אני ממש לא יודע איך פספסתי את המשאית הענקית הזאת של "טנא
נגה", כנראה שנלחצתי יותר מדי מהבחינה בערבית שהייתה אמורה
להתקיים באותו בוקר, אבל למזלי נדרסתי לפני שהגעתי לשעור בשביל
לעשות אותה. כבר חמש שנים שאני הולך באותה דרך לאותו בית ספר
מזדיין ועובר באותו מעבר חצייה מזדיין שאף פעם לא היה בו רמזור
מזדיין, ודווקא באותו יום שהייתי צריך להיבחן בערבית, נדרסתי
על ידי המשאית המזדיינת הזאת. גם כן נהג מטומטם. קשה לך להסתכל
לאן אתה נוסע? או שאולי כל כך נלחצת מהבחינה בערבית שלא ישנת
בלילה ובגלל זה אתה כל כך לא מרוכז??  נמאס כבר מהנהגים הלא
אחראים האלה. וכאילו לא מספיק שהוא דרס תלמיד תיכון חף מפשע,
הוא לקח את הגלגלים שלו וברח משם! חוצפה שכזאת עוד לא ראיתי!

חמש דקות אחרי שנדרסתי הגיעה השעה שתלמידים מתחילים להגיע לבית
הספר. אני תמיד יוצא יותר מוקדם כי אין לי סבלנות להיתקל בהם.
אין לי כוח לשלום המאושר שלהם, כאילו שאין בחינה בערבית והם
ישנו עשר שעות הלילה. אז הפעם לא רק שנתקלתי בהם, הם התקבצו
במעגל גדול מסביבי והתבוננו בי מרוח על הכביש. ממש יופי. עכשיו
הם בחיים לא ישכחו אותי.
הגיע אמבולנס ובדקו לי את הדופק והכל. עוד הייתי בחיים אז הם
לא הכניסו אותי לאחת השקיות השחורות הגדולות האלה, אלא העמיסו
אותי על אלונקה כזאת מניילון. ראיתי איך כל הילדים מסתכלים
עלי, ילדה אחת התעלפה וילד אחד עמד בצד והקיא את נשמתו. חשבתי
לעצמי 'איזה מסכן'. קצת דפוק מצדי לחשוב שילד שמקיא הוא מסכן,
בהתחשב בעובדה שהרגע נדרסתי על ידי משאית של טנא נגה.

אחר כך עצמתי את העיניים, כנראה שאיבדתי את ההכרה או משהו,
והתעוררתי בבית חולים עם כל מיני צינורות מחוברים לכל מיני
מקומות בגוף שלי. רציתי לקרוע אותם אבל אחות אחת שעמדה לידי
אמרה באדישות: 'לא כדאי לך לנתק את הצינורות האלה'. עצרתי.
'למה?' ניסיתי לשאול, אבל לא יצא לי קול, רק לחישה. זה קצת
הבהיל אותי, כי לא רציתי להיות אילם. 'כי אם תנתק אותם תמות.
ואל תיבהל, הקול
שלך יחזור עוד כמה שעות'  לא עניתי לה. גם לא ניתקתי את
הצינורות.

איכשהו הם הצליחו להציל אותי, אבל הייתי צריך ללכת לרופא
שיניים שישימו לי שיניים קדמיות תותבות כי השיניים שלי נשארו
איפשהו על הכביש המזדיין.