שאכן עם עולם הננו
.......
יוסף : עם עולם , אור לגויים כתוב , לעיתים תוהה אני בניבכי
נפשי מדוע אלוקינו
שולח בנו חרון אפו ללא הרף וכה מתנכר לנו ........
.אבשלום : בל נשכח שהוא גם עשה ניסים לאבותינו , אך בנוסף
לאמונה אנחנו גם
חייבים לסייע לידו ביוזמה משלנו ולא לצפות לבקיעת הים
עבורנו בפעם השניה.
כאן בארץ ישראל , המקודשת לנו מדורות, עלינו להשיב
לעצמנו את זהותנו כעם
אף אם ניאלץ על כך להקדיש את חיינו.
יוסף: הצרה היא ששכנינו הערבים חושבים אחרת וזה בעיקר שורש
הבעיה .....
אבשלום : אין בעלים אחרים על הארץ הזאת זולתנו . כל שאר
הפורצים אליה הם אספסוף זמני של רודפי בצע ושררה שאין להם אל
הארץ הזאת ולא כלום למעט הפקעת נכסיה וחורבנה . המזל משחק
זמנית בידם במנותם מספר קלגסים אדיר, מיומנים ומזוינים היטב,
כמותם ידעה ההיסטוריה לאין ספור , מאז ומתמיד, שבדפיה ניכתבו
לדראון עולם ואנו היום יודעים מה היתה אחריתם . ימים יבואו
ויגידו, יוסף ידידי , ראה תראה , ימים יבואו ויגידו כיצד
האימפריה העותומנית הבלתי מנוצחת , תקרס בבת אחת כמו בנין
קלפים , מן המסד עד לטפחות . למעמד הזה אנו חייבים להערך בעוד
מועד , לעמוד איתן על מישמר מולדתנו, להיות מוכנים לטול את
הפיקוד לידינו, לטול או ללחום עד מות ...... צר לי לחשוב על כך
, אך אין ספק בידי שנאלץ להקריב קורבנות ..... אף אומה בעולם
לא זכתה בעצמאות לאומית ללא שפיכות דמים וללא הקרבה עצמית
.......
יוסף : אני יודע שכך יהיה ., אבשלום , דרך חתחתים צפויה לנו
....... קרבות עקובים בדם..... הרי יצא לי לא אחת להשתתף בכמה
התקלויות קשות עם פורעים משבט עזזמה
ליד גדר המושבה . כמותית הם עלו עלינו ביותר מכפליים
..... המצב עורר דאגה, בלב המתישבים . לעולם לא אשכח את הקרבות
הללו ...... באותם רגעים קריטיים אתה בכלל לא מסוגל לחשוב על
דבר זולת חסימת הפורעים בגופך ויהי מה, אחרת גורל כל משפחות
המושבה נחרץ למות באכזריות .
אבשלום : כולנו נושאים בגאוה את שימך מאותם קרבות גבורה .,
יוסף . שימך מהלך אימים על הפורעים . לעיתים די בנוכחותך במקום
כדי להניאם ממעשיהם .
יוסף : זה לא היה קל, אבשלום, לגמרי לא קל . עם תום הקרבות
באה המציאות ומציגה את מכת ההרג והאבדן . מחלצים מן השטח
גויות חללים ופצועים. אתה חייב לשמור על קור רוח ולהסתיר חולשה
. כלפי חוץ אתה חייב להקרין בטחון ועזות מצח ....... אך
במיסתרים, הלב נחמץ למראה הקורבנות והפצועים הנאנקים בכאביהם .
וכשאתה בגפך , אתה חוזר ושואל את עצמך באלם קול את אותה שאלה
נדושה שאין לה מענה : עד מתי ? עד מתי נחיה על חרב ? מדוע הם
עושים לנו את זה ? הרי אנחנו מרעיפים עליהם כל הזמן כסף
וטובין לאין ספור . מנסים להתקרב אליהם ומציעים להם שכנות טובה
. רופאינו אצים לסייע להם במחלותיהם , מצילים רבים מהם ממות
ורוקחים להם תרופות מזור . לא נישלנו אותם מאף שעל אדמה שעליה
ישבו קודם לכן . התישבנו לרוב על אדמת טרשים עקרה שנירכשה
על ידי הברון או נדבנים אחרים. אדמה שלא שימשה אפילו את עדרי
צאנם . אז מדוע ? מדוע ביום בהיר אחד, ללא דין ודברים , בלא
התגרות מכוונת מצידנו , כל אלה שסעדנו ועודנו סועדים, כל אלה
שריפאנו בעבר , כל אלה שנידמה היה כי הוקירונו על פועלינו
למענם, כולם כאיש אחד שולחים בנו את אש המשטמה וקמים עלינו
לכלותינו ?
אבשלום : יען כי הם מסרבים לראות את הפוטנציאל החיובי הטמון
בשיתוף פעולה בינינו הם חוששים מהכוח האדיר הטמון בנו
ומיכולתנו לשרוד ,כפי שהוכחנו להם בהתישבותנו הפוריה. בדיוק
כפי ששהג'נדמריה התורכית בסתר ליבם חוששת מעצם קיומינו
שלדעתם, ברבות ימים עלול, להוות איום על עצם שליטתם שלוחת
הרסן בארץ הצפע והעקרבים הזאת, ארץ יתושים ופרעושים, צרעת ,
שכול ושידפון, שכך הם מעדיפים לשמור אותה תחת חסותם .... ארץ
ביצות ומלריה , מוכת חולי, גרענת ושחפת שנחליה יבשו ומעייניה
עכורים.... ארץ אוכלת יושביה.... דמוית כפריהם הפרימיטיביים.
כנועה לחסדי האימפריה וסמוכה על שולחנה לנצח נצחים.
יוסף : וכשהמציאות חוזרת כבומרנג ומכה בם נימרצות . הם תולים
את האשמה בנו ומשטמתם לישוב העברי מתעצמת .....
אבשלום : כי בסתר ליבם, מנהיגיהם מכירים היטב את תולדותינו
ויודעים שלא יכניעונו על אף עוצמתם האדירה. הם עדים במו
עיניהם לראשית תקומתנו בארץ ישראל,אם בסתר ואם בגלוי.....אולי
במתינות מה ,עקב אילוצינו , אך בהתמדה ובעיקשות עד להגשמה
טוטלית .
יוסף : שכנינו הערבים, לעומת זאת, חוגגים על גבם של הג'נדרמים
ומשמשים להם גיס חמישי. לא אחת יוצאים בחסות אדוניהם לפשיטת
על הישוב כשבפיהם הקריאה המצמררת : " אללה הוא אכבר ! איטבח אל
יהוד ! איטבח אל יהוד ! "
אבשלום : עם הקריאות הללו נאלצתי להתמודד לא אחת עוד בילדותי
כתלמיד בית ספר אליאנס ביפו. לא עזרו לי לימודי האיסלם בכותאב
ולא הסלנג הערבי השגור בפי. השינאה המושרשת בהם, בערה בעיניהם
להשחית וידיהם קפוצות לאגרופים.
יוסף: אך איך שלא יהיה, מההתקלויות האלה אתך, ידם היתה תמיד
על התחתונה.
אבשלום : לעיתים חטפתי , לעיתים החטפתי , תמיד ניצבתי כנגדם
כיאה לבן המכבים .
היתי מהיר חמה כמו כל נער לאומני שכבודו נירמס ,
נכון להשיב מיד מנה אחת אפיים . היו מיקרים מביכים, בהם נזדמן
למקום ההתכתשות דודי ישראל בלקינד , מורי ומחנכי , אשר ניצב
כחיץ ביני לבינם על מנת למנוע את ליבון הבערה .
יוסף : מזלך שמנהיגי השבב ובני השייחים פורקי העול , השתדלו
להמנע מסיכסוכים עם בני מישפחתך ועם אביך בפרט . מעשיו ההרואים
של לוליק והופעתו המרשימה הטילו מורא עליהם .
אבשלום : " לוליק " בפי הישוב היהודי, " לולו " - בפי הערבים
, אבי ישראל, נישמתו עדן, נשא באישיותו הנימרצת את בשורת הישוב
העיברי המתחדש . לוליק הגדול כינוהו.......
יוסף : לערבים היתה יראת כבוד בפניו . ....
אבשלום : היו עולים לרגל אל ביתינו כדי להועץ בו , לעיתים
אפילו לישב סיכסוכים בינם לבין עצמם ..... הו, יוסף רעי, רק
אלוהים יודע כמה הוא חסר לי עתה !
מה לא היתי נותן כדי להאזין לדיברי חוכמתו ? לחוש את
ידו האיתנה על כתפי בברכני את בירכת הדרך ..... אני זוכר, את
דיברי פרידתו כששלחני לרכוש השכלה בפריס הגדולה : " שעיניך
יהיו תמיד פקוחות , אבשה, לבל יוכו בסנריה של עיר האורות
הגדולה וצפונות הדרך. סור לך מפוחזים פורקי עול , חורשי
מזימות ניקלים הששים לאיד , מתובעי שלמונים ונוהגי שררה , רחק
מהם , רחק מהם כמו ממגיפה ואל תקרב . בחר רעיך מן המיטב היאה
לסגולותיך וזכור כי אתה נמצא בערש תרבות זרה ובארץ נוכריה
שרק את תרבותה באת לשנן ואין במטרתך להכות שם את שורשיך
".........
יוסף : והכיצד היתה פריס בעיניך ? האם היא באמת כה מרתקת
ונשיה אכן פורקות עול כפי שמפליאים בסיפורים ?
אבשלום : אכן יפה ומרתקת היא יותר מאשר דימינתי לעצמי . שופעת
תרבות ואומנות אוניברסלית . נשיה , בחוג אשר בו הסתובבתי ,
היו נשות חברה מכובדות אך משועממות למדי, פה ושם , לעיתים
מזומנות , התרו רסן ונענו לפלירטים קצרי מועד. אבל לא משהו
רציני ..... הכל בהשפעת השמפניה והשונסונירים על גדות הסיינה
........ לילות רומנטיים בלתי נישכחים ......
יוסף : נוכלים ותאבי בצע הלא נתנו ידם להפילך בפח , מהיותך
נוכרי ומינהגיך זרים ?
אבשלום : אכן ניסו לא אחת , דוקא מקרב אלה אשר כינו עצמם
האיליטה החברתית.....
אין ספור נוכלים , סוטים ושרלטנים מוסווים שמוצאי מארץ
הלבנט נטע בהם ביטחון עצמי מופרז. היתי ערני, עיני פקוחות תמיד
, כדברי אבי , הקפדתי לא להסתנור מן הזוהר הכוזב ולא מן העושר
המעושה שהפגינו כלפי חוץ . את הבוסר ןהבררה השלכתי בשולי הדרך
. שמרתי לעצמי רק את התוכן ואת לב ליבה של התרבות .
יוסף : אף על פי כן בהזכירך את פריס לא נעלמת מקולך נעימת
נוסטלגיה ....
אבשלום: כי אלה השנים, יוסף, היו השנים היפות בימי חיי . כה
גדושה התרבות שספגתי שם ! חויות לאין שעור, עולם ומלואו בכפיפה
אחת ......תמוה עד כמה אורח חייהם הרגוע שונה מאורח חיינו
כאן. במה, אתה סבור, עיקר עיסוקיהם שם כשאצלנו שופכים דם ?
יוסף : מסיבות הוללות ועילוסים ......
אבשלום : בין השאר ..... אך עיקר האטרקצייות הם תיאטרוני הרחוב
עם הקומדיות של
מולייר, על במות המשוררים בביסטרויים מקריאים משירת
בודלייר, הוגו , מונטיין
לונגפלו ועוד, ועוד...... שמות גדולים שמעבירים בך
רטט...... אולמי קונצרטים גדושים קהל נילהב, מנגנים
בוירטואוזיות נדירה : מוצרט ובטהובן ...... יצירות מופת שדבקות
בך לנצח , צלילי שופן בגני ורסאי , ציירי מונמרטר, גני טולרי ,
שייט רומנטי על הסיין , הנוטרה דם , הלובר,
הבסטיליה......חויות שקשה לתאר במילים .... מוקד השראה ליוצרים
מרחבי תבל, מקור הגסטרונומיה וערש האופנה .......
יוסף: דבריך זרים לי לחלוטין, כאילו מתרחשים בפלנטה אחרת
.......כמו חלום נישגב ובלתי מושג....
אבשלום : משהו מן החלום הזה אני מייחל להביא הנה ביום מן
הימים, בשוך הסערה, כשנהיה אדונים בארצנו ......
יוסף : ואני שואל את עצמי כיצד זה לסגת שלוש מאות שישים מעלות
לאחור ולשוב הנה, אל ארץ הציה שלנו , אל תחלואי המלאריה
והכולירע , למאבק אין קץ ואל השכול? איך זה שלא יושבים לבטח
עוד כמה שנים טובות בממלכת העדן הזאת , לגמוא עד כלות
מבסמיה..... לטול מלוא חופניים ממכמניה, שיהיו למיפלט בימים
קודרים.
אבשלום : בל נשכח , יוסף יקירי , ארצו של האדם היא גורלו .....
וזו איננה רק פרזה מליצית לגבי..... .כמה זמן יכולתי להמשיך
לחיות בתלישות ובניכור מגורלי ? כמה זמן יכולתי להמשיך
להתחזות למאושר כשבני עמי ומשפחתי מתיסרים בעושק,
משוועים לכוחות צעירים כמותי ? מה לי ולעתידי , עם
הצלחותיה ושיגשוגה של אומה הצרפתית כשהמכבש העותומני הולך
ומוחץ את בני עמי ? בסופו של דבר טעמה המר של הגלות מחזיר אותך
אל חיק מולדתך כילד אובד השב אל חיק אמו . ( משתררת דממה
לשניות אחדות . שניהם קשובים ליבבת רוחות מידבר ויללות תנים .
לאחר מכן אבשלום כמו שב אל המציאות .) ....... מלבד זאת, אתה
אתה הרי יודע עד כמה אני לכוד בעבותות אהבתי לצמד נערותי
.שאין
בממלכה הצרפתית כולה , אף לא אחת אשר תדמה להן
..........
יוסף : אני יודע . אני יודע. ש.רה ורבקה לבית אהרונסון .,
שתי העלמות האצילות
הללו בנות זיכרון , הן כמשב רענן בנופינו הצחיח
......
אבשלום : רבקתי , רוצה אני אותה מצטחקת, חיה, מאושרת, להתפלש
בעפר רגליה
ושיגידו עלי מה שיגידו : ! je m'en fiche . אני נשאר
נאמן לאלילתי.
היא תכלית חיי , רבקתי הכנה .... החמה , האוהבת.....
טבעית ופורחת כניבטי אביב.
מעודנת ורכה כנסיכה , אך איתנה כגרניט, בעת
ובעונה אחת ....
יוסף : אני מתאר לעצמי כמה קשה לבחור בין השתיים .......
אבשלום : אינני חייב לבחור , יוסף ! שתיהן משלימות אחת את
רעותה כפסיפס .
ושתיהן יחד משלימות אותי. שרתי האהובה היא המלט המחבר
בין השתיים
.בתעוזתה וביושרה. מבסמת כשיכר בנשיותה השופעת, בתכלת
עיניה הנוקבות ,
סוחפת כסופה בשנינותה ..... זו שרתי היקרה, האחת
והיחידה .
יוסף : ואף על פי כן , אני לא מבין כיצד לא נירקמת קינאה בין
השתיים .
אבשלום : כי השכלתי להבהיר להן שליבי שסוע , שווה בשווה. אני
חי
בשני עולמות : לאחד קוראים- רבקה , לשני - שרה .
העולמות הללו שזורים
זה בזה כחוט השני ואני מקפיד לאזן את צעדי לבל יחול
הקרע ביניהם.
אך לאחרונה , ידידי היקר, אני חייב להתודות בפניך :
אוחזות בי תמורות
משונות של חרדות פרידה ונטישה שאינני יודע את
פישרן...... אך דואבות ומעיקות
המה ללא הרף .
יוסף : אולי בשל הריפיון הנפשי שאנו שרויים בו לעיתים מחמת
המתח והסכנות
הרובצות עלינו ........
אבשלום : אלו תחושות שעד כה לא התנסיתי בהן . בדרך כלל , הפחד
הוא ממני
והלאה. את יהבי אני משליך ליד הגורל ודי. אך תחושות
סותרות נאבקות הפעם
על רצונותי.......האחת : להחפז לבל אחמיץ דבר , כאילו
שואה גדולה עתידה לבוא.
השניה : מנוגדת לראשונה , אומרת לי לנהוג באורח רוח ,
אך לא באדישות
כי עתה נכון לנו עידן חדש ולעתידנו סוף סוף נישקפת
התקומה המיוחלת.
יען כן , עלי להצמד לגורלי על מנת למלא את חובתי
הלאומית במסירות
ללא דופי . מה מן השניים יתגשם , ימים יגידו ......
ואולי שעות ......
יוסף : לא מכבר הגיעו לאוזני שמועות שאהרון זכה לתמיכה כספית
נכבדה מהגברת
הנרייטה סולד בניו יורק והתחנה החקלאית בעתלית נחלצה
מסכנת סגירה.
אבשלום : אכן .כן . אם גם ידידינו הבריטים יאותו לסייע לנו ,
אזי קיומינו יובטח
לחלוטין ונוכל להרחיב את פעילותינו המודיעינית לאין
שעור .
יוסף : מזלנו שהתורכים מכבדים את אישיותו של אהרון ולא
מהדקים יתר על המידה
את הפיקוח על החווה .
אבשלום : מחקריו על הדברת הארבה חובקים עולם ומקנים לו כובד
מישקל בקרב
המימשל . אהרון הוא לא רק אגרונום דגול , הוא גם אישיות
כריזמטית מאין
כמותו. מאז שהצטרפתי לחוה החקלאית שלו בעתלית, קשרנו
בינינו קשרי רעות
עזים בנוסף לקשרי הנפשיים לאחיותיו , רבקה ושרה .
נאמנותי לאיש היקר
הזה ולעקרונתיו הנאצלים , הינה ניצחית . אני נכון ללכת
אחריו באש ובמים.
( לפתע שומעים קול שעטת פרסות , הולכות וקרבות . הדריכות
מתעצמת.
שומעים קולות הפרשים מבחוץ , לאחר מכן שעטת הפרסות
מתרחקת . הם
נושמים לרוחה. )
יוסף : אין מה לחשוש..... זהו פטרול תורכי שיגרתי......
אבשלום : עבר כבר הרבה זמן, יוסף ! מה עם סעיד ?
יוסף : הוא מסתתר, כפי הנראה . בטח תפש איזה מחסה בקירבת
מקום . ברגע שהסכנה תחלוף הוא כבר יופיע . ( רגע של הקשבה
דרוכה . דממה . רק יבבת הרוח מרחוק.) תאר לעצמך , אנחנו כאן
בלב ליבה של החזית הבוערת. המקום שורץ תורכים ומשתפי פעולה
בדויים כארבה ........... חייבים לחמוק ביניהם בזהירות
רבה.....
אבשלום : במעבר הזה תלויה הצלחת משימתנו..... כשאתה חושב כמה
הכנות קדמו לה !
כמה תיקוות ....אולי מן הראוי היה לשאת תפילה לאל
שבמרומים ...... אך ברגע זה ממש, אודה ולא אבוש עולות
לנגד עיני דוקא
מראות פריס המופלאה כמו מנפנפת לעברי ל: " farewell "
ומעל במת
ה: chatelet המלא מפה לפה אני יכול כבר להאזין לצלילי "
מזמור לרינה "
מתוך התשיעית של בטהובן : ode a la joie " "
o freres ces sons m'attristent
faites que la en nous descende !
o joie descends sur nous !
o joie !
"הו אחים , הצלילים הללו משרים עלי תוגה , הבו לנו חדוה !
הבו לנו חדוה !"
( מחוץ למחילה שומעים רעשי הליכה ולאחר מכן את קולו של
סעיד)
סעיד : ( מבחוץ , מלחש קמעה) אבו יוסוף ! אבו סלים ! זה אני ,
סעיד !
( אחרי כן קולו מגיע ממקום אחר ) אבו יוסוף ! מעליש !
עכשיו הכל
בסדר , אפשר לצאת ......( ושוב ממקום אחר ) הי , אבו
סלים !מפיש ולא ואחד.
אבשלום: מהרעש הזה שהוא מקים עלול להגיע הנה כל הצבא התורכי
.....
יוסף : מוטב שנמהר ונשא רגלינו מכאן .
( נוטלים את תרמיליהם , את רוביהם ויוצאים אט אט מתוך ,
בסוקרם את
סביבתם. סופת מידבר מקדמת את פניהם. במיזרח עומד השחר
להבקיע מבעד
שיכבת ענני עופרת .) הי, סעיד ! פין אינת , סעיד
?.......
אבשלום : איך נעלם פתאום כאילו האדמה בלעה אותו ! רק לפני רגע
שמענו
אותו קרוב .....
יוסף : ( נראה מודאג למדי ) מוזר . מוזר מאד ...... ( שניהם
בוחנים את סביבתם
במבטים מודאגים. )
אבשלום : זה לא מריח טוב , יוסף ......... ( בו ברגע ניפתחת
עליהם אש תופת מכל הכיוונים.)
יוסף : נפלנו למארב , אבשלום ! להשתטח ! להשתטח ! ( רישפי אש
מכל עבר.
ברקע קולות התוקפים : " איטבח אל יהוד ! איטבח אל
יהוד ! "
( שעטת פרסות בדהירה פראית ושוב קולות : " אללהו אכבר
! אללהו אכבר ! "
( יוסף ניפגע ברגלו וכורע .) נבגדנו , אבשלום, נבגדנו !
( אבשלום מנסה להעמידו
על רגליו ואז חוטף כדור בגבו . נסוג קמעה , כושל
ומתמוטט. גבו שותת דם .)
יוסף לישנסקי זוחל אליו תחת מטחי האש, בשארית כוחותיו )
. הו, אבשלום אחי,
הו אחי , רעי היקר ..... מה עוללתי .....
אבשלום: ( בשולי עבייתו באוזרו כוחות אחרונים מאותת ליוסף
להסתלק מן המקום) הצל....
הצל את.....עצמך .....רעי .....מ.-הר, המ.-..המ.-..שך
בדרך... היה .....של...לום,רעי .....
יוסף : ( זוחל באיטיות כשמבטיו נתונים אל אבשלום הנותר בשטח
ועיניו דומעות.)
היה שלום אחי..... ( שעטת פרסות גוברת תוך חילופי הירי
משני צידי החזית.
יוסף לישנסקי זוחל כיברת דרך נוספת ואז קולטות אוזניו :
" one wounded is lying here......... "
אבשלום: ( שוכב פרקדן , עיניו נשואות אל כיפת השמיים המתבהרים
עם בקיעת השחר.
הסופה שככה ושדה הקרב נדם .לפתע. ידי אבשלום מושטות
ניכחה כשברקע,
כמו יורדים מן הרקיע, מתנגנת לכבודו התשיעית של בטהובן
..........
(הבמה מחשיכה אט אט לכמה שניות )
בן אלקנה : ( מגיח מתוך דיממת השחר העולה בשוך הירי ,
נושא בידיו צרור מיכתבים. )
(מקריא קטעים מתוך צרור המיכתבים שבידיו ) ממיכתביו לרבקה
אהרונסון: " היי שלום
מלכתי הקטנה , הנני מדביק ליבי ושפתי לרגלייך הננסיות , לשולי
שימלתך , מניח ראשי על זרועותייך ועל ליבך החם " , " אם אקפא
למוות הינך מתבקשת לבוא על קברי במקום
שיהיה הקרח נמס תביני כי שם היה ליבי ." , " חלומות חלמתי
....להיות חזק , לעוף למרומים לחוגי השמש וספירי הרקיע , וילדה
קטנה בזרועותי , דבר כה קל , וזרועותי פשטתי אלייך ."
" ובא אני עוד להכות על פיתחי לבבך : הבי ניחומים ! הבי אור !
"
" את יודעת חתלתול שלי ? יש לנו כבר , עבר ארוך של מיכתבים,
כבר יכולים אנו לאמור בגאוה : אז, בימים ההם .... " " כשהינך
על ליבי , כך , קרוב , קרוב מאד, כשהנני שואף אותך אל קירבי ,
עד דמעות ומועקת לב , הנני מחבק אותך ,גברת ליבי הקטנה, ושותה
אותך בשפתי משולי שימלתך עד מצחך היקר. "
" חושב אני כי היתי נותן באושר שנה של חיים ( אח , המילה
המנוולת!) למען קבור ראשי בחזך, בחיקך , למען הדבק שפתי אלייך
, למען לאחזך כמו אז בפעם האחרונה , ללטף בשפתי את פעמייך
החביבים . "
"הערב ילדתי , ליבי שותת דם. מדוע ?......האם אמי חולה ? האם
אבי מת ?האם.... לא !
הכמרים קנו את קיסריה ! את , רבקה, יכולה להבין את כל הכאב
ש....משוגע כמוני חש לבשורה כזאת. זה כאב שאי-אפשר
לבארו,לכתבו,לספרו..צריך לחוש! לחרוק שיניים והס!
" הנני חושב אודותייך לפעמים .... יותר מדי תכופות משהייתי
רוצה. מה לעשות ? האם אפשר לשים על דלתי המחשבה כתובת :
defence ! a rivka d'entrer !
" חדר האבות ריק. . לא לא יכול להיות ! אבא הלך רחוק. הוא לא
ישוב....לא ! כל אלה, קנה העישון , צינצנת הסחרין , הספוג,
המיטה, הכל כבר לא ישמש. ואת אינך יכולה לשער, אהובתי הזכה,
איזה חורבן סביבי ובליבי פנימה . "
" מה חסר ? מה ? אה, כן ! אבי ! ובזכרון ישאר אז רק זיכרון
מטושטש ודל
של פרצופו הגשמי והרוחני של מי שחי ומת , ורק הד מוזר ובלתי
מובן של הצער
הענקי שיהיה אז " עבר ! " ושיכחה ! "
" אי לקחה חולשתך, ילדתי הנדיבה , את כוחה ? כה קטנה ופעוטה
תאוות גופותינו הצעירים מול העובדה הזאת .... אני אוהב את גופך
שיהיה פעם לאפר . כנראה רק האדמה הקרה משביחה את הסער , וכל
זמן דם בגופות, הגופות ניצמדים , כל זמן זיק בנשמות, הנשמות
מתלקחות ותחבולות אין ....... "
" אלף נשיקות לך , אהובתי / כך גומרים האוהבים את כל המיכתבים
שלאהובותיהם הם
כותבים. / אלף נשיקות לך אהובתי / כך מתחיל אני את מיכתבי
אלייך , אהובתי / ומה מאד מתאווה אני לנשקך / אלף נשיקות ,
אהובתי ........... "
...... 20 בינואר 1917. חולות מידבר סיני כיסו על גופת
אבשלום פיינברג , כדברי נבואתו בשירו : " ולו גם תתן לבנו
טרף לעיט ולעורב / השחור המקנן בהר חורב / ומתנו בשחוק-לעג ,
בנשיקה מלאת זיו /ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב ......" (בן
אלקנה מפזר את מיכתבי אבשלום, המתעופפים אי שם ברוח ונעלם
בעיקבותיהם )
( הבמה מתחילה להחשיך כשברקע נשמעים ברצף לקט משירי
התקופה )
תמונה שניה
שלט גדול ומאיר עיניים : עתלית - התחנה לנסיונות חקלאיים
בהנהלתו של אהרון אהרונסון.
. ברקע , מחנה של שניים שלושה צריפונים דלים, צמודים זה
לזה . מגדל שמירה
אופיני לאותם ימים , מגדל מים , חלקות קטנות של גידולים
חקלאיים נסיוניים . שעת
ערביים ביום קיץ נאה עם שמי תכלת בהירים ונוף ים המשתרע עד
למרחוק . בחלקה
הקידמי של הבמה , על פני תל המשקיף אל המורד , מוקמת חממה
שבתוכה
רוחשת עיקר הפעילות המודיעינית המחתרתית, בהסואה של מחקרים
חקלאיים
אינטנסיביים . מימין , מוסוית כניסה ויציאה סודית על
ידי ארון צר וגבוה , שעל
מדפיו מסודרים דיגמי צמחים , פקעות מיובשות , דיגמי
ארבה מאובנים וכו'. משמאל , כניסה ראשית . במרכז החדר
שולחן עץ ארוך, כסאות, כלי אוכל וסמובר. חלון
חזיתי כפול משקיף אל ירכתי החווה ומשם אל חוף הים והמזח
. וילון כהה ,על שני
חלקיו מוסט לצדדים . יוסף לישנסקי לבוש מיכנסי רכיבה
עבים , מגפיים ומיקטורן
אפור משקיף במישקפתו אל מבואות הים . שרה אהרונסון
בשימלת כותנה בהירה ,
סגורה עד צואר בצוארון רקום , לראשה ברט כחלחל ,
שמתחתיו גולש על
כתפיה , שערה הבהיר . גבוהת קומה , פניה בהירים , עיניה
תכלת אשה צעירה
במלוא עלומיה . יפה וחושנית . שובה ליד השולחן , לאורה
החיור של מנורת
הנפט, עסוקה בכתיבתה .
יוסף : ( בפנותו מאצל החלון כשמישקפתו תלויה על צוארו ) לא
רואים דבר !
אף לא ספינה אחת באופק...... והים דוקא שטוח כשיש
......
שרה : אתה בטוח שהיום הוא המועד שניקבע ?
יוסף : בשבעה עשר לחודש , בערב . כך ניכתב בטלגרמה שאהרון
שיגר מפורט
סעיד , היום השבע - עשרה , הלא כן ?
שרה : אכן ......
יוסף : ליובה שניאורסון קיבל לידיו טלגרמה נוספת בצופן, שבה
צוין מפורשות שאהרון
אמור לנחות בחוף עתלית, על סיפונה של " המנאגאם "
(managem ) בשבע
עשרה , זאת אומרת , היום , בין חמש לשש בערב.,
כשבאמתחתו בשורות
מעודדות מהמיפקדה הבריטית בפורט סעיד .
שרה : כן יהי רצון ! מה השעה עכשיו ?
יוסף : ( בשולפו את שעון הכיס שלו ) שבע ארבעים ...... די
מאוחר.......
שרה : במיבצעים כגון אלה , כשהסכנה רובצת מכל עבר יש להזהר
עשרת מונים.
אולי נתעוררו בעיות בלתי צפויות , אולי ברגע אחרון חלו
שינויים .... מי יודע ?
מכל מקום , חייבים להאזר בסבלנות ולקוות לטוב.
יוסף : איך שלא יהיה , שרה , המסע הזה חייב להניב תוצאות
כלשהן. עבורי
זאת שעת מיבחן ........
שרה : מה פרוש : " שעת מבחן " ? .
יוסף : את צריכה להבין שמעשי ניבחנים תחת זכוכית מגדלת . חברי
באגודת " השומר "
החלו לאבד את סבלנותם בציפיותיהם לתוצאות מעשיות
לפעילותי המחתרתית
ולהתרחקותי מהאגודה . אחדים אפילו מאיימים להדיח אותי
מתוכם ואחרים
החלו לרנן סביבי .......
שרה : אלה אנשים קצרי ראייה , חסרי אמונה ומעוף.
יוסף: אלה, שרה , הם אנשים , שדעתם אינה לגמרי נוחה משיתוף
פעולתנו עם
הבריטים ולא מעטים רואים בנו בוגדים באינטרס הציוני .
הקיצוניים מביניהם
נכונים להוקיעני כבוגד ומוג לב , להאשימני קבל עם ועדה
בחוסר פטריותיות......
שרה : אני יכולה להבין מה עובר עליך , יוסף, אך בינינו אתה
זוכה למירב
ההערכה......
יוסף : לכנות אותי בוגד ? מוג לב ? אותי ? את יוסף לישנסקי שלא
אחת הקיז דמו
להגנת הישוב במאבק עם הפורעים הערביים ? יוסף לישנסקי
העושה ימים
כלילות להשכנת שלום והבנה בין האוכלוסיה הערבית לבין
התושבים היהודים בכל
אתר ואתר . אותי הם מעיזים לכנות בשמות גנאי ?
שרה : אותך, את כולנו . הרוב עדיין לא מוכן לקבל אותנו כפי
שהננו.
לגביהם אנו עדיין משולים למיעוט פורשים הרפתקניים,
חסרי תקנה ...... אך יש גם כאלה שלא מעיזים להביע את דעתם
החיובית כבל עם ועדה. הם משבחים את פועלינו בחדרי חדרים ובסתר
ליבם .
יוסף: לצערנו מספרם זעום ומטבע הדברים, השפעתם בקרב הציבור
הינה מיזערית.
אבשלום בהחלט צודק בביקורתו החריפה על הפילוג שנתגלה
בעמנו. נפשו של העם הזה עודה שרויה בגלות הדוויה , כדבריו,
בנידחי השטעיטל . העם הזה , עודו חושש לשאת ראשו בגאווה
לאומית וממאן לטול לידיו את מושכות גורלו ............
שרה : דברי אבשלום תמיד יוצאים מן הלב וחודרים אל הלב. דרך
אגב , היכן הוא ?
יוסף : בתצפית סמויה , ליד המזח . הוא נמצא שם כבר כמה שעות
טובות . עכשיו תורי להחליף אותו
שרה: אמור לו שזה עתה הגעתי מזיכרון ........
( שומעים שעטת פרסות של רוכב יחיד ההולך וקרב . שרה
אוספת בחיפזון את ניירותיה מעל השולחן ומסתירה אותם במגירה .
שניהם בחזות מתוחה)
יוסף: על פי סיגנון הרכיבה זה לא ז'נדרמייאר . את מחכה
למישהו ?
שרה: לא .
יוסף : אם כך, תכף נראה .........( מבטיהם בכיוון דלת הכניסה .
שומעים נקישות )
שרה: ( ניגשת לדלת ) מי שם ?
נעמן : ( מבחוץ ) שרה, זה אני, נעמן בלקינד . ( פותחת והוא
ניכנס מהר פנימה עייף ומאובק מן הדרך )
יוסף: ברוך בואך נעמן ...... שיבשת את פעימות ליבנו בדהירתך
הנימרצת. כבר לא ידענו מה לחשוב ...... ( ספק רצינות , ספק
בדיחות הדעת .)
נעמן : צר לי שלא מצאתי דרך להודיעכם מראש על בואי........
שרה: אין דבר. בא, התנער מאבק הדרך ושב להתרענן .
יוסף: נעמן , מה הביא אותך אלינו בדחיפות זאת ?
נעמן: איש הקשר שלי קיבל מפורט סעיד טלגרמה דחופה
מאהרון.....
יוסף : עוד אחת , בנוסף למה שקיבל ליובה שניאורסון ?
נעמן: זאת ניתקבלה הבוקר...... ( שולף מכיסו את המיברק.
בינתיים שרה מוסרת לו כוס תה מהביל שמזגה מן הסמובר . אל שרה)
תודה !
( מקריא) המישלוח - יגיע לחוף מבטחים ב : י"ז ( זאת
אומרת בשבעה עשר - היום ) בסביבות הכ"ד ..... ( זאת אומרת -
בחצות . ) נא לא לשכוח אורות בחממה. ( הכונה לאותות הנחיתה
בזכרון ובעתלית) בירכתי לכם, אהרון"
שרה: חייבים להודיע לאבשלום על המועד החדש .
נעמן: אבשלום כאן ? זה עידן עידנים שלא ראיתיו.
יוסף: הוא בתצפית . אני כבר הולך להחליף אותו .....
נעמן:. לכבוד יהיה לי להחליף אותך , יוסף.......
יוסף: לא, נעמן, אין צורך ! תנוח לך מהדרך המיגעת שעשית ותאזור
כוח כי לפנינו
עוד לילה ארוך ומפרך . ( אל שרה ) בואי, שרה , סיגרי
את הדלת אחרי .
( שרה ניגשת ,מוכנה לסגור) ליל מנוחה !
שרה: ליל מנוחה , יוסף . ( יוסף יוצא . שרה סוגרת אחריו את
הדלת בבריח . שומעים את שעטת סוסו המתרחק . ניגשת לחלון הרחב,
מבעדו משתקף ראשיתו של ליל קיץ עטור כוכבים , סוגרת את הוילון
. )
נעמן: ( עוקב בהערצה אחר תנועותיה ) לא השתנית , שרה , אף לא
כזית מאז ראיתיך לאחרונה . הזמן שחלף , אפשר לומר, אפילו היטיב
עמך .......
שרה: תודה לך , נעמן , על מילותיך החמות . ומה נשמע אצלכם
ביקבי ראשון לציון ? שמעתי שקשריך ההדוקים עם הקצונה התורכית
מביאה לנו תועלת בעלת חשיבות עליונה.
נעמן: הכרתי כמה מהקצינים הללו גם לאבשלום . לאחר כמה בקבוקי
משקה תוצרת בית, הם נכונים להשיב בלי בעיות, על כל שאלה שנשאל
. למחרת הם לא זוכרים דבר ולא חצי דבר מכל מה שפיטפטו בגילופין
.
שרה: הא לך פרצופם האמיתי של נאמני הפחה , מוכרים נפשם בעד
קנקן שיכר.
נעמן: למזלנו, שרה , למזלנו. מחולשותיהם אנחנו מתחזקים. בדרך
זו נעזרנו על מנת לחלץ את אבשלום מלכידתו ליד אל-קאטיה , שם
כמעט וגורלו נחרץ אילולא לחציו המסיביים של לישנסקי והשלמונים
שהרעפנו עליהם..........
שרה: את התקופה הזאת לא אשכח לעולם. ימים רבים הינו שרויים בין
תיקוה ליאוש כשחבל התליה איים על חייו של אבשלום , יותר מבכל
פעם אחרת ........
נעמן: אני זוכר את פגישותי החטופות עמו בכלאו , במיגרש הרוסים
, בירושלים.
שום דבר הנוגע לעצמו לא הטריד אותו כפי שהטרידה אותו הפרידה
ממך......
כל העת דרש לדעת היכן את ומה מעשייך ......
שרה: באותה עת , חיי היו באמת אומללים . נשואי הבוסר שלי
לחיים אברהם והנסיעה לקושטא , הניכור, המרחק מן הבית וגעגועים
בלתי פוסקים יסרו אותי אנושות . ימים רבים כלילות ספג בסתר,
הכר למראשותי את שטף דמעותי . ליבי היה שסוע וגאוותי רמוסה עד
אפר.
נעמן: מה שלמראית עין, מרחוק , נראה למקורביך כהגשמת חלומה של
כל צעירה מן הישוב. להנשא לבעל אמיד , להתגורר בבית מפואר עם
משרתים צמודים, לתור
את העולם הגדול.......
שרה: הבלי הבלים ! קושטא לא היתה התגלמות החלום אותו חלמתי.
וגם חיים , בעלי
לא היה בדיוק האביר על הסוס הלבן. שם הוא היה איש אחר , כפי
שלא הכרתי. כשתורכיה חברה אל גרמניה הידועה לשימצה והעתיקה
ממנה את מישטר הדיכוי והמוות , גמלה בליבי החלטה לשוב הביתה
ולנטוש הכל .
נעמן: באותם ימים, לב אבשלום נחמץ מצער וגעגועים אלייך. אני
זוכר אותו, כל העת חיפש דרכים לסייע לך. להגיע אלייך. .את ורק
את הית בראש מעייניו .
שרה: צילה פיינברג, האצילית כמלאך, אחותו של אבשלום , באותם
ימים עגומים בחיי, התה למזלי בברלין לצורך לימודים וביוזמתה
ניפגשה עמי לעיתים קרובות , הפיחה בי חיים, היתה לי אוזן קשבת
ונטעה בי תיקוות. היא גם זו שעידכנה את אבשלום ...... למרות
שבתחילה סירבתי להדאיגו ......
נעמן: העיקר שבסופו של דבר הצלחת לשוב אל צור מחצבתך וטובה
היתה שעה אחת קודם.
שרה; אכן נחלצתי מן המיצר. אך חויות השיבה הביתה הותירו בי
צלקות נצח. את דרך החתחתים שעברתי לא אשכח לעולם .
נעמן: מוזר כיצד את מטיבה לנצור דברים מעיקים בתוכך מבלי
להסגיר את מיחושייך.
שרה: זאת מתת אמי, נישמתה עדן. לא לעורר חמלה ולא לגלות חולשה
העלולה, בבוא העת , לשמש נשק בידי חורשי מזימות .
נעמן: כולי הערצה וכבוד אלייך , שרה ........
שרה: לא קל היה לי, נעמן, בהחלט לא קל . אילולא פגשתי בקושטא
את יצחק עוז, פעיל " השומר " שנכון היה ללוותיני ארצה , אינני
יודעת כיצד היתי נחלצת מן התופת. במסעי הארוך הביתה היתי עדה
לחויה מזעזעת של טבח הארמנים . עם שלם , חסר מגן , מובל כצאן
לטבח , מפרפר ביסורי גסיסה ומושיע אין. מראות הזועה הללו
ילווני כל ימי חיי. גופות גברים , נשים וטף מוטלות בצידי דרכים
וכלבים רעבים ניזונים מפיגריהם . אלפי שלדי אדם מזי רעב
מתחננים לפת לחם לעיני התורכים הניצבים מנגד ומתעללים בהם
בתרועות שמחה . ילדות בנות שתים עשרה- שלוש עשרה, לכל היותר ,
משמשות פורקן לתאוותם המינית
החייתית , של עוברי אורח . מחזות מזעזעים שכמותם לא
ראיתי מימי . מראות קורעי לב . זעקות שבר עד לב שמיים . אנקות
גסיסה ובכים של זעטוטים אבודים שזה עתה נתיתמו . אנה התדרדרה
הציויליזציה ? שאלתי את עצמי ללא הרף .אנה אנו באים ? מה מבדיל
בינינו לבין חיות הטרף ? השאלות הללו ניקרו בראשי כל העת
ומראות הביעותים ליווני בדרכי הביתה יומם וליל, ללא הרף.
התיסרתי יסורים דואבים עד כדי מחנק . עד אז לא האמנתי שבי אדם
מסוגלים להגיע לצמיאות דם שכזאת . לאכזריות שלא יודעת גבולות.
וכך במסעי המצמרר החלו להחריש אוזני תרועות אזהרה והכתובת
האדירה על הקיר ממש לנגד עיני, ליוותני מבלי להתפוגג . " גורל
הארמנים חייב לשמש לנו לקח . ללמוד מן השואה הזאת , מה צפוי
לעם קטן המשועבד לשילטון זר, המרכין ראשו ומשלים עם גורלו
הנחות . " ציטטתי לעצמי לאין ספור את מה שאבשלום שינן באוזני,
לאמור: " אל לנו לבטוח באף אחד זולת עצמנו. ואם ניגזר
עלינו למות , מוטב למות בהשיבנו מלחמה שערה ולא מובלים כצאן
לטבח . " ( לרגע משתתקת. כמי שזיכרונותיה מעיקים עליה ).
נעמן: ( אף הוא ניסחף בתאוריה ) אילו אנשי הישוב היו מבינים
עד כמה חשוב שנאדיר את כוחנו ותנועתנו לא היתה מונה כה מעטים ,
גם יחסם של הבריטים כלפינו היתה שונה .... היתה יותר רצינית
ומועילה ......
שרה: הבריטים הם האמצעים . המולדת היא המטרה ....הישוב פשוט
מסרב להבין.....
( שוב מבחוץ קול שעטת פרסות הולכות וקרבות .המתנה
דרוכה ונקישות בדלת ) מי שם ?
אבשלום: ( מבחוץ ) זה אני, אבשלום . ( שרה פותחת בפניו את
הדלת. ניכנס לבוש מעיל קצר , מיכנסי רכיבה ומגפיים . חגור אקדח
ומשקפת תלויה על צוארו . לראשונה מחבק את שרה ארוכות ) יוסף
בישר לי שהגעת ומיד דהרתי הנה כחץ מקשת . ( הוא רואה את נעמן
בלקינד ועיניו אורו משמחה ) נעמן בלקינד, רעי הטוב ! ( שניהם
מתחבקים כשני ידידים טובים)רק לפני ימים ספורים ציינתי לעצמי
שעבר זמן רב מדי מאז התראינו לאחרונה .... והנה עכשיו אתה
כאן.
נעמן: ( נירגש מן הפגישה) ניסיתי לאתר אותך אין ספור פעמים ,
אבשלום , אך ניבצר
ממני להתחקות על עיקבותיך ......
אבשלום: משימות רבות ומסועפות קיבלתי על עצמי . הן גוזלות ממני
את הזמן שקודם לכן הקדשתי לידידי........
נעמן: פעם אתה בצפון, פעם בדרום פעם באלכסדריה ופעם
בדמשק..... נודד כאיגרת
ממען אחד למישנהו......
אבשלום: מישהו חייב לבצע את השליחויות הללו, אף שאינן תמיד
נעימות וסכנות סמויות טמונות בהן . מדמשק אכן שבתי לא מכבר .
שכרתי שם שני בוסתנג'ים מיקצועים שיטפלו עבורנו בפרדסים
הניסיוניים ......
שרה: ואכן, לא אחת, היו חייו בסכנה ....
נעמן: תודה לאל שיצא מהן ללא פגע. אני משער שיוסף כבר הודיעך
על איחור הגעתו
של אהרון .
אבשלום: הוא סיפר לי על הטלגרמה שקיבלת . בהתאם לכך עלינו
להערך לקראת נחיתתו בחצות . חייבים, בכל מחיר, להרחיק מן המקום
כל סכנה אפשרית העלולה לשבש את הנחיתה .
נעמן: התורכים מפטרלים בסביבה גם בשעות הקטנות של הלילה ?
אבשלום: לא בתדירות גבוהה אך יש להם משתפי פעולה מבין רועי
הצאן הבדויים בסביבה. במיוחד מאלה , עלינו להזהר כמו מפגע רע
.
נעמן: בחויה הזאת טרם התנסיתי . ברצוני לרדת עתה לחוף ,
להצטרף ליוסף.
שרה: אולי תסעד את ליבך ליפני כן .....
נעמן: לא, תודה , שרה. אינני רעב . ברצוני להיות שם
כשהמאנאגם תוריד את
סירתו של אהרון , לצאת לקראתו ולהביאו אל החוף בביטחה.
אבשלום: אם כן , לך לשלום ידידי ושמור על עצמך . גם אני אצטרף
אליכם עוד מעט. . זיכרו להסתתר היטב בין קני הסוף
ולשמור על שתיקה מוחלטת .
נעמן: ( מוכן לצאת ) לילה טוב לכם , ידידים יקרים.
שרה: שמור על עצמך, נעמן ופקח עיניים . ( ניגשת לפתוח לו את
הדלת)
אבשלום: אם משהו ישתבש , חלילה , אל תהססו לקרוא לי.....
נעמן: ליל מנוחה . ( יוצא )
( עומדים שניות ספורות זה מול זו עד שנעמן התרחק . לאחר
מכן ניגש אליה
ומאמץ אותה אל חיקו )
אבשלום: ( כשידיו מלטפות ברוך את שערה . ) הו, שרתי, יקירתי
..... כה נכספתי אלייך,
כה חשקתי לשאוף אל קירבי את ניחוחך ...... ( מתנשקים )
שרה: ( חמה ואוהבת , מתרפקת בזרועותיו) חסרת לי מאד,
אבשלום.....
חסרת לי כמו אויר צח לנשימה ...... ואני חייבת להתוודות. לאחר
שנודע לי כי
אתה אמור להגיע הנה , מצאתי לי סיבה לבוא , למענך.
אבשלום: עשית עמדי חסד בבואך , שרתי, עבורי, אין לאושר הזה דבר
שישוה לו.
שרה: ליבי נקרע לגזרים כשנודע לי על התכתשויותיך בחדרה עם
שייח
אבו- הנטאש ובריוניו .
אבשלום: טפלו עלינו אשמת שוא , בני הבליעל ! אילולא הזעיקו את
פרשי הקיאמקם מג'נין, היו נחלצים מידינו בשן ועין .....בסופו
של דבר אבו הנטאש וכנופיתו נפלו בעצמם בפח שהטמינו לנו. מושל
שכם שוכנע בחפותנו והשליך אותם לכלא באשמת בזיון החוק. כן,
ירבו ........
שרה: אך עד שהעינינים הסתדרו, המתח הרקיע לשחקים ..... ( מאמצת
אותו אל חיקה ) הלואי וזכינו סוף סוף בשלווה המיוחלת , אבשלום
, הלואי וזכינו למיפגשים רוגעים בנוף שדות מוריקים ושדרות
מוצלות עצי פרי , כמו כל האוהבים בעולם, ללא פרידות הצער הללו,
ללא השכול המתמשך ומאיים כל העת על ראשינו....... האם בקשתי
כה מוגזמת ?
אבשלום: כלל וכלל לא, שרתי . זה המעט שאדם רשאי לשאוף, אך אינו
בר תוקף במחוזותינו. כי מי יודע אי מתי נשכון לבטח, ללא מורא
, באזור הרוגש והשסוע הזה , כפי שייחלו עוד בימי אבותינו : "
איש תחת גפנו ותחת תאנתו. "
שרה: בינתיים עלינו להסתפק במעט שהועיד לנו הגורל , כל רגע יקר
מפז, אבשלום יקירי........
אבשלום: נותר לנו רק להודות על מה שניתן לנו ולחטוף מכל הבא
ליד, שרתי ( מתנשקים . נקישות חזקות וחפוזות בדלת )
אבו-פריד: ( מבחוץ) מדמואזל , שרה ! מדמואזל שרה ...... זה
אבו- פריד. פתחי מהר
את הדלת ., מדמואזל שרה..........
אבשלום: ( אל שרה ) מי זה אבו-פריד ?
שרה: העגלון המארוני של אהרון...... הוא אחד משלנו.....
אבשלום: נישמע מבוהל ..... מוטב שתשמעי מה בפיו.......
אבו-פריד: ( ממשיך מבחוץ) מדמואזל שרה , מדמואזל
שרה......הודעה דחופה......
שרה: בכל זאת, לא היתי רוצה שיראה אותך כאן. בא, כנס לחדר
המיסתור... (מסיטה הצידה את ארון המדפים ומראה לו את הפתח אל
חדר הסתרים.) כנס.... כנס ,
לכאן .....
אבשלום: ( נושק לה קלות ) זיכרי שאני קרוב אלייך ,שרתי, מוכן
לסייע בכל עת שתזדקקי לי..... ( מנענעת ראשה בחיוב , סוגרת
אחריו את פתח הארון . ניגשת ופותחת את דלת הכניסה) .
אבו-פריד: ( פורץ פנימה בסערה ) מדמואזל , שרה , הג'נדרמים
בדרך לכאן.....
שרה: מנאין אתה יודע ?
אבו-פריד: יש לי קרוב משפחה במיפקדת הקיאמקם .....
שרה: ואתה יודע מה רצונם , אבו-פריד ?
אבו-פריד: הם שומרים על זה בסודי סודות , אף אחד לא יודע בדיוק
במה מדובר, אך הנושא לא מבשר טובות .......
שרה: אני חושבת שאין צורך להתרגש יותר מדי , אבו-פריד. זאת לא
הפעם הראשונה ולא האחרונה שנציגי הג'נדרמריה מבקרים כאן
כשמטרתם היחידה היא קצת להפחיד אותנו ולצאת מכאן עם שלמוניהם.
אבו-פריד: לא, לא, מדמואזל שרה. הפעם זה רציני, הרבה יותר
רציני..... מכל מה שהיה קודם. מספרים שאחמד בק , המודיר של
קיסריה גילה בשובח יוניו יונה אחת זרה שלרגליה צמוד פתק שעליו
רשום בשפת צופן. בלי להסס הרבה , העביר את הפתק עם יונת הדאר ,
לחאמד ביי , הקיאמקם של חיפה . והוא , מדמואזל שרה, מספרים שם
בג'נדרמריה , רותח וזועם כאריה פצוע.......
שרה: (לאחר שהאזינה רב קשב וקלטה את חומרת המצב) אם כאלה הם
פני הדברים, אכן, לא הגזמת, אבו-פריד , המצב באמת
מסוכן.......... למי עוד סיפרת ?
אבו-פריד: אף לא לאיש, מלבדך. אילו סעיד אהרון היה כאן היה לנו
יותר קל להתמודד עם מצב קשה כזה......
שרה: דבר ראשון חייבים לתאם יחדיו על מנת לקדם את פני הרעה.
שמע , אבו-פריד, דהר מיד לחוף ותספר את כל הסיפור הזה ליוסף
לישנסקי ונעמן בלקינד, הנימצאים שם בתצפית . נראה מה ניתן
לעשות .....
אבו-פריד: הזמן קצר מאד, מדמואזל שרה.....
שרה: אם כן , אבו -פריד, צא מיד לדרך !
אבו-פריד: אני כבר יוצא, מדמואזל שרה .....
שרה: צא לשלום ושמור על נפשך....... ( אבו-פריד יוצא . )
( סוגרת אחריו את הדלת , ניגשת לארון המדפים , מסיטה
אותו ומכניסה פנימה את אבשלום הנראה ניסער וניפעם לשמע החדשות
) שמעת, אבשלום ?
אבשלום: מילה במילה .
שרה: אז מה יש בדעתך לעשות ?
אבשלום: התמנון העותומני , כהרגלו, ישלח בנו את זרועותיו זורי
הארס, עלינו לכון לגדיעתם בעודם באיבם .......
שרה: הכיצד , אבשלום ? הם ירמסו אותנו כרמוס חרק .
אבשלום: אם ניתלכד ונפעל בטקטיקה נבונה נוכל להם ונכריעם בטרם
ינידו עפעף.
הם לא ידעו אפילו מנאין המכה תנחת עליהם. הרי עשינו זאת, לא
אחת ......
שרה: בפעמים הקודמות היו להם רק חשדות מעורפלות..... שקל היה
לטשטשן, עכשיו, כפי הנראה, בידיהם הוכחות של ממש ......והזמן
דוחק ......
אבשלום: ארד לחוף לפגוש את יוסף ונעמן על מנת לתכנן את צעדינו.
אולי נאלץ להזעיק עזרה מזיכרון...... איך שלא יהיה, לא ניתן
בכל מחיר שנחיתתו של אהרון הלילה תכשל .....
שרה: ( ניצמדת אל חיקו ) הו, אבשלום, יקר שלי , בכל פעם שניגזר
עלינו להפרד, משהו ניקרע בתוכי. חרדה אוחזת בי נואשות, כמו לא
אשוב לראותך יותר.....
אבשלום: אל חשש , שרת ליבי , במהרה אשוב לאמצך אל חיקי ולא
אותיר לך ללכת מעימי ......
שרה: שמור על עצמך , אבשלום , מחמל נפשי ..... ( מתנשקים )
( שומעים שעטת פרסות הג'נדרמריה ודירבונם מקרוב . ממש
בפתח ) הו, אלוהים ! הם כבר כאן !
אבשלום: ( אמנם מופתע במיקצת אך אינו מאבד את אשתונותיו) אנא
שילטי בעצבייך, יקירה ! אל תכשלי בעמידתך נגדם .
שימרי על קור רוחך !
שרה: עכשיו כבר לא תוכל לצאת . אבוי לנו אם יגלו אותך כאן .
אתה חייב להסתתר.
( מבחוץ נוקשים חזק בדלת . קולות רמים : " כאן הקיאמקם
, חמאד ביי ! אני מצווה עליכם לפתוח מיד ! " ( נקישות חזקות
בדלת . שרה מצביעה לעבר ארון המדפים, אל הפתח הסודי . אבשלום
מנענע בראשו לאות הסכמה . )
אבשלום: ( לפני שנעלם מאחורי הארון . מלחש קמעה .) אזני כרויות
כאפרכסת והפרבלום בידי נכון לכל התפתחות מסוכנת ..... ( נעלם
מאחורי הארון . הנקישות גוברות ) " אם לא תפתחו מיד, ניפרוץ
בכוח ! "
שרה : ( לוקחת אויר וניגשת לפתוח את דלת הכניסה .
בפתח ניצבים , חמורי סבר :
חמאד ביי , בקומתו החסונה כשלצידו עוזרו הגוץ , סרג'נט מידחת.
)
חמאד ביי: ( מופתע מנוכחותה הבלתי צפויה של שרה.) בון סואר,
מדאם......או
מדמואזל ..........
שרה: מדמואזל שרה אהרונסון .........
חמאד ביי: enchante , מדמואזל שרה..... אני חמאד ביי, הקיאמקם
של חיפה, וזה העוזר שלי, סרג'נט מידחת . אני מצטער מדמואזל
שנאלצנו להתפרץ .....
שרה: אני מקבלת את ביקורכם בברכה, קיאמקם חמאד ביי
........ אשמח להגיש לכם תה
או קפה, אולי משהו לאכול .....
חמאד ביי: מרסי , מדמואזל שרה, אך לצערנו אנחנו
כאן בתפקיד ולא בביקור נימוסין.
נצטוינו לערוך חיפושים בשטח החווה שלכם
..... ובאותה הזדמנות , לשוחח
עם מסייה אהרון בעינין מסוים....
שרה: אתה רשאי לחפש אצלנו כאוות נפשך, קיאמקם ,
בג'נדרמריה יודעים
היטב שאין לנו מה להסתיר..... באשר לאחי אהרון .... לצערי
לא תוכל
לפגוש אותו כי בימים אלה הוא נמצא
בקושטא אצל ג'מל ביי בעיניני
הדברת הארבה , שכידוע לך , בזה עוסקת
חוותנו .......
חאמד ביי: (מצטנע , נבוך ומתרכך לנוכח חינניותה של
שרה.) אני יודע, מדמואזל, אני
יודע ! אבל פקודה היא פקודה ! חייבים
למלאות אותה ולהביא תוצאות.....
אין לי ברירה, מדמואזל שרה.......
שרה: אני מבינה אותך , קיאמקם חאמד ביי, אבל אצלנו לא
תמצא דבר .
חבל על זמנך המבוזבז לריק .
חאמד ביי: (מרוצה מהצלחתו ומשיתוף הפעולה. פונה אל
סרג'נט מידחת בנעימת
התנשאות) סרג'נט מידחת , ערוך סריקה
יסודית בחדר הזה ודווח לי מיד על
כל מימצא חשוד . ברור ?
סרג'נט מידחת: ( כמו קפיץ משוחרר) כן, אדוני !
לפקודתך, אדוני ! ( מתחיל לסרוק את
החדר .)
שרה: האם אוכל לפחות לדעת מה אתם מחפשים ? אולי
אוכל לעזור
לכם ........ לקצר מזמנכם המתבזבז לשוא
.......
חאמד ביי: האמת , מדמואזל שרה , גם אני לא יודע מה
בדיוק מה מחפשים, כל דבר מוזר
ולא מקובל, הוא בגדר חשד. באשר לזמן, מדמואזל
שרה, אין לזה כל
משמעות כשיושבים בחברתה של אשה יפה כמותך
..... כמו שאומרים אצלנו: "
guzel kadin o ! bulutlar arasindan parlayan gunes gibi
"
שרה: לא מבינה מילה אבל נישמע מענין .......
חאמד ביי: פרושו: " אשה יפה היא כמו שמש ביום
סגריר " .
שרה: אין לי ספק שאתה מבין גדול בנשים, קיאמקם
חמאד ביי .....
חאמד ביי: ( שניות ארוכות נועץ בה את עיני העגל
שלו.)
טביעת עינך מדויקת , מדמואזל שרה . אני מעריץ מושבע של
נשים יפות. אני
סוגד ליופין ולנשיותן כמו לאללה . בתפקידי, .הכרתי
מאות נשים יפות.....
מקושטא, דרך דמשק ובירות , אך מעולם לא ידעתי שבין
היהוד יש גם יפות
כמותך, מדמואזל, שרה ........
שרה: אני חושבת שאתה קצת מגזים , קיאמקם , אבל אני מקבלת את
מחמאותיך
בתודה ......
חאמד ביי: ( לוקח יוזמה ).... וכך השאירו אותך לבד , בבדידות
הזאת , בלי גבר שידאג
לך , שיגן עלייך מפני הבדוים שמסתובבים בסביבה ?
שרה: עובדי התחנה נימצאים בשטח החווה ושומרים על קשר מתמיד .
, הם מגיעים
הנה כל הזמן .
חאמד ביי: ( נראה משועשע מתשובתה) אז איך זה שלא פגשתי איש
בדרכי לכאן ?
וסרקנו את השטח היטב ...... באמת מוזר.... ( אל
מידחת . באותה נעימת
מפקד אל פקודו) סרג'נט מידחת !
סרג'נט מידחת: כן, המפקד !
חאמד ביי: מה העלת בחקתך ?
סרג'נט מידחת: ( תוהה לשניה , מבולבל) מה הכוונה " בחקתי " ,
המפקד?....
חאמד ביי : האם הצלחת לגלות משהו חשוד ?
סרג'נט מידחת: אני מצטער, המפקד . עד עכשיו לא מצאתי
דבר.....
חאמד ביי: אז תתחיל לחפש בחוץ ..... מסביב לחממה , בשדות ,
במורד ההר....
סרג'נט מידחת: עוד לא סיימתי כאן., המפקד ......
חאמד בי: כאן אני אסיים. עכשיו תתחיל לסרוק את השטח בחוץ ואל
תחזור
הנה עד שאקרא לך . ברור ?
סרג'נט מידחת: כן, המפקד .
חאמד ביי: צא מיד , סרג'נט מידחת, ומלא את חובתך ביעילות.
ושלא תעיז לחזור הנה
בלי מימצאים . שמעת אותי ?
סרג'נט מידחת: כן, המפקד ! ( יוצא בחיפזון )
חאמד ביי: ( אל שרה , בקול רפה ) מדביקים לי כל מיני סגנים עם
מוח של
חתול........ עכשיו מדמואזל שרה, כשאנחנו סוף סוף
לבד, אני מוכן לשתות
את כוס התה שהצעת לי מקודם ולהנות מחברתך מלאת
הנועם ......
שרה : ברצון רב, קיאמקם....... ( ניגשת אל הסמובר ומוזגת
כשעיני חאמד ביי
נעוצות בתנועות גופה .)
חאמד ביי: ( כמו לעצמו ) נבונה ויפה גם יחד ...... אשה מיוחדת
במינה.....
שרה: אמרת משהו , קיאמקם ? ( ניגשת ומניחה את ספל התה
לפניו).
חאמד ביי: אמרתי שאת אשה מיוחדת במינך., מדמואזל שרה, מיוחדת
ומושכת מאין
כמותך..... ( לופת את ידה . היא חשה לא בנוח , אך
הוא ממשיך בחיזוריו.)
ואלה לא סתם מילים שאני רגיל לומר לכל אשה שנושאת חן
בעיני.....
שרה: ( מנסה להחלץ בעדינות מאחיזתו .) מרסי, קיאמקם .....
אבל ליבי קשור כבר
לאחר....
חאמד ביי: קשרים ניתנים להתרה , מדמואזל שרה. אף לא אחד
מאהובייך הסובבים
סביבך , אף אחד מהם לא מסוגל להעניק לך מידה כזאת
של אושר כפי
שאני מוכן ומסוגל להעניק לך..... ( נושק את ידה)
שרה: ( מתחילה לחשוש קמעה מההתפתחות) דבריך מחמיאים ,
קיאמקם , אך.....
חאמד ביי: בשבילך , מדמואזל שרה, אני חאמד בי , אוהבך
ומעריצך....
שרה: אני מאורסת , קיאמקם. ( מנסה לחלץ ידה מידו הלופתת.)
לגבר שאני
אוהבת ...... לגבר יחיד בחיי ואני נאמנה לו בלב
ונפש.....
חאמד ביי: את הטענה הזאת כבר שמעתי מפיך. אבל אני לא ביקשתי
ממך קשר ניצחי,
מדמואזל שרה . נשים הניבחרות על ידי , לבלות
במחיצתי אפילו שעות
ספורות, זוכות לאחר מכך ליחס מיוחד מכל הצדדים ,
ערכן בקרב הגברים
והנשים עולה לאין שעור ........
שרה: אם כך, אני אאלץ לותר על הזכות הזאת......
חאמד ביי: ( סבלנותו הולכת ופוקעת ) אני רואה שאת שומרת על
סרובך בעיקשות
ולא מוכנה להבין שלחאמד ביי לא מסרבים .... מה שלא
ניתן לו מרצון
הוא רגיל לקחת...... ( מנסה למשש את גופה ,היא
מנסה להשתחר)
שרה: זה לא דבר שניתן לקחת, קיאמקם..... אני לא מאמינה
שאדם רם מעלה
כמוך , יעיז להכתים את מעמדו.....
חאמד ביי: ( תאוותו החיתית גואה.) לחאמד ביי לא מסרבים.....
לא פוגעים בכבודו של
חאמד ביי..... ( נוטל את גופה בכוח , היא נאבקת בכל
אונה . מנסה להשכיב
אותה על השולחן. ) האבקי , בת יהוד, ... האבקי
כנמרה .... אני כבר
אראה לך מה חאמד ביי יודע לעשות לאשה .....
שרה: ( במאבק נואש כשהוא רכון עליה ומנסה לפשוק את
רגליה.)
לא ! לא ! לא ! .......
(בו ברגע ניפתח פתח הארון ואבשלום פיינברג מזנק על חאמד ביי
מאחורי גבו , כשאקדחו שלוף ומנחית עליו מהלומה איתנה בקת
אקדחו. חאמד ביי מתמוטט ומאבד את הכרתו.)
אבשלום: (זורק מבט של שאט נפש בגופה השרועה על הריצפה.) הנה כי
כן
מסוגלים לסרב לך, אלחמדו-ללה.... חית בר שכמותך...
salete .....!
שרה: ( בהתאוששות מן המאבק ) הבט, הרגת אותו, אבשלום ! הוא מת
!
אבשלום: לא, יקירתי, מזל כזה עוד לא נפל בחלקנו. הוא רק יצא
לזמן מה מכלל
פעילות .....
שרה: מה נעשה , עכשיו ? הרי לא נוכל להשאיר אותו כאן.....
סרג'נט מידחת ,
העוזר שלו...... נמצא בחוץ .....
אבשלום: נטפל גם בו ..... תני לי רגע לחשוב.....
שרה: אין לנו זמן למחשבות, אבשלום. חייבים לפעול מיד....
אבשלום: אם כך אוציא אותו בדרך הסודית , אטבול אותו בכמות
הגונה של
י"ש ואנטוש אותו בתרדמתו הארוכה בשדות הבדויים, יחד
עם סוסו.
שרה: וכשיתעורר ? ......
אבשלום: נהיה רחוקים מכאן..... והוא יעדיף לשכוח, לבל יולבנו
פניו ברבים....
שרה: מה עושים עם סרג'נט מידחת ?
אבשלום: אחרי שאסתלק, הזמיני אותו יפה פנימה , השקי אותו מעלי
ההרדמה
שאהרון הביא מבירות ולהמשך אני כבר אדאג .....
שרה: אני מקוה שאנחנו פועלים כשורה..... בל נישכח שאהרון אמור
לנחות
בחצות.....
אבשלום: פעלי בקור רוח וללא חשש, יקירתי.... תראי שהכל
יסתדר....
( מושך את חאמד ביי השרוע אל תוך הכניסה הסודית. )
שרה: (ניגשת וניצמדת אליו .) היה זהיר, אבשלום..... (אבשלום
נעלם מאחורי
ארון המדפים. שרה אוזרת אומץ ומתעשתת. ניגשת אל דלת
הכניסה
וקוראת: ) סרג'נט , מידחת ! סרג'נט מידחת !
סרג'נט מידחת: ( מופיע בפתח מופתע קמעה ) כן, מדמואזל,שרה ....
קראת לי?
שרה: כן, סרג'נט...... הקיאמקם חאמד ביי ביקש ממני לקרוא לך
לחזור.....
סרג'נט מידחת: ( בהכנסו פנימה מחפש את מפקדו) ואיפה הוא
הקיאמקם ,
מדמואזל ?
שרה: יצא בדחיפות עם שליח מהמיפקדה .... דרש שתקבל את פיקוד
המשימה ותשמור עלי ..... שמשהו לא ישתבש.... עד שיחזור
......
מידחת: שאני אשמור עלייך ? את בטוחה שזה בדיוק מה שאמר ?
שאני אקבל....
שרה: ....... את הפיקוד , כן , סרג'נט , עכשיו חיי נתונים
בידיך ......
סרג'נט מידחת: מוזר, מוזר מאד , מדמואזל....
שרה: מה כל כך מוזר , סרג'נט ? אני לא מבינה . אתה הרי עוזרו
הבכיר של
הקיאמקם, לא כן ?
סרג'נט מידחת: כן, כן אבל בעיניני נשים הוא אף פעם לא סומך
עלי , להפך,
הוא מסלק אותי כמה שיותר רחוק......
שרה: הפעם , כפי הנראה, חרג מברגלו ....
סרג'נט מידחת: ( ספקני , חשדן , די מבולבל.) אף פעם הוא לא פעל
בצורה כזאת......
שרה: (בנסותה לבטל את מחשבותיו) ואני דוקא מרוצה מאד שהשאיר
אותך כאן
לצידי. עכשיו אני הרבה יותר שקטה ובטוחה .....
סרג'נט מידחת: באמת ?
שרה: נוכחותך , סרג'נט מידחת , משרה על המקום הזה אוירה של
ביטחון. סרג'נט מידחת: אני לא מבין ,
מדמואזל.....
שרה: אתה מפגין דעה מיושבת וגבריות קשוחה .....
סרג'נט מידחת: אני ?
שרה: אתה ולא אחר, סרג'נט מידחת . ועל מנת לשמור על ערנותך
החשובה לי כל כך , הרשה לי לכבד אותך עם כוס תה
שטעמו גן עדן......
(ניגשת לארון המדפים , שולפת כמה עלים מתוך צינצנת ,
מניחה אותם בכוס
ומוזגת מתוך הסמובר. מגישה לסרג'נט מידחת המבולבל מיחסה
יוצא הדופן.)
סרג'נט מידחת: ( כששרה קרובה מאד אליו. מבוכתו מתעצמת .) אבל
אני בתפקיד,
מדמואזל, הקיאמקם מעניש קשות אם ......
שרה: שתה , סרג'נט, שתה , אל תחשוש , גם הקיאמקם שלך שתה....
זה לא שיכר,
זה בסך הכל תה חם ומרענן ....... מגיע לך להרגע מעט
אחרי יום עמוס
שכזה.....
סרג'נט מידחת: את לא יכולה לתאר לעצמך, מדמואזל, איזה עונשים
כואבים מטיל
עלינו המפקד אם מישהו מאתנו ניכשל בתפקידו .......
שרה: שתה, סרג'נמ, אל תחשוש, לא הפרת שום פקודה. שתה. הן לא
תאכזב
אשה שמעריצה אותך..... (מידחת מהסס קמעה , מריח
ולאחר מכן
שותה לאט.) שתה , שיהיה לך לבריאות.....
סרג'נט מידחת: באמת טוב.... טוב מאד.... ושתדעי לך, מדמואזל,
שאני ידוע כמבין גדול
בטעמי התה ..... אבל תה כזה לא לגמתי מימי ..... מאיזה
עלים הוא עשוי ?
שרה: מעלי ה..... בוספורוס ..... אחי אהרון, רוקח אותם בחווה
שלנו......
סרג'נט מידחת: ( ממשיך ללגום) זה מסביר מדוע לא זיהיתי את
מקורו....
שרה: ידעתי שזה ימצא חן בעיניך, סרג'נט , מפני שאתה אנין
טעם....וגם מבין גדול
בטעמי התה .....
סרג'נט מידחת: ( קירבתה הרבה אליו מביכה אותו.) אצלי בבית יש
....אוסף גדול
של עלים מכל הטעמים, צבעוני ויפה לעין, מסודר בצינצנות
כאלה כמו
אצלכם.....
שרה: אם תרצה, סרג'נט, אארוז עבורך כמה עלים , לפני שתלך.....
( בראותה שסיים לשתות. ) למזוג לך עוד כוס , סרג'נט ?
סרג'נט מידחת: בחפץ לב , מדמואזל , בתנאי שתשובי לעמוד
לידי.....
שרה: ( מוזגת והוא ממשיך ללגום . מוטשטש מן התה ומבוסם
מקירבתה.)
לכבוד לי , סרג'נט .... ( מתחככת בו כבלי משים ) .
סרג'נט מידחת: ( מעודד קמעה ) אני, מדמואזל, לא יודע בדיוק ,
ממה אני הולך
ומתבסם עכשיו. מניחוחו הניפלא של התה שלך או מניחוח
קירבתך.....
כמו.... כמו ממשב קל של ניחוח נענע ודובדבן
......
שרה: מילות נאות בפיך, סרג'נט..... מילות פיוט ושיר .....
סרג'נט מידחת: ( דעתו הולכת ומערפלת) באמת ?
שרה: ( מעודדת מתוצאותיו המהירות של התה) כמה אתה שונה
מהקיאמקם
שלך, סרג'נט ! אתה הרבה יותר עדין ומסביר פנים , הרבה
יותר רגוע
הרבה יותר ....... ( עיניו ממצמצות) הרבה יותר
רגיש......
סרג'נט מידחת: ב.... א....מת ? ( מרכין ראשו על חזהו ונוחר )
שרה: .......... וישנוני ....... ( מקישה על גבי ארון המדפים
ואבשלום יוצא)
אבשלום: ( פונה ישירות לסרג'נט השקוע בשינה עמוקה.) שינה
מתוקה, סרג'נט !
ותאמר דבורה אל ברק: " קום כי זה היום אשר נתן את סיסרא
בידיך " . כל הכבוד לך , יקירתי !
שרה: אני לא יודעת איך נחלץ מן הצרה הזאת שנחתה עלינו כרעם
ביום גדוש
פעילות ..... במיוחד כשמצפים לנחיתתו של אהרון.....
אבשלום: ( מחבק אותה בחום) אל דאגה , שרתי ! נצרף אותו אל
מפקדו המבוסם
ונניח אותם בשדות הבדויים , זה לצד זה.... כמו תאומי
סיאם .....
( שומעים שעטת פרסות מהירה. לאחר מכן קולו של אבו -פריד
מבחוץ)
אבו- פריד: מדמואזל , שרה ! מדמואזל שרה !
שרה: זה אבו פריד .
אבשלום: הוא נישמע היסטרי !
אבו-פריד: ( מקיש . מבחוץ) מדמואזל, שרה ! מדמואזל שרה !
פתחי את הדלת !
שרה : ( פותחת את הדלת. אבו -פריד מתפרץ פנימה.) מה הבהלה
הזאת,
אבו-פריד .?
אבו-פריד: הם בדרך ! מדמואזל שרה, הם בדרך לכאן ! המאנאגם כבר
נראית
באופק ! ( לאחר שהרגיש בנוכחותו של אבשלום ושל סרג'נט
מידחת הנוחר )
הו, אבו סלים .... לא ידעתי שהגעת..... ( ניגש קרוב אל
הסרג'נט הרדום )
סרג'נט מידחת ..... מה הוא עושה כאן ?
אבשלום: טעם מעץ הדעת ואלו הן התוצאות ! אתה מכיר אותו ?
אבו-פריד: אני מכיר את כל אנשי הקיאמקם . מהקצין הגבוה ביותר
ועד לחייל הזוטר.
אבשלום: אם כן, בחדר הסמוך מחכה לך הפתעה ! הקיאמקם הגדול,
בכבודו ובעצמו. .אבו-פריד: חאמד ביי ?
אבשלום: שפוך על הריצפה, לכל אורכו של החדר .....
אבו פריד: אלחמדולילה !
אבשלום: עכשיו ספר לי , אבו-פריד, מה בדיוק מתרחש שם ?
אבו-פריד: ערוכים לעזור לנוחתים ולהגעתם הבטוחה לחוף
....הצטרפו אלינו גם מנשה
ברונשטיין וראובן שוורץ .
אבשלום: טוב מאד . פקחו עין והזהרו לבל תתגלו .....
שרה: (ניגשת לחלון , מסיטה קמעה את הוילון ומציצה החוצא) הלילה
לפחות,
מטיב עמנו. השמיים קודרים וחשוכים.....
אבשלום: אני יוצא מיד למקום . אבו- פריד, קח על עצמך את
הטיפול
בקיאמקם ובסגנו . העמס אותם על עגלתך והעלם אותם בשדות
הבדויים .
חשוב מאד שיהיו מנוטרלים לכמה שעות
.........
כפות אותם היטב, איש אל רעהו והנח אותם בשטח עד יעבור
זעם.......
אבו-פריד: מעליש , אבו סלים , סמוך עלי ...... עם חאמד ביי יש
לי חשבון אישי
ארוך .....
אבשלום: עשה כראות עיניך , רק אל תחמיר את מצבם המביש בלאו
הכי.........
( שעטת פרסות ונקישות בדלת )
נעמן : שרה, זה אני, נעמן ....
שרה: ( פותחת ללא שהות נוספת)
נעמן: חברים יקרים , בשעה טובה ומוצלחת ! המאנאגם עומדת לנחות
בחופינו
בעוד כשלושים דקות ....... על סיפונה אהרון וצוות
מלויו.
---- מ ס ך ------
מערכה שניה
( לפני עלות המסך )
תמונה שלישית
בן - אלקנה: ........ ויאמר עשו אל אביו : הברכה אחת הוא לך
אבי, ברכני גם
אני אבי. וישא עשו קולו ויבך . ויען יצחק אביו ויאמר אליו
:
הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמיים מעל : ועל חרבך
תחיה ואת אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל
צוארך. וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו
ויאמר
עשו בליבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב
אחי........" ........ אבשלום פיינברג נפל שדוד
בערבות רפיח מידיהם של בני עשו,
לפני יותר משמונים שנה, אך השקפותיו הלאומיות
והגיגיו היו בעלי
תחושת גורל נבואית על רקע האחזותנו העיקשת, רווית
הדמים, באדמת
המולדת , כאילו ניכתבו בימינו אלה , או
שההיסטוריה של עמנו
לא שינתה פניה מאז ועד עצם היום הזה....... וכך,
בשעות ערביים
דוממות , עולפות חרבוני קיץ או גשם זלעפות ,
נראית דמותו של
אבשלום פיינברג , בעודה מרחפת בערפילי אדמות
זיכרון או בסבך
כרמיה, כשהוא דוהר כרוח סערה על הדבן, סוסו האהוב.......
. ( המסך עולה לאיטו על בית אהרונסון בזיכרון יעקב
. )
חדר אורחים מרווח למדי וחלון מרכזי המשקיף אל
הכרמים. יציאות וכניסות משמאל ומימין . רבקה
אהרונסון, בערוב ימיה ,
ישובה מאחורי מכתבה , מעלעלת בערמת מיכתביו של
אבשלום. מבעד לזגוגית , משתקף ערב סתיו סגרירי
, כשבדי אורן שפוף
מתדפקים בעצלתיים על אדן החלון. צלליתו של אבשלום פיינברג ,
רכוב על
על גבי סוסו , משתקפת בצידו החיצוני של החלון . פניו שרויים
בעטרת
זוהר , ברורים למדי .
רבקה : ( בגלותה את צלליתו) אבשה..... זה אתה אבשה
..... ?
אבשלום: הקשיבי ,אובי שלי, הקשיבי נא! הרבה ילדות עברתי בימי
אך
אני נשאר נאמן לאלילתי :
il revera partout a la chaleur du
sein...."
tu marches fiere et nue et monde
palpite ,
et le monde est a toi deesse aux larges flancs ."
רבקה: זה אתה אבשה , שלי ? זה לא חלום ? שבת אלי מתהום הנשיה
? אבשלום: יקרה שלי . האם העלת בדעתך שאשכח שהיום הוא יום
הולדתך.? שאותירך ככה סתם, ללא ברכה ואנטשך עם
זיכרונתייך ?
רבקה: זה ימים ולילות רבים שאני נוברת בערמת המיכתבים שלך,
אבשה ..... בערוב ימי, זה כל מה שנותר לי ממך
להתרפקות....
אבשלום: אני יודע, אהובת ליבי , אני יודע ! גם אני גלמוד
וערירי כמותך.
הוגה בך יומם וליל , הוגה בעינייך הנוגות, שפתייך הלוהטות,
ידייך
הרכות בלוטפן את פני הצוננות. ומחפשך בלי הרף , עורג
אלייך,
אובי יקרה שלי, ולא ארפה ממך עד תום....
רבקה: ( מעלעלת במיכתב אחד מתוך הערמה )...... חשון תרע"ד-
אלף תשע מאות שלוש עשרה...... ? מלאו לי עשרים .....
זוכר את
המיכתב הזה ? ...... ( מקריאה ) ...." בכאב אנוש הנני
זוכר , רבקל'ה
שהנך כבר נערה גדולה בת עשרים .כי אינך יותר, אובי בת
השמונה
עשרה......
אבשלום: .( ממשיך בקולו שלו )...... מי יודע לאן יסחפנו הזרם ?
מי יודע מה
יחביא לנו העתיד המיסתורי . כמה עינויים ? כמה נסיונות ?
כמה
שלומים וכמה שמחות ? ואני אוחז בשולי שמלתך ולא ארפה כאשר
לא
ירפה הגוף את הנשמה ......
רבקה: ( ממשיכה להקריא ) ..... ואתה באשר תלך מחשבתי תלך .
.באשר
תעבור יהיה ליבי כצל לפעמיך .....
אבשלום: ...... עם בירכותיו , געגועיו , תפילותיו. כי האהבה
חזקה מן הביקורת,
חזקה מן השיכחה והמוות.
רבקה : אבשה יקר שלי , מחמל נפשי , זה עתה השבת לי עטרת
חיי !
אבשלום: המעמד הזה הוא בר חלוף, אובי שלי...." ללכת פירושו
למות מעט/
למות לכל אשר תאהב / בכל עת , בכל מקום / אדם משאיר
אך
מעט מעצמו / אדם הולך וזה משחק / ללכת פירושו למות
מעט. "
רבקה: כולם כבר הלכו ואינם , אבשה , אני היחידה שנותרתי
.....
וגם שעתי שלי קרבה..... כולם הלכו זה מכבר.... הארץ
אשר אותה
ייחלת בחלומותיך ועל מזבחה נפלת שדוד אכן קיימת היא
היום
ומשגשגת, בזכות בניה גיבורי התהילה, בדיוק כפי שייחלת
, אך
זיכרונך בה עלום , דמותך הולטה בערפילי הזמן ואין
ציון ומועד
לפועליך ..... ואין מזכירים שימך עם מיסדיה.... אין
מספרים בדבר
גבורותיך.... על כן, אבשה שלי, אני נושאת עמי כאב
גדול , כאב
צורב ומייסר כסירפדים.
אבשלום: אני חש אותך , חמדת ליבי .... אני אתך ! עוד רבים
וטובים מבין
רעי למאבק, חברי ני"לי , נמצאים כאן ואין מזכירים את
שמם , משל
מוקצים המה מחמת מאוס. כפי הנראה, זיכרון העם הזה קצר
ביותר.
אך אל דאגה , אובי שלי , יבוא יום , העם הזה יתפכח
וכשישוב
באמת אל שורשיו , יעלו גם אותנו מן האוב.....
רבקה: אני לבטח כבר לא אזכה למעמד הזה, כי מלאו שנותי ,
מן ההוה המנוכר הזה יגעתי, נפשי כמהה לעבר ,
ומנוחה לי אין. עוד מעט אבואה..... אבשה שלי, עוד
מעט
אבואה ונהיה שוב יחד.......
אבשלום: עכשיו, מחמל נפשי, אני חייב ללכת, שלום לך ליבי ,
נישמתי ,
ילדתי, שלך....שלך .....שלך......
. ( דמותו הולכת ומתרחקת עד שנעלם כליל מן העין. )
רבקה: היה שלום ,אבשה, אהבת חיי......( עיניה דומעות) להתראות
בקרוב !
( הבמה מחשיכה לאיטה . אלומת אור מתמקדת על בן -אלקנה
המגיח לאיטו מתוך העלטה .)
תמונה רביעית
---------------------
בן-אלקנה......... תחילת הסוף ! אוקטובר 1917 - חג הסוכות .
חודש אחד לפני כן נפל נעמן בלקינד בידי התורכים
בדרכו למצרים והושלך לכלא חאן אל באשה בדמשק.
חאמד ביי, הקיאקמקם של חיפה, קיבל הוראה חמורה לעלות
בכל מחיר, על עיקבותיהם של כל חברי ניל"י, ללא יוצא מן
הכלל, ולחסל אותם אחד אחד. ביום א' של סוכות, פלוגת
חייליו ,
סגרה על המושבה ועל מבואותיה. בזיכרון יעקב הנצורה
שררה
חרדה גדולה מן הסכנה המאיימת על קיומה . יוסף לישנסק ,
הצליח
לחמוק ברגע האחרון ועל הנותרים החל המצוד הגדול בסיוען
של ארבע נשים מן הישוב, אשר שיתפו פעולה בעת המאסרים
והרדיפות . חאמד ביי תאב הנקם חיכה בכליון עיניים
להזדמנות הנאותה כדי להניח את ידו על שרה אהרונסון ועל
בני
ביתה. בין היתר, הוא לא יכל לשכוח את המפלה המבישה שנחל
בעתלית יחד עם סגנו, סרג'נט מידחת. פריצתו ההרסנית של
חאמד
ביי לבית אהרונסון היתה רק עינין של זמן..........
קול הכרוז: ( תוך כדי קריאתו של הכרוז הבלתי ניראה, בן-אלקנה
נמוג
בעלטה והמוקד עובר אל בית אהרונסון)......." הקשיבו,
הקשיבו !
כל תושבי זיכרון . מדבר אליכם חאמד ביי הקיאמקם של
חיפה.
אנחנו עומדים לערוך חיפושים אחר המרגלים שרבים מכם
מסתירים
בבתיכם ובכרמיכם. שמותיהם ידועים לנו כמו כן מקום
הימצאם . אם
תשתפו עמנו פעולה ותמסרו אותם לידינו מרצונכם החופשי ,
אני
מבטיח לכם שלא יאונה לכם כל רע . מי שינסה להפריע
לפעילותינו בשטח ויתגלה כמשתף פעולה עם הבוגדים הללו
יאסר
וישפט בכל חומרת הדין. מי שיתנגד בכוח יורה במקום. שימו
לב,
תושבי זיכרון , זאת ההזדמנות האחרונה הניתנת לכם לצאת
מכל
העינין הזה ללא פגע . "
( בסלון של של בית משפחת אהרונסון. רהוט עתיק ודלתות
כניסה ויציאה מימין ומשמאל . חלון ענק משקיף אל הכרם.
)
אבו פריד: ( ניכנס בבהלה כשהפחד ניכר על פניו המתוחים)
מדמואזל,שרה !
מדמואזל שרה ! ( מבחוץ כבר מתחילים לשמוע את שעיטת פרסות
החיילים הסורקים את המושבה בפראות, בזעקות זעם
ובניתוץ
חפצים. לעומתם קולות הבכי והשבר של המותקפים חסרי הישע.)
מדמואזל, שרה ... ( ניכר שהסכנה אורבת . הוא חסר
מנוחה.)
שרה: ( יוצאת בחיפזון מחדרה. ) אבו-פריד , מה אתה עושה כאן ?
אבו-פריד: יש שמועה שהם עומדים לפרוץ לכאן בכל רגע ! את
לברוח, מדמואזל שרה.....
שרה: ( שלא ניתפשת לפניקה) אין לי לאן לברוח, אבו-פריד...
אבו-פריד: אני אמצא לך מקום, מדמואזל שרה.... את חייבת לבוא
אתי
עכשיו. כל רגע יקר ....
שרה: תודה, אבו -פריד אבל אני לא רגילה לברוח . זהו ביתי, זהו
בית
אבי . אף אחד לא יצליח להשליך אותי ממנו בעודני
בחיים....
אבו-פריד: הם כבר אסרו את האדון אלתר אלברט ראש הועד ועוד רבים
אחרים שסרבו לשתף פעולה . זעקותיהם ממלקות הפאלקות
מחרידות
את המושבה.... מנשה ברונשטיין וראובן שורץ הסגירו עצמם
לידי
חאמד ביי כדי לנקות מאשמה את בני משפחתם. .הכל מתמוטט
מדמואזל שרה, הכל אבוד.....
שרה: איני חוששת מפניהם . אבל אתה , אבו-פריד, מוטב שתציל את
עצמך מן התופת כי חיי משפחתך תלויים בך.... , צא לדרך
ואולי עוד
ניפגש בימים טובים יותר ....
אבו-פריד: מדמואזל , שרה ....
שרה: לך, אבו-פריד, לך עכשיו . לבל יהיה מאוחר מדי... ( דוחפת
אותו
קלות לעבר היציאה ומשם החוצא . זעקות השבר מבחוץ הולכות
וגוברות . מתהלכת בחדרה הלוך ושוב כשהחרדה ניכרת היטב
על
פניה. ) מה עושים ? מה עושים עכשיו ? הו, אבשלום שלי....
אישי
הנאצל , גיבורי בן החיל..... אילו הית עתה לצידי.....
אילו ניצבת לצידי,
למגר את הסכנה הזאת ..... הו, אבשלום שלי, אתה כה חסר
לי........
( קולות הפורענות מבחוץ מצמררים . רוח עזה מתפרצת ובתוך
הילת
ערפילי הקדושה , דמותו של אבשלום. ) אבשלום שלי ! זה
אתה
אבשלום שלי ? נענית לקריאתי , לכמיהתי אליך ?
( מנסה לגשת )
אבשלום: ( עוצר בעדה ) לא , שרתי האהובה, אל תגשי כי אינני
מוחשי,
באתי לחזקך בשעתך הקשה , לעודד אותך במעשייך.....
שרה: האם באת לקחתני אליך ? האם שעתי קרובה ?
אבשלום: ככל אשר יקרה , זיכרי שהנך אשת חיל, ניצחית ובלתי
מנוצחת .....
וכמו אמנו שרה , הינך מופת לתחית עמנו.....
שרה: משמע שגורלי נחרץ ...........
אבשלום: בוא יבוא היום , שרתי, ומעם של מתים נעשה לעם של
חיים.
אנשים חיים אשר יוכלו לחיות כבני אדם ולמות כגיבורים :
" ואם אנחנו נפול בטרם הגענו/ ולא נזכה לראות עם שב /
נוריש לבנינו את הרוח שבנו / למלא אחרינו את שורות
הקרב/."
שרה: למילותיך אלה ערגתי, אבשלום , הן היו חסרות לי כאויר
לנשימה.....
עכשיו נכונה אני להתיצב בפני גורלי בראש מורם ויהיה אשר
יהיה....
( שומעים נקישות חזקות בדלת הכניסה . )
אבשלום: ....... " והעליתי אתכם מקברותיכם , עמי ! ונתתי
רוחי בכם
וחייתם ! " ( הנקישות גוברות . דמותו של אבשלום
נעלמת
בערפילים , עם משב הרוח). חזקי ואימצי , שרתי, חזקי
ואימצי !
חאמד ביי: ( שומעים את קולו מבחוץ. קול תוקפני וזועם.) לפתוח
!
לפתוח מיד אחרת אנחנו פותחים באש ! ( מקישים חזק ).
שרה: ( מתעשתת קמעה ופונה לפתוח.)
חאמד ביי: ( מתפרץ כרוח בסערה כשסרג'נט מידחת בעיקבותיו. בעודו
בפתח ) מדמואזל שרה , סורי ועמדי בצד ואל תעשי אפילו לא
תנועה אחת. ( אל חייליו אשר בחוץ ) סרקו מיד את
הבית והביאו אלי את כל בני משפחת אהרונסון. ( אל שרה)
אז ככה, נגזר עלינו להפגש שוב . את עוזרי , סרג'נט מידחת
את ודאי זוכרת ..... ( במששו את פדחתו) את המכה ההיא
אני
עדיין חש בעמקי נישמתי..... אבל אין סיכוי שהפעם זה
יחזור על עצמו,
( בכעס) מפני שאני עומד לשלם לך כגמולך, מדמואזל שרה....
גם
בשביל " משקה הפלא " שבו השקית את סרג'נט מידחת .... הלא
כן ,
סרג'נט ?
סרג'נט מידחת: כדבריך , אדוני הקומנדנט.....
חאמד ביי: עכשיו אין עוד סיכוי שמישהו מבני חבורתך יבוא לעזרך.
את
אהובך הנערץ, אבשלום, אבו - סלים, מכרסמים התולעים.
ועל כל השאר סוגרים כוחותינו האמיצים, עד שנשמיד את
האחרון שבכם .
שרה: אני מבטיחה לך שלא תצליח להוציא דבר מפי , אתה יכול
לירות
בי כבר עכשיו .
חאמד ביי: הו, לא ... לא בקלות כזאת מדמואזל... חשבת שנזכה
אותך
בחסד שכזה בתמורה למעלליך ? קודם כל עלייך לפרוע את חובך
מן
המקום שבו הפסקנו... הלא כן, סרג'נט ?
סרג'נט מידחת: כדבריך, אדוני .....
חאמד ביי: גם אתה ראוי לפרעון חובך מן האסירה, סרג'נט , כיאה
לחייל
האיפריה העותומנית , שכבודו נירמס.....
סרג'נט מידחת: כן , אדוני...
חאמד ביי: ( אל מידחת ) סרג'נט מידחת, תשאיר אותנו לבד ושמור
שאף אחד לא יכנס הנה ללא רשותי ....
סרג'נט מידחת: כן , אדוני ..... ( יוצא )
חאמד ביי: ( אל שרה כשעיניו בורקות מתאוה ) עכשיו, מדמואזל
שרה,
הבחירה בידייך. את יכולה להתמסר לי מרצונך או להתמסר
בכוח ....
ואז הדבר לא ינעם לך , למרות שאני מעדיף לכבוש נשים
אקטיביות,
כנועות וציתניות .....
שרה: לעולם, לעולם לא תזכה לבזות אותי בעודני בחיים...... אבק
בך
ובשולחיך הרקובים
בכל כוחי ומאודי .....
חאמד ביי: (הולך וקרב אליה בצעדים מדודים. משועשע ובטוח
בעצמו).
חבל לך על מאמצייך, מדמואזל. אינך רואה שאין לכם תיקווה ?
אינך רואה שהחשובים מבין שותפייך לתנועה כבר בידינו ?
.
חלס, הכל ניגמר . היה לכם חלום פרוע. עכשיו הגיעה עת
ההשכמה ומועד הפירעון על בגידתכם הניפשעת.. נעמן בלקינד
ואיזק
הלפרין, מחברייך הבחירים, בדרך לגרדום בכלא חאן אל באשה
,
ראובן שוורץ ומנשה ברונשטיין בנצרת, נתונים לחסדיו של
חסאן בק
ואחרונים ברשימה , אביך אפריים פישל ואחיך צבי....... (
אוחז בה
בחוזקה כשידיו משוטטות על פני גופה) יזכו לטיפול
מיוחד.....ועלייך,
מדמואזל המתמרדת, נתענג באופן אישי ......לאט , לאט
.....
שרה: הניחו להם , חיות טרף שכמותכם ..... לבני מישפחתי אין כל
קשר
למעשי . אבי זקן חולה , הניחו לו , בני-בליעל..... זו
אני שמנהלת
הכל.... אני זאת שעומדת בראש..... ( בו זמנית נאבקת בו
נואשות)
חאמד ביי: ( שנראה נהנה מן המאבק ) אימרי היכן מסתתר יוסף
לישנסקי ואני מבטיח להקל על סיבלו של אביך.....
שרה: יוסף לישנסקי משקיף עליכם מרחוק ולועג לכם , איך צבא שלם
וחזק
ערוך בכוננות מתמדת ברדיפה בלתי פוסקת אחרי אדם בודד
אחד,
חסר אמצעי הגנה , שמשחק עמכם כמו חתול ועכבר .....
חאמד ביי: הוא כלום , הוא חרק מזוהם, חסר ערך..... יחוסל בתוך
שעות....
אבל איתך, מדמואזל , המצב שונה ..... ( כשהוא כבר רכון עליה
היא
ניתקפת זעם ושורטט פניו את עד זוב דם. ) בת זנונים ,
עבריה, אני
כבר אלמד אותך לקח ..... ( אוחז בפניו שותתות הדם .
שולף
מחגורו מגלב עור ומכה בה באכזריות. ) הא לך, בת
זנונים, עבריה,
הא, לך....
שרה: (בנסותה לסוכך בידיה על פניה, נאנקת מן הכאב, עד שכורעת
ברך.)
הכה , הכה בי עד מוות, עריץ מתועב ומוג לב.... הכאב הזה
רק מחזק
אותי.... מקרב אותי אל אהובי......
חאמד ביי: ( חמתו בוערת בו להשחית. ניגש לדלת ופותח אותה
לרווחה)
סרג'נט מידחת ! סרג'נט מידחת !
סרג'נט מידחת: ( מופיע חיש מהר פתח) כן, אדוני !
חאמד ביי: קח את האשה הזאת יחד עם כל בני משפחתה ומסור אותם
לידיו של עוסמן , הוא כבר ידע כיצד לטפל בהם.....
סרג'נט מידחת: ( בראותו את הדם על פני מפקדו) מה קרה לך ,
אדוני האם להזמין חובש ?
חאמד ביי: לא, אין צורך . מלא את הפקודה, סרג'נט , ומיד !
סרג'נט מידחת: כן , אדוני . ( חאמד ביי יוצא . מידחת ניגש אל
שרה
כשזו משתדלת לעמוד איתן על רגליה.) את באה
אתי ,
מדמואזל.... אני מקוה שלא תאלצי אותי לכבול
אותך.....
שרה: ( בשארית כוחותיה) האם ראית את אבי ואחי ?
סרג'נט מידחת: אין אנו מדברים עם האסירים, מדמואזל.....
שרה: אני נחשבת אסירה, סרג'נט ? אני, אשה חלושה ומוכה, ללא
אמצעי
הגנה ?
סרג'נט מידחת: ( לאחר היסוס מה ) אולי לא בדיוק אסירה, אבל
לא
פחות מסוכנת. אני חייב להודות מנסיוני
שתמימותך עלולה
להטעות..... חאמד ביי מכנה אותך בת השטן .....
שרה: כי הוא אינו אנושי ומתחשב כמוך..... האם ראית את אבי ?
אנא , ספר לי מה מצבו ?
סרג'נט מידחת: עוד מעט תפגשי אותו.....
שרה: האם פגעו בו ?
סרג'נט מידחת: אני רק יכול לומר לך , מדמואזל, שהמראה לא
ינעם לך.....
שרה: אם כך הם פגעו בו, על לא עוול בכפו..... התליינים ,
הברבריים
חסרי הרחמים..... עוד ישלמו על זה .....
סרג'נט מידחת: ( סיגנונה לא מוצא חן בעיניו) מדמואזל שרה,
אני מבקש
ממך להתלוות אלי בטובות ואל תאלצי אותי לנהוג
כלפייך באלימות....
( נוטל את זרועה ומושך אותה בכבדות אל היציאה.)
ה ב מ ה מ ח ש י כ ה
בן אלקנה : (מגיח מתוך החשכה) ....... באותו לילה ארוך ומיוסר
עמד חאמד ביי,
בראש חייליו ואסר את אפריים פישל , אביה של שרה ואת
צבי אחיה . את
שרה צירפו אליהם לאחר מכן . כולם הובלו אל בית
לאנגה , ששימש
כמושב המיפקדה התורכית שם החלו בחקירות ועינויים
אכזריים בשיטת
הפאלקות , מלקות על כפות הרגליים החשופות . זעקות
השבר והכאב של
אפריים פישל הזקן וקריאות ה " שמע ישראל " שלו
קרעו לבבות .
" גלו היכן מסתתר יוסף לישנסקי ! " דרש הקיאמקם
בתוקף. " גלו היכן
יוסף לישנסקי ואת שאר המרגלים ולא , נלקה אתכם עד
מוות ." אך איש
מביניהם לא פצה את פיו. לפנות בוקר החזירו את בני
משפחת אהרונסון
המעונים לביתם, פצועים ודואבים כשהאב הישיש אינו
מסוגל לעמוד על
רגליו. דוקטור הילל יפה, רופא המושבה הוזעק לבית
אהרונסון........
הבמה מחשיכה
( חוזרים אל בית אהרונסון. חדר האורחים ריק מאדם. שומעים
את צעדיו של
חאמד ביי . דלת הסלון ניפתחת וחאמד ביי ניכנס בגררו את
שרה אהרונסון,
שרויה באפיסת כוחות, שימלתה שסועה וסימני העינויים ניכרים
היטב כל פניה
ועל פני גופה. חאמד ביי מניח אותה בכורסא והיא נוחתת
עליה בתנועה רפויה)..
חאמד ביי: פה תהיה קבורתך ועזות המצח לא תעזור לך במאום ! (
מתבונן בגופה
ובפניה הדואבים.) לא חרם לעוות גוף נאה ונחשק כזה ? מה
יצא לך מהגבורה
המטופשת שלך ? אפילו בני עמך לא תומכים בך . אצלי יכולת
לזכות בהערצה
להיות מעודפת , להנות מכל רגע בחייך הצעירים. יכולת
להצטרף אלי
למסעותי הרבים בכל בירות אירופה היפות....להתלבש כמו
נסיכה, לחיות, לחיות....
עכשיו תסתכלי על עצמך איך את נראית , תראי מה נהיה
ממך , לא חרם ? שרה: ( בנסותה לגבור על כאביה העזים .
בשארית כוחותיה. ) אתם רוצחים,
חיות טרף , צמאי דם .... אני קמתי להגן על עמי לבל תעשו לו
כאשר
עשיתם לארמנים .... ראיתי את קורבנותיכם במו עיני.....
חאמד ביי: כך נוהג השילטון העותומני עם מפירי חוק , יהיה מי
שיהיה ....
אתם, ראוי היה שתלמדו מזה לקח ......
שרה: יום יבוא וגדולתכם הזמנית תוכרע . על כל שערה משער
ראשינו עוד תתנו
את הדין .... גיבורי הפאלקות , נוטלי בקשיש רקובים .....
חאמד ביי: ( מניף את מגלבו בכעס אך משתהה קמעה) הארס הזה פושט
וגודל
בגופך כמו גידול ממאיר.... חבל שלא נתתי פקודה לחסל
אותך מיד....
שרה: הכה , אל תחוס , קיאמקם חאמד ביי, התפאר בגבורתך על
נשים חסרות מגן
וזקנים תשושים .....
חאמד ביי: אשה מטורפת ! ברצונך למות ? מות תמותי ! גורלך נחרץ
בין כה וכה .....
( מחזיר את השוט לנדנו) אך את מועד מותך אני
אקבע......
סרג'נט מידחת: ( ניכנס ומתיצב בפתח הדלת ) דוקטור הילל יפה כאן
, אדוני !
חאמד ביי: מי הזמין אותו ?
סרג'נט מידחת: אני לא יודע , אדוני , אבל הוא כבר הספיק לטפל
בזקן ובנו.
עכשיו הוא מבקש את רשותך לטפל גם
באסירה......
חאמד ביי: דוקטור הילל יפה הציל חיים בכמה מיקרים קשים
אצלנו. על כך אני
באמת חייב לו..... היכן הוא ?
סרג'נט מידחת: מחכה בחוץ , אדוני .....
חאמד ביי: ( חושב מעט , מעיף מבט מבוזה לעבר שרה., לאחר מכן
אל מידחת) טוב, הכנס אותו ....... ( אל
שרה ) הפעם שיחק לך מזלך ! .הרווחת עוד
כמה שעות של חסד.... אבל אל תשלי את עצמך , עוד לא
סיימתי אתך......
( מידחת יוצא .כדי להכניס את דוקטור הילל יפה.)
הבמה מחשיכה
(צלילי שופן ברקע . דמותו של אבשלום , מטושטשת קמעה
עולה מתוך הערפילים . קרובה מאד אל שרה השרויה
בחוסר אונים. )
אבשלום: ( מלחש קמעה ) שרתי , עורי שרתי היקרה ..... ( מעביר
את ידו על מיצחה ברכות ) עורי...... הישירי מבט אל אהובך
.... עורי שרתי.....
שרה: ( פוקחת עיניה בלאות) אבשה...... אבשה יקר שלי ....
(לופתת פניו
בכפות ידיה ועיניו דומעות ) מה הדמעות האלה בעיניך ?
אבשלום: ( נושק על מיצחה ) מתת ניחומים שהעניק לנו אלוה.
דמעה אמורה להפיג
עצבת . דמעה היא גם טל שמחה . אך דמעתי עתה ,
יקירתי,
צורבת כגהינום בראותך שרויה כאן כשכבודך חולל
ונפשך שסועה
ודואבת.... צורב שבעתיים כי קצרה ידי להושיעך
......
שרה: אם כן , קחני עמך , אהובי, קחני עכשיו ואל תתיר להם
להתעלל בי.
אל תתיר להם להתהדר בעליונתם .....אני כבר לא מסוגלת להמשיך
ולשאת
את הבושה והכאב .
אבשלום: אמורים אנו להאבק על חיינו, שרתי , להשיב מלחמה
שערה......
שרה: אין תיקוה , יקירי , אין טעם למאבק בודד בים של שיטנה
.
חאמד ביי חפץ להמיתני ביסורים ובני עמי , גם הם לא יצטערו
רבות אם
אעלם מזירת המאבק . האם גם אתה אינך רוצה בי ?
אבשלום: שרת ליבי היקרה ..... לו ידעת כמה את חסרה לי , כמה
רבות מחשבותי
עלייך , כמה אני משתוקק להישקע ולצלול
בזיכרונך..... הלא נתח עצום מליבי
לקחת בכלייך ...... ולי , זולתך , לא השארת מאום
.....
שרה: אז בוא אבואה , אבשה , בוא אבואה אליך במהרה , בראש
מורם ובזקיפות קומה , כל עוד נושאות אותי כפות רגלי
המוכות......
אבשלום: אני אחכה לך בשערי שמיים , שרתי , אקבל פנייך , כיאה
לחמדת ליבי
גיבורת החיל . ( צלילי שופן הולכים ודוממים ובמקומם עולים
קולות רקיעת
צעדי החיילים . )
הבמה מחשיכה
בן אלקנה: ......... בבוקר יום ו', החמישה לאוקטובר 1917,
לאחר שניתקבלה פקודה
בזיכרון יעקב, להעביר את כל האסירים לנצרת ,
לחקירות קפדניות , גמלה
בליבה של שרה אהרונסון ההחלטה לממש את תוכניתה עד
תום ולהביא
קץ להשפלתה וליסוריה . לאחר שכתבה את צוואתה , בבית
ריבניקר
והבריחה בסתר, דרך חלון בית השימוש , לידיו של אבנר
הקטן, בנו של צבי
אהרונסון . בין השאר היא כתבה : " אין לי כבר כוח
לסבול וטוב היה לי
יותר להמית את עצמי מאשר להענות מידיהם המגועלות. אמרו
לי שישלחוני
לדמשק , שם בודאי יתלוני . אני אסתדר שיהיה אתי איזה
נשק קטן או סם.
אני לא רוצה שהם יתעללו בגופי. צרותי עוד יותר גדולות
מפני שאני רואה את
אבי סובל חינם. מילא , יבוא יום ויתחשבו , אם לא אנחנו
זכרו אתם, כגבורים
הומתנו ולא הודינו . אין דבר , אנחנו עמלנו והכנו דרך
טובה ואושר עבור
העם. יהנו פרל ואדלה המנוולת ..."
אלה הבוגדות .... " , אין דבר , אני לא מרשעת ואומרת,
יהנו . אני לא
מתחשבת עם המנוולים. אני שאפתי לעמי ולהטבת עמי, ואם
עמי נבזה....
יהי ! " להשלמת משימתה שרה היתה זקוקה לאקדחה הקטן
שהוסתר בביתה.
היא ביקשה את מעניה להניח לה לגשת הביתה כדי להחליף את
בגדיה לקראת
נסיעתה וזאת הותר לה . באותו יום , בשעת בוקר מוקדמת
הובלה מבית ריבניקר,
ברחובה הראשי של זיכרון יעקב , אל בית אביה . הרחוב היה
שומם. הכל הציצו
מבעד החלונות וראו את שרה לבושה שמלה ירוקה וצעיף ירוק
לראשה . ידיה היו
כבולות לפנים , וחייל עם רובה מכודן החזיק בה בחבל
כשאחרים ליווה משני
צדדיה. למרות שרגליה צרבו מן המלקות , צעדה שרה זקופת גב
כשהיא מסבה
מדי פעם ראשה לצדדים כאומרת שלום לבריות וניפרדת מן
המושבה . בפניה
הקורנות נראתה כאילו השכינה ליוותה אותה . המודיר אחמד בק
מקיסריה שראה
את שרה בדרכה האחרונה , ציין בפני יעקב סמסונוב , מוכתר
חדרה, כי באותו רגע
החל להאמין במלכות ישראל.......... (הבמה מחשיכה
לשניה ומיד היא מוארת , בבית אהרונסון. סרג'נט מידחת מכניס את
שרה לחדרה . למרות חזותו הקשוחה , נכמרים עליה רחמיו )
.
תמונה אחרונה - סיום
סרג'נט מידחת: ( עוזר לה לשבת באיטיות . לאחר מכן מתבונן בלא
מעט הערצה) .
אני כל כך מצטער , מדמואזל , הכל יכול היה להיות אחרת
שרה: אם היתי ניכנעת למפקד הארור שלך ..... לידיו המגועלות
בדם ולתאותו
החיתית...
סרג'נט מידחת: האמיני לי מדמואזל, אני קרוב אליו כבר כמה שנים,
ראיתי נשים
בהמוניהן כורעות ברך לפניו כמו שיפחות ....... אותך
דוקא העריץ במיוחד,
מדמואזל . את יכולת להשיג אצלו הכל , כל מה
שרצית.....
שרה: הכל , חוץ מהכבוד העצמי ..... לא תודה , סרג'נט מידחת,
אני לא מוכנה
לשמש אחת משיפחותיו של אדונך העריץ......
סרג'נט מידחת: אני מכיר היטב את הכלא בנצרת וגם את חסאן אל
באשה בדמשק ,
אלה לא מקומות בשבילך , מדמואזל .....
שרה: אני יודעת , סרג'נט ואני מודה לך על רצונך לעזור
לי.......
סרג'נט מידחת: כואב הלב , מדמואזל , כואב הלב על היופי הזה
שמתבזבז
לחינם . על החיים הצעירים שלך שתלויים עכשיו כחוט
השערה...... לא
חראם ?
שרה: לא , סרג'נט, כי את חיי כבר מיציתי למרות שלא השלמתי
את
שליחותי. עדיף מוות בראש נישא על חיי עבדות
והשפלות ....
סרג'נט מידחת: אלה דיברי שטות , מדמואזל , דברי טרוף שאין בהם
הגיון .....
שרה: על אבשלום פיינברג , שמעת סרג'נט ? אויבכם הגדול .....
סרג'נט מידחת: מי לא שמע ? את גופו מכרסמות עכשיו התולעים
בחולות סיני .....
שרה: טעות בידך , סרג'נט , על אפכם וחמתכם, הוא נימצא כאן
לידי. הוא
הרוח החיה שבי , הוא החמצן שאני נושמת בקירבי..... הוא
מאיר את דרכי..... אני אחריו אלך בגיא צלמוות ולא
ארא רע......
סרג'נט מידחת: אני חושב, מדמואזל , שאת באמת מאבדת את שפיות
דעתך...
שרה: אתה רשאי לחשוב כרצונך , סרג'נט , אבל הוא כאן , הוא
בכל
מקום, הוא מגונן עלינו , מחזק את רוחינו ומורה לנו
כיצד להמשיך במאבק..... אפילו אלף כדורי רובים לא
ימיתו אותו .... כי
אבשלום פיינברג הוא בן אלמוות , אם תרצו או לא
תירצו, אבשלום
פיינברג חי וקיים , הוא יחיה לנצח , אתה מבין
סרג'נט ?
סרג'נט מידחת : ( שמאזין לשילהובה בספק חשדנות ספק רחמים ) לא
, מדמואזל ,
אני לא יכול להבין אותך, talihsiz kadin , הכל בידי
אללה.....
חאמד ביי: ( ניכנס פנימה בחופזה ) סרג'נט מידחת , האסירה
מוכנה ? בעוד רגעים
ספורים כולם יוצאים לדרך...... יאללה , סרג'נט , מה
אתה עוד מתעכב ? ....
סרג'נט מידחת: האסירה ביקשה להחליף את בגדיה לפני הנסיעה,
אדוני...
חאמד ביי: ( ניגש אליה , מרים את ראשה בעזרת מיגלבו ובוחן
אותה מקרוב).
אני רואה שידידנו , דוקטור הילל יפה , החזיר קצת צבע
לפנייך.
בכלא נצרת כבר לא תהיה לי שליטה במה שיעשו בגופך הנאה .
גם
דוקטור יפה לא ימצא שם לצידך..... ( בנעימת בוז )
איזה ביזבוז !
( אל סרג'נט מידחת ) סרג'נט, העבר את האסירה לידיו של עוסמן
ביי.
סרג'נט מידחת: עוסמן ביי, אדוני ? לפני כן אמרת שהאסירה תהיה
בהשגחתנו עד כלא
נצרת...
חאמד ביי: (בהרמת קול) לעוסמן ביי , סרג'נט . מובן לך ?
סרג'נט מידחת: כן , אדוני !
חאמד ביי: ( בהעיפו מבט אחרון לעברה , לפני יציאתו ) אדיאוס ,
אדיאוס מדמואזל
שרה .
שרה: אני מקוה לראות אותך נשרף באש הגיהנום , קיאמקם חאמד ביי
.....
חאמד ביי: (ניגש אליה ומצליף בה בזעם ) אשה ארורה
שכמותך....kadin pislik !
kadin deli ! ( יוצא בכעס בטריקת דלת )
סרג'נט מידחת: אני לא מבין מדוע את עושה את זה , מדמואזל .
מדוע את
את כל כך נהנית להכאיב לעצמך.....
שרה: לעולם לא תבין, סרג'נט מידחת. הכאב הוא זמני . הוא בר
חלוף. הוא
כאין וכאפס בהשואה לנפש המתמלאת חיות וגאוה .....
סרג'נט מידחת: ( אינו יורד לסוף דעתה) עלינו למהר , מדמואזל,
חייבים לצאת לדרך....
שרה: הבטחת לתת לי כמה רגעים כדי להתכונן .....
סרג'נט מידחת: רק כמה רגעים , מדמואזל , לא יותר ....
שרה: (מתרוממת בקושי , סוקרת בחיוך מריר את החדר סביבה, כמו
לפני פרידה
ניצחית) אתה יודע , סרג'נט מידחת , כמה חויות ילדות
עברו עלי בחדר
הזה ? כמה שמחות , כמה ריגושים .... כמה חלומות פז
רקמתי לי כאן .....
כמה ימי אושר עברתי כאן בחיק משפחתי , אותם ימים
יפים שחרותים
עמוקות בלבבי , ימים וחודשים רבים שחלפו להם ללא
שוב..... בצידם ימי
צער ומכאוב , מהולים בדמע וחרדה ...... עכשיו הכל מתגמד
.... עכשיו הכל
מקבל מימד ננסי לנוכח גורל אפל הצפוי לנו .....
לאור הכישלונות .......
סרג'נט מידחת: ( חסר סבלנות) הזדרזי , מדמואזל , הזמן דוחק
.....
שרה: כן , סרג'נט , אני ניכנסת לרגע לחדר הרחצה ומיד אהיה
מוכנה ....
( מעיפה מבט חפוז לעבר החדר כשדמעות עומדות בעיניה ) רק בקשה
אחת לי אליך, סרג'נט מידחת...... אני יודעת שעליך
אוכל לסמוך ......
סרג'נט מידחת: במה סרג'נט פשוט כמוני יכול לעזור לך, מדמואזל
?
שרה: אנא חוסו על בני משפחתי כי אין ולא היתה להם אשמה בכל
אשר
התרחש. אני זו שהובלתי, שיזמתי ופעלתי..... ללא
ידיעתם.... רק אני ראויה
לשאת בעונש , רק אני ..... אתה מבין , סרג'נט מידחת ?
תבטיח לי שתעשה למענם ככל יכולתך על מנת למנוע מהם יסורים ,
תבטיח לי להתערב בעת הצורך כדי לעזור להם.....
ואללה יגמול לך על
מעשיך הטובים .......
סרג'נט מידחת: אני ... אני אשתדל , מדמואזל .... אעשה כמיטב
יכולתי....
שרה: תודה , סרג'נט מידחת, אתה אדם טוב .
סרג'נט מידחת: אז סיימי את הסידורים שלך מהר , מדמואזל, לפני
שהמפקד שלי יחטוף קריזה נוראה .......
שרה: רק כמה דקות , סרג'נט ואני כבר חוזרת .... ( יוצאת)
סרג'נט מידחת: ( נישאר המום קמעה . מבטיו תקועים בדלת שבעדה
יצאה . )
איזו אשה !buyuk , buyuk ! רק חבל שהיא לא אחת משלנו.....
( שומעים את קולות המים הזורמים בחדר הרחצה ) . אני
חושב
שהיתי מסתדר אתה הרבה יותר טוב מהמפקד .... נראה
לי שהיא די
מסמפטת אותי.... אני פשוט יודע איך לגשת אליה....
להשמיע באוזניה דברי
נועם בלי לפגוע באישיותה .... אני מאזין לדבריה בלי
להפסיק את שטף
דיבורה . אני מעניק לה תחושת ביטחון למרות שאני חסר
השפעה , זהו
סוד העינין...... מי יודע ..... אולי בדרך הארוכה
לנצרת ..... אם יזדמן.......
( קולות המים פסקו . שניה של דממה מתוחה. לפתע קול
יריה אדיר
מחריד את קירות החדר . סרג'נט מידחת נחרד . רץ אל
החדר , ממנו
נשמעה היריה . כעבור שניות , יוצא משם כאחוז תזזית .
)
המפקד ! המפקד ! היא ירתה בעצמה ! היא ירתה בעצמה !
דוקטור ! דוקטור ! ( רץ אל הדלת וזועק אל תוך
הפרוזדור)
חאמד ביי: ( מתפרץ פנימה ) מה קרה , סרג'נט ? מה קרה ?
סרג'נט מידחת: ( מבולבל , נבוך וניפחד ) היא .... היא אמרה
שתכף תשוב.... הלכה להכין
את עצמה לדרך ..... לא חשדתי בכלום , אדוני , לא חשבתי
.....שעד כדי כך ....
חאמד ביי: ( ניכנס גם הוא לחדר הסמוך. יוצא מיד עם אקדח בידו)
איך זה הגיע
לידיה ?
סרג'נט מידחת: אני לא יודע, אדוני ..... אני נישבע לך בשם אללה
שאינני יודע
מאין לקחה את זה .... אני נשבע לך , אדוני , בשם אללה
.....
חאמד ביי: צא מיד והזעק הנה את דוקטור הילל יפה . הוא חייב
להימצא בסביבה.
סרג'נט מידחת: האת היא מתה, אדוני ?
חאמד ביי: היא פצועה אנושות , סרג'נט ...... מצבה קריטי .....
סרג'נט מידחת: אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר ......
הבמה מחשיכה
בן-אלקנה: " מרשימותיו של דוקטור הילל יפה:
בבוקר החמישי לאוקטובר הבהילוני אל בית אהרונסון. שרה
איבדה עצמה לדעת . מצאתיה מוטלת ללא הכרה , על
ריצפת חדר הרחצה.
. דם ניגר משפתיה . הכרתה שבה אליה אחרי שהזרקתי
לגופה קופאין .
לאחר שזיהתה אותי התחננה בקול רפה:
" למען השם שים קץ לחיי , אנא המיתני . שיתוק גמור
תקף את ידיה
ורגליה . הכדור עבר בפיה דרך הלשון וניתקע בעמוד
השדרה .
ביסוריה .היא לא חדלה להתחנן לפני , כי אתן לה סם
מוות .
ביום א' השיבעה באוקטובר , הכרתה של שרה צלולה ביותר .
תנועת רגלה
הימנית הוטבה רגלה השמאלית וזרועותיה משותקות
לחלוטין. .אין היא
חדלה להתחנן שישימו קץ לחייה . חומה מוסיף לעלות .
המפקד הצבאי
מבטיח לי בהן צדק שלו, שאם תרפא שוב לא יענוה.
היא שקטה יותר ומבקשת זריקת מורפין .
ביום ב' השמיני באוקטובר מצבה של שרה הורע . צלילות
הכרתה מלאה
ואין היא חדלה לבקש את המוות . עיניה מלאו דמעות
מעוצמת כאביה .
ביום ג' התישעה באוקטובר רפה דופקה של שרה מאד. היא
מבקשת לומר
שלום לאביה וניפרדת מן הקרובים הנכנסים לחדרה.
בשמונה שלושים בבוקר היא נופחת את נישמתה בלי שגילתה
לתורכים ולו
מילה אחת . אני כותב תעודת מוות עליה חותמים עדל
ביי ואני יחד עם
שתי אחיות רחמניות קתוליות - מחיפה : אגנס
ואסוניטה .
דוד שטרנברג טיפל בסידרי קבורתה. ארונה הונח בחצר
הבית וקהל גדול
ליוה אותה בדרכה האחרונה . כשחצבו את קיברה באדמת
הטרשים הקשה ,
עמדו המיתקהלים שעתיים סביב ארונה בדממת קודש.
מבעד רשת
התכריכים , נישקפו פניה של שרה. הם נראו יפים
להפליא ונסוכים שלוות
קודש . כאשר הורידו את גופתה לקברה , סמוך לקבר אמה
, מלכה ,
וכיסוה ריגבי אדמה , נתקדרו השמיים בעננים והיורה
ניתך ארצה. "
יהיה זיכרה ברוך ! על החתום: דוקטור הילל יפה. זיכרון
יעקב - תשיעי
באוקטובר 1917."
( בן אלקנה מקפל את רשימותיו של דוקטור הילל יפה
ומניחם הצידה )
אחרית דבר !
ב: 20 באוקטורבר 1917 נילכד יוסף לישנסקי סמוך לנבי
רובין, ליד ראשון
לציון ונימסר לידי השילטונות התורכיים. עונה קשות
והועבר לכלא דמשק.
ב: 15 בדצמבר 1917 הועלו לגרדום בדמשק , נעמן בלקינד
ויוסף לישנסקי.
צבי אהרונסון לקה במחלה קשה כתוצאה מעינויו הקשים וב:
1929
נפטר בזיכרון יעקב. ברונשטיין מנשה נפל במאורעות 1939
-בחיפה. שורץ ראובן
הועבר לכלא נצרת . עונה קשות בידי חסן בק . גופתו נמצאה
תלויה על משקוף
חדר כלאו. במאי 1919 , ניספה אהרון אהרונסון בדרכו
מלונדון לפריס, ניספה
בתאונת מטוס, שצלל במצולות תעלת למנש . רבקה אהרונסון
ניפטרה בזיכרון
בשיבה טובה ,.באוגוסט 1981. ניקברה בזיכרון יעקב .
בנוסף להם עוד רבים וטובים אחרים , חברי תנועת ניל"י, ,
נאמני הארץ הזאת, אשר אהבוה והקדישו למען תקומתה
את חייהם ומיטב שנותיהם , מתוך אידיאל טהור וחלום ציוני
נשגב . יהי זיכרם ברוך ! נצח ישראל לא ישקר !
ומני אז עד עצם היום הזה, רבים מותיקי זיכרון מוכנים
להשבע שלעיתים ,
בשקיעות שלכת הסתיו, או בלילות קדורניים , ללא ירח ,
בחצר בית
אהרונסון, משוטט אבשלום פיינברג כשהוא רכוב על סוסו
הלבן בציפיה לשתי
אהבות חייו הגדולות : שרה ורבקה אהרונסון.
( ברקע : בלדה אלף הנשיקות ) .
" אלף נשיקות לך אהובתי
כך גומרים האוהבים את כל המיכתבים
שלאהובותיהם הם כותבים :
אלף נשיקות לך אהובתי
כך מתחיל אני את מיכתבי אלייך
אהובתי
ומה מאד מתאוה אני לנשקך
אלף נשיקות אהובתי .
ראשית כל היתי שם נשיקה גדולה
על מיצחך הלבן , כמו קשר באמצע
המצח.
ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה הרבה
נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך
ועל
התלתלים השחורים כמו כותרת של
נשיקות
כמו ששמות למען התיפות היפות מחרזה
של פנינים.
ואחרי כן היתי לוחש לך בשני פרחי
צדף
ורוד , אוזנייך , שני סודות קצרים
ומתוקים
שהדם מצלצל עד אמצע הלב.
ובשפתי היתי מחליק את ריסייך
ועפעפייך .
ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות
ומהירות ומצלצלות על שתי עינייך, כאשר
שותים למען רוות כוס יין בצמא בקיץ .
ועתה צריך להעמיק בגומות לחייך , לחפור
ולחפור וגם את הצלוחית הקטנטונת שבקצה
סנטרך הקטן.
ואחר צריך לאסוף את שיפתותיך הורודות
אל תוך פי , ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה
עד אפס כוח , עד שימלא החזה ולא ישאר שם
מקום גם כחוט השערה .
ועל צוארך השלגי , הזך , הרם והגמוש
כצואר הברבור ושתנועותיו מושכות ועדינות
כתנועות ילדות המים צריך לשים חוטים חוטים ,
מחרוזות מחרוזות של נשיקות עד כדי לכסותו,
וצריך לרדת עד השוחה הקטנה שבקצה הצואר ,
שם במקום שהשימלה הטיפשה והמרשעת מכסה
את הכל............
מ ס ך
