למרות שרק לפני חודש על כך בחדשות דיווחו,
הכל כבר חלף והכל שכחו.
כל-כך קיוויתי שאין זה אתה,
אך לא כך קרה,הסתבר אחרת,
והנה נשמעה דפיקה בדלת.

קצין וקצינה מצבא ישראל,
ואז הם החלו פתאום למלמל:
אה,תראי גברת,היינו רוצים שהכל יהיה אחרת.
אני מצטער,אני מצטערת,
ואז הם פנו ויצאו מבעד לדלת.
והנה אני,עומדת שם,
מביטה בקצינים מתרחקים מכאן.

אנני בוכה,
שום דמעה לא זולגת,
מה קורה לי?,מה לא בסדר?
אני אמורה לבכות,
הרי אני אותו כל-כך אוהבת.
והנה זה בא,
דקירה,
כאב חד כסכין שפילח את הלב.
ואז נשמעה צווחה זועקת,
הנני נואשת,
כואבת,
אני בזה יותר לא עומדת.