שפתיך נחתו על שלי בחוזקה.
יכולתי להרגיש אותו,
את רעלך גולש במורד גרוני... מזהם את הנשימה.
אתה מחזיק את צווארי,
ציפורניך משסעות בעור חזי,
ההרגשה החמה של דמי זורם על עורי הקר,
אני זוכרת,
הייתה זו ההרגשה האחרונה לפני שנטשה אותי שפיותי לבד.
אני חייבת לברוח.
מערומי חסרי החשיבות מתנגשים עם הרצפה הקפואה,
קפואה כמוך.
את נוטל את מאור עיניי ממני,
כובל אותו בבד ששחור,
בדיוק כמו תקוותי המוכתמת מדם.
עוד יכולתי מרחוק להרגיש את דמעותיי שוטפות את פני ממך,
בדיוק כמו שהרגשתי את ניביך על צווארי.
אתה נהנה לראות אותי קשורה כך,
צחוקך החולני קורע את ריאותיי.
תחושת איברך צרובה בלבי לנצח,
חודר לתוך גופי,
אל תוך תמימותי הגוועת,
אל נשמתי המצולקת לעולם.
נוזליך החמים מותירים אותי קפואה,
אתה מתרומם,
אני שומעת את צעדיך לוקחים אותך ממני,
האוויר הקר כנגד גבי הוא נחמתי האחרונה.
נותרתי לבד עם השקט המת.
בבקשה,
אפשר ללכת הביתה עכשיו?