הוא כתב את ההודעה הראשונה בערב יום ההולדת שלה.
יואב התעורר לצידה בבוקר, גבו מופנה אליה, ולא רצה שהיום
יתחיל.
לקום לעוד יום של עבודה מחורבנת שתקועה כבר כמה שנים טובות
באותו מקום, לשמוע עוד סיפורי בגידות וזיונים מחברים מזויפים
שהאקשן היחידי בחייהם האשליות במוחם המזדקן, ולחזור הביתה למבט
קריר מהאישה שרגע אינטימי בשבילה זה צפייה משותפת בקומדיה.
וכמה שהוא שנא את זה... היא אהבה במיוחד את אותן קומדיות
נמוכות שאף פעם לא העלו אפילו חיוך על שפתיו בעוד היא התגלגלה
מצחוק לעוד חיקוי פרסי לא מוצלח.
למעשה פעם אותו חיוך נעלם אכן חזר לשפתיו. היה זה ביום שבו
העבודה הייתה מסריחה במיוחד והסיפורים של החברים היו שקרים
שקופים מדי. באותו יום הוא החליט למרוד ולראות פעם אחת תוכנית
מהסוג שהוא אהב.
היא הסתכלה בו והעבירה בחזרה לערוץ שלה.  "אני באמת לא מבינה
את זה יואב. עמדתי יום שלם וסידרתי את הבית ועכשיו אפילו קצת
צחוק לא מגיע לי?"
הוא שתק וכעבור דקה נשמע שוב צחוקה. במוחו הוא דמיין כיצד הוא
משתיק את הצחוק הזה לתמיד בשתי ידיו וחיוך קטן האיר לרגע את
פניו מבלי ששם לב לכך. הייתה זו מחשבה רעה אבל כל כך מהנה.
במוחו הרכיב תסריט קומי בו היא נחנקת לאט והוא מדבר אליה במבטא
פרסי. לבסוף צחק. היא הסתובבה אליו, מופתעת מעט, ואמרה בתוכחה:
"אתה רואה - גם אותך זה מצחיק."
החיוך נעלם.
הוא נזכר במחשבות אותו יום ומרגיש אשם. זה נכון שהיא מעצבנת
ושגרתית, כמו גם שהרגישות שלה כלפיו דומה לרגישות של הבוס
בעבודה שאפילו לא זוכר את שמו, אבל בכל זאת היא אשתו.
יואב הסתובב והסתכל על גבה, שומע את נשימותיה. רק לפני שלוש
שנים אפילו אותן נשימות נחשבו לשיא הקסם מבחינתו, כשהייתה
נרדמת בדירה שלו אחרי לילה של אהבה. ואז החתונה. ואז הילד. ואז
השינוי.
הוא קם מהמיטה, מצטמרר מהקור של הבוקר החורפי, ניגש לשירותים
והפשיל את מכנסיו.
בעודו משתין תהה האם השינוי חל בו או בה. יכול להיות שהיא תמיד
הייתה כזו וזה הוא שלפתע איבד את סבלנותו כלפיה? לא. לא יכול
להיות שלפני שלוש שנים היה מתאהב באדם אנוכי וחסר התחשבות כמו
שהייתה במצב הנוכחי.
הוא שוטף את פניו ומביט בהם במראה. הוא שונא אותה.
אז תתגרש ממנה, חשב, מורח משחת שיניים על המברשת.
לא, זה מסובך מדי. יש להם ילד, בר, רק בן שנה וחצי. לא יכול
להיות שיגדל בלי אימא. אולי הוא יישאר אצלה? אז הילד יגדל בלי
אבא צמוד ואותו אבא ימות מגעגועים...
'אתה משוגע, חושב על גירושים מאשתך ביום ההולדת שלה' יואב הרהר
בעודו יורק את הקצף מפיו.
גם כן יום הולדת. לפני שהתחתנו הם חגגו את היום באופן אינטימי,
רק שניהם ובקבוק אייריש קרים שהוא כל כך אהב. למה באמת הפסקתי
לקנות אייריש קרים ? יואב תוהה לרגע. בכל מקרה, הפעם היא רוצה
משהו גדול, משהו "עם הרבה חברות טובות ועוגה." כפי שאמרה לו.
גם כן חברות, כל אחת יותר מכוערת ומעצבנת מהשניה. הייתה אחת
שבאמת תיעב, סמדר, אישה חטטנית באופן מדהים, ולא נתייחס כרגע
לעובדה שהיא ניצלה כל הזדמנות למשחקי רגליים עם יואב המוטרד
מתחת לשולחן.
"אני הולך." אמר לחדר השינה לפני שעזב.
הנשימות שלה השתנו והוא ידע שהיא ערה אבל בכל זאת לא נשמעה
תשובה.
הוא הסתכל בה כמה שניות ופנה לדלת הכניסה.

"יואב, תסגור את הטלוויזיה המזוינת הזו ובוא כבר לעזור לי לסדר
את השולחן!" היא צעקה והוא כמעט ואמר באינסטינקט "כן המפקדת."
אולי זו הבעיה שלו, חשב בזמן שסידר כוסות יקרות על השולחן,
שהוא כזה ותרן כלפיה. הוא תמיד היה רגיש לצרכים של אחרים וזה
תמיד דפק אותו.
סמדר הגיעה ראשונה.
"תראו מי הגיעה..." אמרה אשתו בשמחה מוגזמת וחיבקה את חברתה.
"שמעתי שיש פה מסיבת יום הולדת אז באתי." אמרה סמדר בחיוך מלא
שביעות רצון. אשתו צחקה את הצחוק השנוא. יואב אפילו לא חייך.
אחרי שהאישה הלכה לשים את המתנה בחדר השינה סמדר ניגשה לברך את
בעלה היקר.
"שלום יואב, מה נשמע?" אמרה והתקרבה אליו.
"בסדר גמור, ואת?" אמר.
היא חיבקה אותו חיבוק הדוק שבודאי לא היה מוצא לפועל אם חברתה
הטובה הייתה באזור הקרוב.
החיבוק דווקא השפיע עליו והוא הרגיש תזוזה מוכרת במכנס
האלגנטי, אבל אם היה אדם שהוא שנא יותר מאשתו הייתה זו סמדר.
היא חזרה מחדר השינה וסמדר מיהרה להתרחק ממנו.
"ממש בעל חתיך יש לך." אמרה.
"ממש." אמרה אשתו והעיפה אליו חיוך. הוא רק רצה למחוק את החיוך
הזה.
שאר החברות הגיעו במשך הערב, מביאות איתן מתנות שונות שמיד
הובלו לחדר השינה.
כמעט כל המתנות היו צעצועים שונים למבוגרים.  "זה משחק... כדי
שיהיה לך יום הולדת שמח." אמרה רות וקרצה ליואב.
"נקווה רק שיואב זוכר איך משחקים." אמרה אשתו.
יואב לא ידע על מי להתנפל קודם, על רות או על השטן שחגג יום
הולדת, אבל הוא חייך כדי להבהיר שהבין את העקיצה הידידותית.
אחרי קצת יותר מארבע שעות כמעט כל החברות כבר נסעו הביתה.
רק סמדר נשארה לעזור לסדר את הכלים. אה, כן, וגם לגעת "בטעות"
בתחת של יואב כשאשתו הלכה לרגע לשים את מפת השולחן בסל
הכביסה.
לבסוף גם היא עזבה.
לאחר שכל הבית היה נקי ומסודר הם הלכו ביחד לחדר השינה.
היא פתחה את אחת המתנות וחייכה חיוך שרק לפני שנתיים די היה בו
מבחינת יואב כדי לקפוץ עליה ולבלות את כל הלילה צמוד אליה אבל
באותו הרגע הוא רק שלח בחזרה את אותו החיוך.
"אז... אתה בא?" היא שאלה והורידה את חולצתה.
"רק רגע, אני חושב שהשארתי את האור בחדר העבודה דלוק." אמר
והלך במהירות מהחדר.
הוא הדליק את האור בחדר העבודה והתיישב על הכיסא.
השקט שבמקום ועצם העובדה שחדר זה תמיד נשאר נחלתו הבלעדית בבית
הרגיעו את יואב והוא נאנח בשקט.
הוא התבונן בחלונות הזכוכית וראה שהם התכסו באדים.
החדר היה מאוורר היטב ולכן הדבר נראה לו מעט תמוה. הוא קם
והתקרב לחלון.
הוא עמד כך זמן מה עד שנשמעה צעקה מחדר השינה: "אתה בא?"
"כן, כבר." ענה בצעקה.
הוא פנה ללכת, אבל ברגע של שטות הסתובב אחורה וכתב עם אצבעו על
החלון: "הצילו."
חיוך קטן ועצוב הופיע על פניו והוא הלך לספק את מתנת יום
ההולדת של אשתו.

הוא התעורר למחרת בבוקר, עייף מהלילה.
לא, הוא לא כזה מוכשר, כל העסק ארך כעשרים דקות ואז היא הפנתה
את גבה והלכה לישון, אבל לקח לו זמן להירדם וגם כשלבסוף הצליח
שינתו לא הייתה טובה במיוחד.
הוא קם לעוד בוקר בחיים מזויפים שהאושר הרחק מהם והלאה וחשב את
אותן מחשבות בסידורים הרגילים שעשה לפני היציאה לעבודה.
לאחר שאמר להתראות לאשתו המנמנמת וקיבל נשימה עמוקה במקום
תשובה, הוא עבר שוב ליד חדר העבודה.
אור חלש בקע מתחת לדלת והוא נזכר שלא כיבה את האור בחדר לאחר
שהיה בו בלילה.
הוא פתח את הדלת וההודעה קפצה לו אל מול הפנים, גורמת לו להפיל
את תיק המסמכים הישן שלו, מחווירה את פניו כאותו אור בהיר שזרח
מהמנורה ועשה את ההודעה לזוהרת במידה מסוימת.
כמו אתמול החלונות עדיין היו מכוסים אדים, אך ההודעה הקצרה
שהשאיר בליל אמש כבר לא הייתה שם.
במקומה הייתה הודעה גדולה אחרת, פשוטה וקטלנית: "תהרוג אותה."
לאחר שהתגבר על ההלם הראשוני, יואב ניגש בצעדים כושלים אל
החלון.
מה לעזאזל קורה כאן? אולי זו עוד בדיחה גרועה של אשתו, שהתחשק
לה לעבוד עליו קצת? ואולי... לא. אין כאן מקום להיסוסים. יואב
הפסיק להאמין בעל טבעי כשאביו, עורך דין ריאליסטי,  ניהל אתו
בגיל תשע שיחה רצינית ועמוקה בנושא "מדוע זה לא אפשרי שתחיה
מפלצת מתחת למיטה".
זה חייב היה להיות איזשהו תרגיל שלה.
הוא לקח ממחטה משולחן העבודה והחל לנגב את ההודעה.
נוף של רחוב בבוקר חורפי בהיר החל להופיע במקום המילים. ליתר
ביטחון ואולי בגלל מחשבות שהיו קיימות בראשו של יואב לפני אותה
שיחה בגיל תשע, יואב ניקה את כל האדים מהחלונות.
בשפתיים רועדות במקצת הרים את תיק המסמכים ויצא מהחדר.
כל הדרך לעבודה חשב רק על המילים הללו: "תהרוג אותה".

לאחר שחזר מהעבודה והחל לעלות במדרגות הבניין בו גרו, שמע את
קולה נישא בחדר המדרגות המסריח.
הוא האט את קצב עלייתו.
כשהתקרב לקומה בה גר בשלוש השנים האחרונות חשב לרגע שראה את
ידו של השכן עליה אך כשעמד בקו ישר אליהם הוא ראה שלמרות שהם
עומדים קרוב מאד לשיחה ידידותית בין שכנים, ידיו היו מאחורי
גבו.
"שלום." יואב אמר לה והתקרב לנשק אותה לשלום. היא בדיוק נכנסה
הביתה.
למרות העובדה שהנשיקה אתה הייתה דומה לנשיקה עם המציאות הקרה,
הוא נפגע.
"מה נשמע יואב? הכל טוב?" שאל השכן הצעיר.
הכל יהיה טוב כשאני אכרות לך את היד ששמת על אישתי, רצה יואב
לומר, אך במקום זה הוא פשוט נכנס הביתה.
כשנכנס לסלון היא בדיוק האכילה את בר.
"אני לא מבין, השארת את בר לבד בבית כדי לדבר עם השמוק הזה?"
הוא שאל בכעס, כבר בטוח שהשכן אכן שם את ידו עליה.
"קודם כל תירגע ואל תצעק עליי, אני לא אימא שלך." היא אמרה,
"ודבר שני, רק דיברנו רגע על ענייני ועד הבית, זה לא כאילו
שזנחתי את הבן שלי. הוא נשאר פה וראה טלוויזיה בינתיים."
"ועד הבית על הזין שלי!" הוא אמר בכעס והלך משם.
"יופי, תמשיך לדבר ככה ליד בר ובסוף זו תהיה המילה היחידה שהוא
יאמר." הוא שמע את קולה נישא אליו בצעקות מהסלון.
הוא התקלח מקלחת ארוכה במים קרירים ורק נזכר שוב ושוב באותן
מחשבות בהן כרך את ידיו סביב צווארה עד שהפסיקה לנשום. נראה
היה שבסופו של דבר מחשבות אלו הרגיעו אותו יותר מהמקלחת עצמה.
"אני יוצא." אמר לאחר שהתלבש ועטה את מעילו.
"לאן?" היא שאלה, קולה שקט יותר.
"סתם. כמה סיבובים עם המכונית." אמר וסגר אחריו את הדלת.
בסופו של דבר הוא מצא עצמו עומד מול דלת ביתה של סמדר.
לאחר הליכה הלוך וחזור למכוניתו דפק לבסוף על הדלת.
האור בחור ההצצה נעלם לרגע שלאחריו עמדה ממולו סמדר.
"שלום..." היא אמרה.
"הי." הוא השיב, משתדל לעטות חיוך על פניו אבל ללא הצלחה.
היא חיבקה אותו חיבוק אף יותר צמוד מזה של הערב הקודם והספקות
החלו להעלם ממוחו של יואב.
היא לא הייתה יפהפייה והוא עדיין שנא אותה אבל היא בהחלט
התאימה להרגיע מחשבות נקמה ותחושות של בגידה ובדידות.
"כנס פנימה..." אמרה בחיוך בעל משמעות אחת.
והוא נכנס.
לאחר שגמרו הוא לא בזבז הרבה זמן ויצא החוצה, מצטרף מחדש
למצפון אותו השאיר בחוץ.
"להתראות." אמר והמשיך ללכת למכונית, מוותר על החיבוק הפעם.
"תבוא בכל יום..." קראה אחריו ונכנסה לביתה.
כשהגיע הביתה השעה הייתה כבר שעת לילה.
הוא פתח את דלת הכניסה במפתח ותלה את מעילו על הוו.
אור מנורת הלילה מחדר השינה הוביל אותו לאורך המסדרון.
אשתו שכבה, קוראת את אחד מעיתוני הנשים שלה. בשער הייתה כותרת
אדומה ובולטת: "חמישים טיפים לשמור על הזוגיות".
יואב תהה אם היא בכלל מהרהרת בטיפים האלה משום שלמרות שלא קרא
את הכתבה היה בטוח שהיא לא מקיימת אפילו רבע מה"מצוות" שהיו
כתובות שם.
"הוא נרדם כאן." היא אמרה ולא הסיטה את עיניה מהעיתון.
היא התכוונה כמובן לבר, ששכב במיטתו של יואב.
"לא יכולת להרדים אותו בחדר שלו? איפה לעזאזל אני אלך לישון
עכשיו?" שאל אותה.
"יש מיטה מתקפלת בחדר העבודה שלך." אמרה, "לילה טוב."
הוא מלמל משהו והלך לחדר העבודה.
שוב כל החלונות היו מכוסים אדים. יואב ניגש לחלון והעביר עליו
אצבע, אוסף עליה שכבה של לחות.
לאחר מכן הוא ניגש למיטה המתקפלת שבפינת החדר ופתח אותה.
הוא הלך להתארגן לשינה.
כשחזר ונשכב במיטה השעה הייתה כבר מאוחרת. החדר היה חשוך והוא
התבייש בתחושת פחד עמוקה שהחלה מחלחלת בו.
"אל תהיה ילד קטן." אמר בשקט וכדי להוכיח לעצמו התכופף והעביר
יד מתחת למיטה. למרות שחלפו עשרים שנה מאז שהפסיק להאמין
במפלצות שגרות מתחת למיטה, עדיין קול קטן בראשו אמר לו שבכל
רגע היד שלו תמשך עמוק לתוך האפלה ששוררת שם ואחריה יובל גם
הוא להיות ארוחת אחרי חצות... כמובן שמלבד אבק שום דבר אחר לא
נגע בידו.
הוא שכב במשך שעה ארוכה במיטה, מנסה להירדם ולא מצליח.
המצפון לא היה מה שמנע ממנו לישון. את המצפון הוא החליט להשאיר
במכונית כשהגיע הביתה.
היה זה משהו אחר... כאילו עליו לעשות עוד משהו ששכח לפני שיוכל
להירדם.
הוא פתח את האור והתיישב במיטה. הוא העביר את מבטו על שולחן
הכתיבה שניצב בחדר עד שעיניו נתקלו בתמונת החתונה שלו ושלה.
באותו הזמן הוא באמת אהב אותה.
"אבל גם היא אהבה אותי." אמר בשקט והעביר את מבטו לקיר הלבן
שממול.
הוא בהה בו מספר דקות ארוכות ואז קם והתקרב לחלונות.
מראה של לילה מטושטש, מלווה בכמה אורות עמומים שהיו פנסי הרחוב
נגלה אליו מבעדם.
בלי לחשוב הרבה הוא הרים את אצבעו וכתב: "מה לעשות?"
הוא התבונן בהודעה הקצרה מספר שניות ואז ניגש למיטה ונשכב בה.
הוא נרדם כעבור כמה שניות.

יואב הקיץ עם תחושה שונה קצת... אולי תקווה.
אור מסנוור האיר דרך החלונות מכוסי האדים והוא קם במהירות.
הסחרחורת שביקיצה לא מנעה ממנו לראות את הכתובת הגדולה שנכתבה
על החלון: "תהרוג אותה."
הוא העביר יד בשערותיו וקם מהמיטה.
לאחר מכן ניגש לחדר השינה והתקרב לבנו הקטן. בעדינות רבה הרים
את הפעוט ונשא אותו לחדר העבודה.
באותה עדינות הניח אותו על המיטה המתקפלת ולאחר מכן כיסה אותו
בשמיכת צמר.
בצעדים מהירים ניגש למטבח. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך.
הוא פתח את המקרר, שם ניצבה לה שארית עוגת יום ההולדת, עם סכין
נעוצה במרכזה.
עיניו התעכבו על הסכין והוא הוציא אותה.
שוב ניגש וחלף על פני חדר העבודה אל חדר השינה.
בקול מתוק אמר לאשתו: "בוקר טוב, חמודה."
היא לא ענתה.
כשלהב הסכין נגע בגרונה היא מיד פתחה את עיניה, אך לפני
שהספיקה להגיב הסכין ביצעה תנועה מהירה שלאחר חצי דקה סיימה את
חייה.
הוא הרים את הסכין וניגש לחדר העבודה.
בצעדים איטיים התקרב למיטת בנו ורכן אליו. הוא נשק ללחיו.
לאחר מכן ניגש לחלון ובעזרת ידית הסכין רשם הודעה חדשה: "הייתי
בסדר?"
כשסיים זרק את הסכין על שולחן העבודה וניגש לחדרו.
הוא פיהק ונשכב ליד גופת אשתו, גבו מופנה אליה והם בתנוחה
הנצחית.
כעבור מספר שניות נרדם.

כרבע שעה מאוחר יותר יואב קם מהמיטה, עיניו סגורות והוא
בעיצומה של השינה.
ברגליים נגררות הוא ניגש לחדר העבודה, שם אצבע רושמת הודעה על
האדים, משאירה אחריה שובלי דם דקיקים.
"היית מצוין."