(פואמה אפוקליפטית)

"כל האוהב שלום ושקט
וחסיד דמוקרטיה נלהב -
החל ממחר תחת כרית גדולה
יקבור היטב את פניו
וליתר ביטחון גוש שעווה
יתקע עמוק לתוך אוזניו!"

כך הודיע השר לביטחון פנים
בטלוויזיה, ברדיו ובכל העיתונים.
וכל אוהבי שלום ושקט
וחסידי דמוקרטיה הנאורה,
שומרי חוק, שלטון וסדר
ביצעו מיד את ההוראה.

אך משוגע העיר ( בכל ישוב יש משוגע שלו)
חבוש כובע ליצנים מהודר
כה אמר:
"הבה נראה ונשמע מפני מה
חושש השר
ובמקום  להלחם, להגיב, לעשות-
הוא פשוט מסתיר את העובדות."

הוא פקח היטב את עיניו
וזקף, כמו סוס אוזניים
ומיד לפניו צצו מראות
והקולות זרמו, כמו מים:

"אנחנו פלשתינאים גאים!"
ו"הלאה הגזענות!"
ועל רקע קולות אלה בוזה דגל המדינה
וההמנון  "במרכאות כפולות" נלעג
ולמי זה איכפת ומי ידאג?

כי קולות אלה לא נשמעו בשכם,
בחברון או בקמפוס ביר זית,
כי שם לא הורם גרזן כורת
על הסמלים הקדושים לציונות,
לא במדינת פלשתין שתקום
התאסף המון סטודנטים עצום
וצעק במקהלה:
"תחי פלסטין! בוז לציונות!
בוז ללאומניות!
בוז לגזענות!"

קולות אלה נשמעו בקמפוסים של חיפה,
תל אביב, באר שבע וירושלים,
שטובי ציונים תרמו את כספם,
כדי להקים אוניברסיטה בשביל העם
היהודי
ולא בשביל אויביו שצרחו  בעזות:
"הדגל שלכם הוא פשוט סמרטוט
ומה שאתם קוראים המנון-
הוא גזעני,
                לאומני,
                             יהודי,
אך אנחנו, שארץ זאת כולה
תהיה בעתיד רק שלנו,
המנון שלכם לא מחייב!"
כך צרח האויב.

אך המשטרה שהוזמנה וחונכה
על ידי השר
לכבד חופש הדיבור
(עמוד חשוב של בניין דמוקרטיה!)
ל א  ע ש ת ה  ד ב ר.

ומשוגע העיר שומע שמועות,
מפה לאוזן במהירות מועברות
(אף לאוזניו הן מגיעות)
על כמויות נשק עצומות, מוברחות
לכפרים ערביים
ומוסתרות במרתפי המסגדים
לקראת היום, בו יקום בן ערב
ויחד עם כל אחיו
יקום
       לקרב
                הגורלי,
בו "נחזיר את פלסטין השייכת רק לי
בדם, בדם ובאש נגרש
את הכובש!"

בלוד, ברמלה יום יום מופיעות
מהשטחים, ממחנות משפחות שלמות
וכל המשפחות מרובות ילדים,
בלי חינוך, בלי חשמל ובלי בגדים
והצופה צמוד למרקע מרחם
על ילדי הפקר, על האב והאם -
במלונות מקרשים ופחים משפחה מתיישבת
לאורך פסי הרכבת
ואם זקן או ילד העוברים בין הפסים-
נדרסים,
מי אחראי, אם לא ראש העירייה,
שלא דאג לקליטה נאה?
הם תופסים כל חורבה ומכסים בפח:
"פעם לקחתם את עירנו מאתנו
ועכשיו אנחנו מכם ניקח!"

ובצפון תל אביב ללא רשות ומתאר
קבלן הקים שכונה ערבית ובמרכזה מסגד נהדר
ו"היהודים לא רצויים כאן!"
ואם ראש העיר יטען,
שגזלנו את האדמה ללא רשות ולא חוק,
לא יגיע רחוק!
ואם הדחפור יגע רק בבית אחד,
תקום כל השכונה עם נשק ביד
ונכריז על ג'האד
ואז ישפך דם
בתל אביב העיר העברית -
הראשונה בעולם!"

וביפו העיר של בולגרים ורומנים,
קם מטיף מוסלמי שמארגן המונים
ובין רגע הערבים השקטים והאלמונים
הפכו לאדוקים, חרדים, קנאים
ולפתע הופיעו נשים בשמלות שחורות
וראשיהן עטופים במטפחות לבנות
והמסגד הפך לפתע למועדון
ללימוד הקוראן ולילדים גנון,
בו הגננות מלמדות מי ייסד את האיסלאם
ו"מוחמד הנביא!" עונים כולם
ובסוף הדרשה של המארגן
איש איש לפי יכולתו לצלחת נותן
שטרות צבעוניים למען  פליטות עניות,
שנכנסו ליפו ואינן מקבלות  קצבאות
ובין כולם לפתע עוברת שמועה
ואיש אינו שואל מי תומך בתנועה:
חמאס תמים או שמא ג'האד האדיר
ומי יהיה שהאיד
ביפו העיר,
שהייתה ערבית?

ובנגב, שעליו בן-גוריון ניבא:
"או שאנחנו נכבוש את המדבר
או שהמדבר אותנו יכבוש!"
אין לילה ששבט אלמוני לא יפלוש
ויתקע את אוהליו
והאוהלים הופכים לחושות והחושות לבתים
ועל כל הפעולה מנצח ומגן
חבר כנסת, בן שבט בדווי.
אין חלקה לא-פרטית, אף שטח צר
שעליהם לא מתיישב בן המדבר -
את כל זה יודע היטב השר,
אך איש לא נשלח לברר, להרוס בתים, לגרש,
כי כובשי המדבר הכריזו, שיפתחו באש,
אם הממשלה תעיז להתערב.
ומעשה במשרד ששלח לישוב פקח
וכמעט שנרצח
ובסיוע משמר הגבול ממקום ברח.
מעולם לא ספג עוד מכות כה רבות:
הילדים המאומנים קלעו בו אבנים,
'אבני נגב' הנמכרות לתיירים
ואפילו הכלבים, שהריחו ריח זר
נשכו והשאירו סימנים בבשר,
כל זה היה ידוע היטב לשר -
והיום כשפקח רוצה לבדוק
כמה ישובים נוספו בנגב
לשם זהירות הוא בודק מרחוק
ממרומי המסוק.

רצה המשוגע לרוץ בערי המדינה
ולצעוק: "גוולד! יהודים, סכנה!
הערבים הגרים בתוך הישוב
רוצים לקום עלינו שוב
ויחד עם המדינות שבסביבה
להשמיד את עמנו ולהשאיר ערבה!"
אך מיד נזכר, שאיש לא ישמע,
שכל האזרחים שרויים בדממה,
כי ראשם מכוסה היטב בכרית-
אמצעי הגנה של המדינה היהודית.

"מה אעשה?" חשב והחליט.
במקום לזרוע בהלה אמסור ישר לשר
על כל דבר,
שעיני ראו ושמעו אוזני,
הוא לא יוכל להכחיש דברי.
השר הממונה על הביטחון,
שזה עתה חזר ממדינות הצפון
קרא את הדו"ח המפורט
ולא הביע דאגה
לדו"ח מפורט בלי טעות, בלי שגגה
ובסוף הגיב בקול שקט:

"תבין ידידי, אתה פשוט משוגע
ואם לא די בכך, סלח לי, טיפש!
אמנם הייתי אומר, שרק משוגע
יסכים היום לנהל את המדינה,
אך לא טיפש.
פליטת פה אחת שלך עלולה להבעיר אש
ומי  יהיה מסוגל אותה לכבות?
אזרחים שראשיהם מתחת לכריות?
חיילים שנסו בבהלה מלבנון
ונסו הביתה, כאילו היה שם מבצר.."

כאן נשבר קולו של השר
"לכן אם אתה רוצה להישאר
"משוגע של העיר" או "ליצן החצר",
שכח מה שאמרת, תשוחח על מזג האוויר,
תרשם לחוג לציור או תכתוב שיר,
אפילו פואמה ארוכה, כמו מגילה,
אך כל עוד אתה לובש את מדי שרד
תשאיר את העניינים לממונים על המשרד,
הנעזרים במקצוענים, יודעי  דבר,
שאינם מכסים את ראשיהם בכר,
ערים לכל אירוע
ואין דבר שלהם לא ידוע.

אני מקווה, שהכל ברור ולא דברתי אל הקיר
ועתה סלח לי, כי אני ממהר לאווירון,
שייקח אותי הערב למדינה בצפון
ומחר אדון עם פקיד בכיר,
שבקי אין כמוהו בענייני הביטחון".

נעמד המשוגע נרעש ונרגז,
אך בטרם השר למכונית נכנס,
נזכר המשוגע, נזכר ואמר:
"יסלח לי כבוד השר,
אך שכחתי לומר את העיקר.
הם חופרים יומם ולילה בתוך ההר,
מנתצים, שוברים כל שרידי העבר.
ויום יום זורקים מעשרות משאיות
לתוך הואדי שרידי עתיקות,
והרי לא צריך להיות גיבור,
כדי על נהגי משאיות לאסור
על הר הבית לעלות
ולהוריד ממנו שברי עתיקות,
עוד מעט יזמין המופתי לשם
ארכיאולוגים ידועים מכל העולם:
"ראו, חיפשו ! אין אפילו סימן,
שהיהודים היו על ההר, כאן,
הציונים המציאו שהיה כאן בית מקדש,
תעמולה זולה, דברי גבבה וקש.
האמת שמימי האדם הראשון
ניצב על ההר המסגד האחרון."

הביט השר על השעון וענה:
"זכור, מה שאמרתי -אף לא מילה
ואולי  נצרף אותך כ"משוגע של הממשלה"..