התיישבתי על המיטה באפיסת כוחות. שילבתי ידיים והעברתי יד
בשיערי הגלי, שהיה לח במעט. נו, ישראל. מולי עמדה מזוודה
גדולה, אפורה ומאיימת, ואני, כמו תמיד, הזיתי וראיתי אותה
כסימן שאלה גדול. לקראת מה אני הולכת? בשביל מה בכלל ההורים
שלי גוררים אותי לשם? מה רע לי כאן, במקום הקטן שלי, עם כל
החברים המיוחדים שלי?
אח, החברים. אני לעולם לא אשכח את החברים. התחלתי להסתובב
בחדר, ולאסוף עוד חפצים קטנים, שיזכירו לי את החברים הכי טובים
בעולם, כשאני אהיה רחוקה רחוקה מהם.
ראשית, יש בובה. לא ברבי נוצצת ולא בובת סמרטוטים עלובה. בובה
כזאת, באמצע. שילדות קטנות רואות ומייד מתאהבות בה. בובה שאולי
ממבט ראשון לא נראית מי-יודע-מה, אבל רק אחרי שמבלים איתה קצת
זמן, מכירים אותה לעומק. מבינים מה היא עברה בחיים, כמה קשה לה
וכמה היא חזקה. רק אז מעריכים אותה. מעריכים את החיוך התמידי
ששורר על פניה, מעריכים איך שהיא תמיד מעודדת אותך, גם ברגעים
שאת הכי דאון בעולם. כזו בובה.
לאחר מכן, מכניסים למזוודה באיטיות-באיטיות, כדי להתענג על כל
רגע ולא לשכוח אפילו שנייה, משקפי שמש. של אוקלי, אם אפשר. כדי
לציין את הטיפוח ואת האכפתיות מצד אחד, אך יותר מכך- את
הריחוק, הקור, האדישות. המגן מפני העולם השורף שבחוץ. מעין
חומה בלתי נראית שחוצצת. תמיד לשמור על דיסטנס, לא להתקרב קרוב
מדי. לא להראות אף פעם, לאף אחד, בשום מקרה, את האיבר הכי
אינטימי בגוף. העיניים, הרי העיניים הם מפתח לנפש. צריך להישאר
אדיש, אז שמים משקפי שמש.
ואז מכניסים סכין. לא חדה במיוחד, קהה כזאת, ישנה. סכין שמאוד
אוהבים, ותמיד עושה את העבודה כראוי, חותכת כשצריך, לרוב אפילו
מאוד חזק, אבל עדיין, רוכשים לה חיבה מסויימת, בלתי מובנת,
בלתי ידועה, כי בעצם אין לה סיבה. היא גורמת לך להרגיש בטוחה,
כשאת הולכת איתה כל היום בכיס. היא גורמת לך לצחוק, כשאת
מדגדגת איתה את בית השחי. אבל היא תמיד שומרת על מרחק, לא
מתקרבת יותר מדי, לא מנסה יותר מדי, ולכן גם אף פעם לא חותכת
הכי חזק שהיא יכולה.
מוסיפים למזוודה מראת כיס, קטנה, מקושטת במדבקות של פרחים
ולבבות. מראה לבבית למראה, חמימה, תמימה, אך בעצם, לא מכילה
דבר פרט למראה חיצוני. כבר מזמן איבדה את התמימות ואת המתיקות
שלה, והפכה להיות סתם מראה יפה.
ואז מכניסים עוד שני ספרים, אבל טובים כאלו, ברמה, שכוללים
בתוכם את משמעות החיים- האלכימאי, הנסיך הקטן, באדולינה, פו
הדב. ספרי איכות שתמיד אהבת, סגורים ואטומים הרמטית בסלוטייפ,
וקשורים ליתר ביטחון גם בכמה חוטים ומסביב תיל. ששום דבר רע לא
ייכנס- שום מחלה, שום פגע, שום רוע, אבל גם שום דבר טוב לא
ייכנס- לא אהבה, לא חמלה, לא חיבה ולא ידידות. פשוט שני ספרים
אטומים. ספרים טובים, אבל אטומים.
ואז, מכניסים קצת צידה לדרך- שיהיה לכולם ממה להיזון- קצת אוכל
לאכול, קצת בדיחות כדי להצחיק, קצת פלסטלינה כדי למשש וללוש
ולהרגיש, קצת פה כדי לנשק, קצת רוע כדי לפגוע, קצת טוב כדי
לגרום לאהוב. אף אחד לא ממש שמח מהצידה הזאת, הם היו יכולים
להסתדר גם בלעדיה. אולי.
ולבסוף, ניגשים למגירה השלישית מימין במכתבת העץ הגדולה שבחדר.
משם אני מוציאה את התמונה המוגדלת שהוא הביא לי. רואים אותו
שם, אדמוני מקסים בעל עיניים כחולות, לבוש בסווצ'ר גדול בצבע
אדום. ממרכז הסוודר, קצת לכיוון שמאל ולמעלה, אני גוזרת צורה.
שני חצאי עיגול למעלה, ומשולש למטה. אני גוזרת את לבו, ולוקחת
אותו איתי, כדי שלעולם לא אשכח, שאפשר ככה לאהוב, את החברים,
ואותו.

יש לציין שאת היצירה הבאה היה לי קשה מאוד לכתוב, ועוד יותר
קשה לפרסם. אנא התחשבו. מוקדש בהמון המון המון המון אהבה, אי
אפשר אפילו לתאר כמה, לכל 8 הדברים הכי יקרים והכי אהובים
בחיים שלי, שאני לעולם לא אשכח...